כשם שהנצרכת לנקביה ואינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לה להתפלל, כך גם אסור לה לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשהגוף משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין תפילת עמידה לשאר דברים שבקדושה. והטעם לכך, שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, והמתפללת שלא כראוי, מבזה כבוד שמים, ותפילתה תועבה. ולכן המתפללת בשעה שלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתה פסולה. מה שאין כן בשאר הדברים שבקדושה, שאין אנו נחשבים כעומדים לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברכה ברכות וקראה קריאת שמע כשלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות, יצאה ידי חובתה (מ"ב צב, ו; באו"ה ד"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).
מי שיכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים, רשאית לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שתתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליה להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינה צריכה להתפנות.
התחילה ללמוד כשלא היתה צריכה לנקביה, ותוך כדי לימודה נצרכה לנקביה עד שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה תלך להתפנות. ואם היא באמצע עניין, יש אומרים שתוכל להמשיך עד שתסיימו (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שתלך מיד להתפנות (כה"ח ג, מח).
ואם היא מעבירה שיעור לרבים, תסיים את השיעור ותתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז). וכן תלמיד או תלמידה שנמצאים בשיעור, כל זמן שאינם צריכים מאוד, מפני כבוד השיעור ראוי שיתאפקו ולא יצאו באמצעיתו. ואם באיסור 'בל תשקצו' מקילים מפני כבוד השיעור, קל וחומר שיש להימנע ככל האפשר מלהיכנס ולצאת באמצע השיעור, וקל וחומר שאסור לפטפט ולהפריע בו.
