מכירים את אלה שאומרים שצריך להפריד אמנות מפוליטיקה או מסוגיות חברתיות בוערות? אז זהו, שהם מדברים שטויות. אמנות, כמעט כמו כל דבר אחר בחיינו, היא פוליטית, היא נוצרת באקלים חברתי מובחן והיא בהכרח גם משקפת אותו. הנה 15 אלבומי מחאה שעושים את זה הכי טוב שאפשר.
Pink Floyd- Animals
היצירה הזאת של פינק פלויד (ולא סתם אני משתמש במילה יצירה) היא טייק אוף על ספרו האייקוני של ג'ורג' אורוול, "חוות החיות". אך בעוד בספר אורוול מפנה את חיצי הביקורת שלו כלפי הקומוניזם, רוג'ר ווטרס מעצב את היצירה מחדש ותוקף דווקא את הקפיטליזם הדורסני והחזירי.
באלבום מתאר ווטרס שלושה מעמדות של חיות: החזירים (פוליטיקאים), הכלבים (בעלי ההון) והכבשים (הציבור ההולך כעדר אחר הפוליטיקאים ובעלי ההון) החיים זה לצד זה ולא ממש בהרמוניה אלא יותר ביחסי תלות וכוח.
מעבר למחאה הקפיטליסטית בעולם המודרני, במידה רבה היצירה הזאת גם מהווה מענה מצד ווטרס ופינק פלויד לתנועת הפאנק האנטי ממסדית שצמחה באותה תקופה ויצאה בחריפות נגד "הניתוק" של להקות הרוק המתקדם דוגמת פינק פלויד וחברותיה לז'אנר. אז מי אמר שרוק מתקדם לא יכול להיות מחאתי?
דירוג כל האלבומים של פינק פלויד>>
The Clash- London Calling
אחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה והאהובים עלי באופן אישי, London Calling הוא מופת של כתיבה חברתית, פוליטית, בועטת שמהדהדת עד ימינו.
המלוכה הבריטית, המשטרה, גזענות, תרבות הצריכה, אין הרבה נושאים שאלבומם השלישי של הקלאש לא עוסק בהם. אך לא רק בגלל הטקסטים שבו London Calling הוא יצירת מופת, אלא בגלל בליל הז'אנרים שמותכים יחד בתוכו.
מרוקבילי, דרך פופ, מרוק ועד רגאיי, האלבום הזה הוא חוויה מוזיקלית מתפרצת שהרחיבה את המנעד המוזיקלי של הפאנק, הרבה אל מעבר לגבולות המוכרים שלו.
London Calling ביקורת אלבום>>
Sex Pistols- Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols
אם כבר הקלאש, אז אין מצב לא להזכיר את הסקס פיסטולס שהרעידו את הממלכה הבריטית בשלהי שנות השבעים. בין אם הם נרקחו במוחו הקודח של מלקולם מקלארן או בין אם הם היו הדבר האמיתי, אין ספק שהסקס פיסטולס היו מהלהקות הכי בועטות ואנטי ממסדיות בהיסטוריה.
אין הרבה הרכבים בריטיים שמסוגלים לשיר על מלכת אנגליה כי היא "אינה בת אדם" ולכן גם אם לא מדובר באלבום הכי גדול או הכי יפה בהיסטוריה, הוא בהחלט אחד המשפיעים.
'Bob Dylan- The Times They Are a-Changin
לבחור רק אלבום מחאה אחד של בוב דילן זה כמעט לעשות לו עוול ובכל זאת אם צריך לבחור אז אלבומו השלישי לוקח את הבכורה בתחום, בעיקר בגלל התקופה בה הוא יצא.
מלחמת וייטנאם, התנועה לזכויות האזרח, ההתעוררות הפמhניסטית, הקריאה לשוויון מצד הקהילה הגאה, כל אלה ועוד היוו מצע מעולה לכותב מחונן כמו דילן לשפוך את מחאתו החוצה בתקופה שעדיין לא חיבר את הגיטרה החשמלית למגבר.
Rage Against the Machine- Rage Against the Machine
כשאלבום הבכורה של הלהקה מלוס אנג'לס קליפורניה יצא בשלהי 1992, הוא התפוצץ כמו רימון לכל עבר. האלבום לא היה "עוד" אלבום מחאה על הגזענות והבעיות העמוקות בחברה האמריקאית, הוא היה ממש קריאה לנקיטת עמדה עם מילים שהן לא פחות ממהפכניות מצידו של זאק דה לה רוחה.
עד היום נותר האלבום הזה כאחד מאלבומי הבכורה המרשימים שיצאו אי פעם וכסטנדרט לאיך צריך להשמע רוק מחאתי אמיתי ובועט. בקיצור, הרבה יותר מאבטיח בשקל.
Kendrick Lamar- To Pimp a Butterfly
לקרוא למה שקנדריק לאמאר עושה באלבום הזה ראפ או היפ הופ יהיה אנדרסטייטמנט. מדובר ביצירת פיוז'ן מדהימה שבין היתר השפיעה אפילו על דייויד בואי (אין עוד מלבדו).
באלבום הזה, שנכנס אפילו לפלייליסט האישי של נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובאמה, לא מפחד לאמאר להכניס ידיים עמוק אל תוך פח הזבל שנקרא הגזענות האמריקאית ולצאת משם עם שירים אקטואליים להחריד שמדהים שנכתבו 50 שנה אחרי שהשחורים בארה"ב זכו לשוויון.
Public Enemy- It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back
פאבליק אנמי לא היו הראשונים לשיר על חיי הגטו והגזענות כלפי השחורים באמריקה, אך הם עשו זאת בצורה האותנטית ביותר שאפשר.
בלי מסכות ובלי פוזות, ההרכב מלונג איילנד שם מראה מול פניה הלבנות והשבעות של ארצות הברית ובכנות יוצאת דופן מוציא את כל החרא החוצה, אבל בצורה בלתי נשכחת.
Marvin Gaye- What's Going On
בשנת 2020, בדירוג 500 האלבומים הגדולים של הרולינג סטון (שנבחרו על ידי מוזיקאים ולא על ידי מבקרים), אלבומו ה- 11(!) של מרווין גיי הגיע למקום הראשון וזה רק חלק קטן מהסופרלטיבים וההישגים לו זכה במרוצת השנים ולגמרי בצדק.
בניגוד להרבה אלבומי מחאה ברשימה, What's Going On מכיל המון רגש, אהבה ובעיקר אופטימיות בתוך סיטואציות וזמנים קודרים כמו מלחמת וייטנאם והמאבק לזכויות האזרח באמריקה, מה שמוכיח שחמלה אינה חולשה, כי אם תקווה.
Body Count- Body Count
"אלבום רוק עם מנטליות של ראפ" כינה החבר והמייסד, Ice-T, את אלבום הבכורה של Body Count ואכן, עם הטקסטים המחאתיים של הראפ והגישה הזועמת של הרוק, Body Count הפך לאחד האלבומים הכי זועמים שהוקלטו אי פעם.
"כמו שהביץ' בויז' שרו על הים, ככה גם אנחנו שרנו על המקומות שבהן אנחנו גדלנו" סיפר Ernie C. לא סתם האלבום הזה מלא בשירים על הברוטאליות של המשטרה נגד האוכלוסיה השחורה ועל נושאים חברתיים קשוחים כי זו המציאות אליה גדלו חברי ההרכב. וגם, איזה עוד להקה מסוגלת לשחרר שיר כמו Cop Killer.
Sly & The Family Stone- There's a Riot Goin' On
מסתבר שמחאה יכולה להיות לא פחות מחאתית כאשר היא גרובית. באלבומם החמישי, הניחו בצד חברי Sly & The Family Stone את הסאונד האופטימי והמוכר שלהם ועברו לחקור טריטוריות יותר קשוחות ומאתגרות.
נישאים על גלי מחאת השחורים באמריקה ואלבומו של מרווין גיי, What's Going On, סיפקו חברי ההרכב אלבום ייחודי בנוף המחאתי שמשלב המון קצב, ריתמיקה וגרוב עם טקסטים חברתיים שחודרים לגוף לא פחות מאשר בייס דראם או גיטרה בס.
Green Day- American Idiot
למרות הצלחתם, לאורך הקריירה שלהם חטפו גרין דיי לא מעט ביקורת על כך שעיקרו את החתרנות מהפאנק, אבל כל זה השתנה בשנת 2004 עם אלבומם השביעי.
הימים הם ימי פוסט פיגועי ה- 11 בספטמבר, חוק הפטריוט ובעיקר המלחמה בטרור שהפכה את ארה"ב מקורבן לתוקף המערער את היציבות העולמית. גרין דיי ראו במו עיניהם את האומה שלהם משנה את פנייה מליברלית וחופשית לשטופת שנאה ורצון לנקמה ולא יכלו לשבת בצד.
התוצאה הייתה, American Idiot, אלבום מחאה יוצא דופן שיוצא בצורה חריפה במיוחד נגד מדיניותה של ארצות הברית באותם ימים. ההצלחה של האלבום הקנתה לגרין דיי את פרס הגראמי היוקרתי ואפילו מחזמר מצליח בברודוויי על פי סיפור האלבום.
Pet Shop Boys- Fundamental
אשפי הפופ הבריטיים, תמיד ידעו לשלב בין מוזיקה הפונה רגליים עם טקסטים שופנים לראש. התמהיל הזה הוא שהפך אותם לצמד המצליח בתולדות המוזיקה הבריטית ולאחד מהרכבי הפופ המשפיעים בהיסטוריה.
כמו American Idiot, גם אלבומם התשיעי של הפט שופ בויז נכתב בימים של פוסט פיגועי ה- 11 בספטמבר והמלחמה בטרור, רק מהצד הבריטי שלה.
באלבום הסופר פוליטי הזה, מבקרים ניל טננט וכריס לאו לא רק את ארצות הברית ואת רצונה לפרוק עצבים על כל מי שלדעתם היה קשור לאותם פיגועים נוראים, אלא גם על טוני בלייר שגיבה את ג'ורג' בוש לכל אורך הדרך, את תקשורת ההמונים שהפכה את הכל לקרקס ואת החדירה לפרטיות של כל אחד ואחת מאיתנו בחסות חוק הפטריות ותוכנית תעודות הזהות הדיגיטליות של ממשלת הלייבור.
"לפעמים הפיתרון גרוע יותר מהבעיה" שר טננט ב- Twentieth Century ומתמצת המון מהלך הרוח והתחושות באותם ימים הזויים.
Tracy Chapman- Tracy Chapman
בניגוד להמון אחרים שעושים בעיקר רעש וצלצולים על כך שהגיעו משכונות מצוקה, טרייסי צ'פמן מביאה את המחאה שלה שקטה, אבל הכי חזקה שיכולה להיות.
אין שיר קטע שיסביר מה זה להיות שחור בארצות הברית של שנות השמונים טוב יותר Behind the Wall, דקה וחמישים שניות של א-קפלה בהן זועקת צ'פמן על כל הפעמים בהם התקשרה למשטרה למרות שידעה שהניידת לעולם לא תגיע.
שנים שמדברים על מהפכה אבל צ'פמן לא רואה אותה, ולא רק שהיא לא רואה אותה, היא כבר לא מצפה לה ורק רוצה לברוח במכונית מהירה, הכי רחוק שהיא רק יכולה.
U2- War
הרבה לפני שהם נהיו צמר גפן מתוק, ליו 2 היו דברים טובים וחשובים להגיד כמו שאפשר לשמוע באלבומם השלישי War. כמו הרבה להקות ואמנים אחרים מאירלנד (קרנבריז, שינייד אוקונור ואחרים), גם יו 2 גדלו בצל ההתכתשויות הבלתי פוסקות בין צפון אירלנד לבריטניה, עובדה שהשפיעה רבות על המוזיקה שלהם.
מעשי האלימות ההדדיים הותירו צלקות רבות אצל חברי להקת יו 2 שהקדישו לכך חלק נכבד מהרפרטואר שלהם, בעיקר כאמור באלבומם War שמציג שניים משירי המחאה הגדולים על הקונפלוקט האירי-בריטי: New Year's Day ו- Sunday Bloody Sunday.
Manic Street Preachers- Generation Terrorists
אלבום הבכורה של המאניק סטריט פריצ'רס הושפע רבות מ'הקלאש' ו'פאבליק אנמי", אולי כתוצאה מכך הוא מלא בהמנוני רוק זועמים וטקסטים חותכים הנעים בין מחאה אנטי קפיטליסטית למחאה פוליטית ולא בהכרח בסדר הזה.
ביצירה הזאת היה זה עדיין ריצ'י אדוארדס שכתב את המילים ואין הרבה נושאים שהוא נמנע מלעסוק בהם, בין היתר: המונרכיה הבריטית, החשש ממלחמת עולם שלישית, קפיטליזם חלול, תרבות צריכה ריקנית ועוד. בעוד נורות הניאון הצבעוניות מרצדות מעלינו, נפשותינו חלולות מבפנים אבל לפחות הפסקול של "המאניקז" שווה את זה.
רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.