שתי גישות עיקריות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם. יש סוברים שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו שווה בשווה בשכר הלימוד, אכן יזכה להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו, אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על כך שהוא מסייע לתלמיד חכם בלימודו, אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר לימודו.
אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו. מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר מפרנס תלמיד חכם ומאפשר לו ללמוד, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, אין התנאי מוסיף כלום, ולהיפך מפחית מהשכר, מפני שבכך הוא מראה שלא לימוד התורה לשמה חשוב בעיניו, אלא העיקר עבורו הוא השכר, ושכרו של העושה לשמה גדול משכרו של העושה שלא לשמה. וכן כתב מהר"ם אלשקר (ק"א). אלא מה היתה מעלתם של בני זבולון? שהסירו מאותם תלמידי חכמים מבני יששכר את עול הפרנסה וקבלו על עצמם לפרנסם, וכיוון שכך, יש להם זכות שווה בכל הלימוד שלהם. אולם מי שנותן תרומות גדולות ללומדי תורה, אבל אינו מקבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסתם, אע"פ שזכותו גדולה מאוד, כיוון שאינם יכולים להישען עליו לטווח ארוך, אינו נעשה שותף מלא בתלמודם.
