מצד אחד אין שני לרושם ראשוני, מצד שני רק חמור לא משנה את דעתו. 10 שנים לבלוג זה זמן מצוין לחשבון נפש אז הנה עשרה וקצת אלבומים שבזמן אמת טעיתי לגביהם, לטוב ולרע, ועכשיו הם מקבלים ציון חדש.
Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016)
ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆
אולי אלה הרוך והעדינות שהפתיעו אותי ביחס ליצירותיהם האחרונות, אולי זה כי רוב השירים נוגנו כבר בהופעות במשך שנים, אבל בזמנו הרגשתי שאלבומם התשיעי של רדיוהד הוא קצת עצל. היום לא רק שאני חושב שטעיתי אלא שאני תופס את היצירה הזאת כאחת האינטימיות והמעניינות ביותר ברפרטואר של הלהקה.
נכתבה ברוח גירושיו של ת'ום יורק מאישתו והושפע מוזיקלית מעבדתו של ג'וני גרינווד על פסקולי סרטים, A Moon Shaped Pool היא יצירה מלאה, מרגשת וייחודית כמו שרק רדיוהד יכולים לשחרר. זהו אלבום שמשלב את פריצת הגבולות התמידית אחריה רודף ההרכב יחד עם עיבודים תזמורתיים מלאים ומפוצצי אמוציות שנוגעות בנימי הנפש העדינים ביותר. וגם, איזה שיר מושלם זה Daydreaming.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool לביקורת המקורית>>
Billie Eilish- Happier Than Ever (2021)
ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★☆☆☆
אלבום הבכורה של בילי אייליש באמת היה משהו מיוחד. מאסטרפיס שייצג לרגע קטן את האמת הפנימית של דור שלם של מתבגרים מבולבלים, אכולי חרדות שלא סגורים על עצמם.
אולי שיכור מניחוחות אלבום הבכורה, עפתי בזמנו גם על יצירתה השנייה של בילי אייליש, Happier Then Ever אבל כיום לא כל כך ברור לי למה. מדובר עדיין באלבום מעניין, מופק היטב וכו', אבל ארוך מדי (16 קטעים), מפוזר ובעיקר חסר חוט שדרה אחיד, קוהרני וכנה. במקרה הזה ההייפ לא עמד במבחן הזמן.
בילי אייליש- Happier Than Ever לביקורת המקורית>>
Muse- Simulation Theory (2018) / Will of the People (2022)
Simulation Theory
ציון מקורי:★★☆☆☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆
Will of the People
ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★☆☆☆
נתחיל מ- Simulation Theory, "אלבום הפופ" של מיוז שיצא ב- 2018 ואכזב קשות את מעריציהם המושבעים של ההרכב הוותיק.
כחובב פופ מושבע הייתי אמור לאהוב את האלבום הזה אבל בזמנו הוא הרגיש לי מתאמץ מדי, לא רלוונטי ולעיתים אף מביך. כיום דעתי השתנתה ואני רואה באלבום הזה צעד אמיץ עבור הלהקה ויצירה שמכילה בתוכה לא מעט שירים מעולים שאולי התפספסו בגלל האסתטיקה החדשה של ההרכב שתפסה אותי קצת לא מוכן.
לעומתו, את Will of the People המושמץ, שהגיע מיד אחריו, דווקא חיבבתי בהתחלה אך מהר מאוד גיליתי שאין ממש סיבה. למרות שמדובר באלבום מלא בסאונד הוא ריק מכל כך הרבה בחינות אחרות. כן הוא מכיל בתוכו נגיעות מוכרות מכל הקריירה של הלהקה ויש בו כמה שירים נחמדים אבל כאשר משווים אותו ליצירות אחרות ברפרטואר של הלהקה הוא פשוט מחוויר.
עד פופ: מיוז- Simulation Theory לביקורת המקורית>>
רצון המעריצים: מיוז- Will of the People לביקורת המקורית>>
Big Red Machine- How Long Do You Think It's Gonna Last? (2021)
ציון מקורי: ★★☆☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆
פרויקט הצד של ארון דסנר (הנשיונל) וג'סטין ורנון (בון איבר), שניים מהיוצרים האהובים עלי אי פעם, לא הפיל אותי מהרגליים עם אלבום הבכורה שלו ובזמנו, גם לא באלבום השני, How Long Do You Think It's Gonna Last? אבל כפרפרזה לשמו, האיבה לא החזיקה מעמד זמן רב.
אלבומם השני של הסופרגרופ(?) הזה מלא בשיתופי פעולה שתחילה הרגישו לי רבים ומנותקים מדי וכאלה אשר לוקחים את הפוקוס מהגאונות של דסנר וורנון מהם רציתי לשמוע יותר. עם הזמן הבנתי שלא רק ששיתופי הפעולה לא גורעים מערך היצירה אלא דווקא מרחיבים אותה.
כך אט אט התמכרתי לקולה של אנאיס מיטשל ב- Latter Days הפותח, לזה של טיילור סוויפט ב- Renegade הנפלא ומעל כולם לשיתוף הפעולה הנדיר עם Fleet Foxes ב- Phoenix שהוא אחד השירים הכי יפים שיצאו בעשור הזה.
למרות כל אלה עדיין השיר שמרגש אותי יותר מכל הוא דווקא השיר Brycie. מדובר בקטע אקוסטי קטן ואינטימי בו שר ארון דסנר לאחיו התאום, ברייס. כאבא לתאומים, כל פעם שאני שומע אותו הדמעות חונקות את גרוני.
כשהשלם קטן מסך חלקיו: How Long Do You Think It's Gonna Last? של Big Red Machine- לביקורת המלאה>>
Arcade Fire- We (2022)
ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆
אלבומם השישי של ארקייד פייר, מההרכבים האהובים עלי אי פעם, הגיע חמש שנים אחרי Everything Now המבולבל והמושמץ די בצדק. לכן כשהוא הגיע לראשונה לאוזני ההתרגשות הייתה כזאת השמורה רק לאהבות הגדולות ביותר שלי וחרשתי עליו ללא הפסקה.
בזמנו חשבתי שזו חזרה לשורשים מבחינת ההרכב, ובמידה מסוימת היא אכן, אבל אחרי עוד ועוד האזנות הבלבול של ההתאהבות הראשונה התחלף בספקנות ותחושה שהגזמתי.
אמנם האלבום נפתח עם חזק עם Age of Anxity 1+2, שהם בקלות מהשירים הטובים של ההרכב אי פעם, אבל אחר כך אנחנו מקבלים 3 קטעים (או קטע אחד מחולק לשלוש, תלוי איך מסתכלים על זה) ששוחט את המומנטום של האלבום ומדרדר אותו לתהומות הבינוניות והיומרנות שארקייד פייר חוטאת בהם לעיתים קרובות מדי.
The Lightning 1+2 שמגיעים אחריו מרימים בחזרה את כל העסק אבל אז מגיע Unconditional I הבינוני שמספק את החותמת הסופית לכך ש- We הוא אלבום טוב, אבל לא לא מספיק וחבל. יותר מדי עליות ומורדות ביצירה אחת זה אף פעם לא דבר טוב וחוסר האחידות הזאת הורידה לי עם הזמן המון מהאהבה המקורית שהייתה לי ליצירה הזאת.
מבידוד לחירות: ארקייד פייר- WE לביקורת המקורית>>
Pet Shop Boys- Super (2016)
ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆
ב- 2012 שחררו אשפי הפופ הבריטיים את אלבומם ה- 11, Elysium, יצירה עדינה, נוגה ואמיצה על זקנה והתבגרות בעולם הפופ המקדש את הצעיר והיפה.
האלבום לא התקבל יפה על ידי המעריצים שדרשו את הבויז שלהם רקידים ואלקטרוניים יותר וכך אחרי 10 חודשים בלבד שחרר הצמד את Electric, יצירת דאנס אלקטרונית אופורית שזכתה לשבחי המבקרים.
גם המעריצים היללו כמובן את החזרה של ההרכב לרחבת הריקודים אני אישית מצאתי את Electric מעט ממוחזר ו"מרצה" ולכן כשיצא Super שמחתי לגלות שהאיזון בין השירים הרקידים והאלקטרוניים לבין הבלדות הפוליטיות והנוגות חזר. אבל משהו ביחסים נשחק מהר מאוד.
למרות כמה שירים טובים, טקסטים מושחזים כתמיד והפקה מהוקצעת (מדי) של סטיוארט פרייס, לאורך זמן Super לא הצליח לעמוד בגאון אל מול היצירות הגדולות באמת של ההרכב. השירים נמאסו מהר מדי והוא אינו מחזיק את הרובד החברתי, פוליטי ואקטואלי של אלבומיהם הגדולים של הצמד ולכן Super נשאר אלבום ראוי אבל גם די בינוני.
סופר של אלבום- פט שופ בויז Super לביקורת המקורית>>
Vampire Weekend- Only God Was Above Us (2024)
ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆
כשיצא אלבומם החמישי של ומפייר וויקנד האהובים עלי במיוחד באפריל 2024 התחושה שקיבלתי הייתה של עייפות החומר. הרגשתי תחושת רפיטטיביות ושכבר שמעתי את השירים האלה בעבר אבל עם כל האזנה והאזנה הלך האלבום וגדל עלי.
שירים שחשבתי תחילה שהם לא מספיק טובים התבררו לי כיהלומים, אולי לא מלוטשים עד הסוף במאה אחוז, אבל כאלה שהושקעו בהם המון רצון, מחשבה ואלגנטיות.
עוד מוקדם לקבוע את מיקומו ההיררכי של Only God Was Above Us ברפרטואר של ומפייר וויקנד אבל עצם העובדה שמדבר ביצירה שלא לוקחת את מאזיניה כמובנים מאליהם, היא סופר מוערכת.
שיחות עם אלוהים: ומפייר וויקנד- Only God Was Above Us לביקורת המקורית>>
Lana Del Rey- Norman Fucking Rockwell (2019)
ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★★★
הדרך שעשתה לנה דל ריי מזמרת שהמבקרים שחטו על מזבח האותנטיות ועד למעמד של "אחת הכותבות הגדולות של אמריקה" (על פי הרולינג סטון) קיבל את החותמת הסופית עם אלבומה השישי והמפעים, Norman Fucking Rockwell.
כל מי שאי פעם פקפק בדל ריי קיבל פצצה לפנים עם אלבום מטורף שכלל שירים לא פחות ממופתיים, כנים ופוליטיים והכל באריזה אחת שקשה להפסיק להאזין לה לרג.
גם בזמן אמת עפתי על האלבום הזה אבל היום יותר מתמיד אני חושב שהוא לכד את רוח התקופה בצורה מושלמת ולכן לא רק שמדובר ביצירה באמת יחידה במינה, אלא גם חשובה. בקיצור, קלאסיקה
פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell לביקורת המקורית>>
Bjork- Foasora
ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆
כמו כל אלבום חדש של ביורק, גם כשהאזנתי לראשונה ליצירתה העשירית של הפלא האיסלנדי התמלאתי התרגשות ותחושת "מה לעזאזל שמעתי עכשיו" אבל בקטע הכי טוב שיכול להיות.
כרגיל אצל ביורק האתגר לצלוח את כל האלבום לא היה פשוט אבל ההתלהבות הראשונית בהחלט אפשרה לי לעשות זאת, הבעיה החלה כשההתלהבות פחתה והסבלנות פקעה. למרות כמה קטעים בהחלט מעניינים וטובים, Foasora לא הצליח ליצור אצלי שיאים רגשיים או רגעים יוצאי דופן כך שהוא הלך ונדחק הרחק מאחורי יצירותיה הגדולות באמת של היוצרת הייחודית.
אמא אדמה: ביורק- Fossora לביקורת המקורית>>
The Cure- Songs of a Lost World
ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆
זה האלבום האחרון שביקרתי לפני כתיבת הפוסט הנוכחי ולמרות שהתלהבתי ממנו אז כמו היום, אני מרגיש שהייתי אולי קמצן מדי בכוכבים. בכל זאת שירים כמו Alone או And Nothing is Forever לא צצים כל יום.
רוברט סמית' נשמע באלבום הזה בשיאו הדיכאוני גם אחרי כל השנים הללו ולמרות שזה מנחם ומטריד בו זמנית, הרווח הוא עדיין לגמרי שלנו.
הקיור: Songs of a Lost World לביקורת המקורית>>
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.