בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר (לעיל א, ו).
ואע"פ כן, אם תרצה המתפללת להוסיף בקשות משלה בברכות האמצעיות – רשאית, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).
והבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, על חולה תבקש בברכת רפאנו. ואם היתה צריכה לפרנסה, תבקש בברכת השנים. ואם היא רוצה שקרובי משפחתה יעלו לארץ, תבקש עליהם בברכת קיבוץ הגלויות. ומיוחדת היא ברכת 'שומע-תפילה', שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, כיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה וכוללת את כולן. וכשתבוא להוסיף בקשה משלה, תפתח קודם בנוסח הקבוע, ורק לפני משפט החתימה, תוסיף את בקשתה.
ולא רק שמותר לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים, אף רצוי שהמתפללת תוסיף בקשות משלה, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוּון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבה ליבה להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שתבקשם אחר שתסיים את הברכות ותאמר "יהיו לרצון" (הראשון), שכל מה שהיא אומרת אחרי "יהיו לרצון" כבר אינו מעיקר התפילה. אלא שהואיל ועדיין לא פסעה שלוש פסיעות אחורנית, עדיין היא עומדת לפני ה' בתפילה, ותפילותיה הפרטיות מצטרפות לעיקר התפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).
צריכה המתפללת לפרש את בקשותיה כראוי. ולכן המבקשת על חולה, נכון שתזכירו בשמו. לכתחילה, טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם, אם החולה לידה, אינה צריכה להזכיר את שמו, כי ברור שעליו היא מתפללת (מ"ב קיט, ב).
