אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות, וקבעו זמנם כנגד התמידים. תמיד של שחר היה קרב משעה שעלה 'עמוד-השחר', ולפי זה גם זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (ברכות ט, ב). ואם התפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א).
והזמן המשובח ביותר לתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה'.[4]
ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר לדעת רבי יהודה עד סוף ארבע שעות. ואף שלדעת חכמים זמן הקרבת התמיד נמשך עד חצות היום, הלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואם עברו ארבע שעות ועדיין לא התפלל שחרית, יכול בדיעבד להתפלל עד חצות. ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין לו, מכל מקום שכר תפילה יש לו (כפי שיתבאר בהמשך בהלכה יא).
