ד – מעשר כספים לאחר המעבר לפרנסות נוספות

בימי בית המקדש השני מצבו של עם ישראל השתנה. רוב ישראל לא עלו לארץ, וכיוון שהיו כפופים למלכות פרס, לא היה בידם כוח לשוב לחלק את הארץ לכל ישראל לשבטיהם, וממילא נחלש תוקפה של מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ונעשתה מדברי חכמים בלבד. כיוון שלא חלקו את הארץ לכל ישראל לשבטיהם, גם לא ייחדו ערים ללויים בכל גבול ישראל, והלויים והכהנים לא יכלו למלא את תפקידם באופן הראוי.

במשך הזמן, גם הפרנסות שמהם התפרנסו ישראל השתנו. בימי בית המקדש הראשון, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות וממקנה, וממילא התרומות והמעשרות יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל, כמו גם את העניים, שניזונו ממתנות עניים, כגון פאה, לקט ושכחה, מיבול השדה, ומעשר ללוי בשנים מסוימות. אולם במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ולמסחר ולתחומים נוספים, והתרומות והמעשרות ומתנות העניים מיבול השדות – כבר לא הספיקו לפרנסת מלמדי התורה והעניים.

כתחליף לתרומות ולמעשרות שניתנו מיבול השדה, שעל ידם עם ישראל החזיק את הכהנים והלויים מלמדי התורה ואת העניים, קבעו חכמים שגם מרווחי שאר הפרנסות, יפריש כל אדם מישראל מעשר כדי להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה ועבור עניים. למדו זאת ממה שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", כלומר עַשֵּׂר מיבול השדה, תְּעַשֵּׂר מכל שאר הרווחים. עוד דרשו (תענית ט, א): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". ואף שככלל אסור לנסות את ה', שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה", אולם בדבר זה, שאדם יפריש מעשר ויהיה על ידי כך עשיר אפשר לנסות את ה', שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

עוד אמרו, שהמפריש 'מעשר' מקיים את המצווה במידה בינונית, אבל הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש 'חומש' מרווחיו (שו"ע יו"ד רמט, א). וזאת משום שתקנת מעשר כספים נועדה להחליף את חיוב תרומות ומעשרות והמתנות שנתנו לכהנים מן הבהמות, ושאר המתנות שנתנו לעניים. וכשמחשבים את כולם יחד, הרי שהם עולים לסך של בין מעשר לחומש.^[3]