ההפקרה של החטופים היא בגידה ברמה העמוקה ביותר שאפשר לדמיין. האפשרות שיחטפו אותך *מהבית שלך* ולא יעמידו את השחרור שלך בראש סדר העדיפויות היא הסיוט הכי גדול שיש. זה הניפוץ המוחלט של האשליה שהמדינה מספקת ביטחון. אני לא רואה איך החיים יכולים להמשיך אחרי שבר כזה ואיך אין זעקה המונית.
שמאלנים? תקשיבו רגע. מכירים את תיאוריית ספירלת השתיקה? בקצרה, זאת תיאוריה שאומרת שאנשים שאוחזים בדעת מיעוט ייטו לצנזר את עצמם מחשש לדחייה חברתית. אלא שכאן טמון הקאץ׳: האפקט הזה הולך ומתחזק ככל שיותר אנשים שותקים, כי כמעט אף אחד לא אוהב להישאר לבד. אבל זאת בדיוק הסיבה >
מדברים הרבה על ״איך איבדנו את הדור הצעיר של היהודים באמריקה״, אז השבוע צפיתי בסרט התיעודי Israelism, שמציע תשובה. קודם כל אגיד שהסרט זמין לסטרימינג בעלות סמלית באתר של היוצרים והוא מאוד מומלץ. אז איך איבדנו אותם? אחד הדברים היותר מעניינים שרואים בסרט הוא את עומק החינוך הציוני >
זוכרים כמה כעסנו כשהפרופסוריות המנותקות האלה מאמריקה סירבו להגיד שאנטישמיות זה רע, והסבירו שזה תלוי בהקשר, ואנחנו התרעמנו ואמרנו, איזה הקשר בראש שלכן? אז ילדים שגוועים ברעב זה רע תמיד, אבסולוטית, לא משנה מה ההקשר ולא משנה מה הנסיבות.
בעוד כמה שנים כשיכתבו על איך התקשורת הישראלית שיתפה פעולה עם נרמול מוחלט של ברבריות, פשיזם ורדיפת בוגדים מדומיינים, יככב הציוץ הזה.
לא אמירה מקוממת: מפקד בכיר בצבא שמייחל למחיקת כפרים שלמים.
אמירה מקוממת: צייצנית שקוראת לילד בשמו.
עדיין לא מצליחה להתאושש מההבנה שלא רק שגרמנו למותם של עשרות אלפי בני אדם, הרסנו תשתיות ומבני מגורים ואנחנו ממשיכים לגרום למאות אלפים למות מרעב ומגפות, לא רק שאין דיון ציבורי על המשמעות של הדברים, ישראלים מהשורה ואנשי ציבור *שמחים על זה* בגלוי. איך אפשר להמשיך לחיות בחברה כזאת?
סיפרתי כאן לפני כמה חודשים שתליתי בכניסה לבניין שלי - בשכונה מעורבת בחיפה - את השלט ״זה הבית של כולנו״ בעברית ובערבית, ושתלשו לי אותו תוך פחות מיממה. פעילה אחרת של ״עומדים ביחד״ מצאה היום את המכתב הזה בתיבת הדואר שלה. הכול מייאש נורא.
