אין שני לרושם ראשוני אבל יש אלבומים שלגמרי שווה לתת להם האזנה נוספת או בכלל להכיר אותם מלכתחילה כי איכשהו הם עברו לכם מתחת לרדאר. אז הנה רשימה של 20 אלבומים שהם לגמרי אנדרייטד ושאתם פשוט חייבים לתת להם צ'אנס שלא תפספסו עד כמה הם טובים.
Guns n' Roses- Chinese Democracy
חכו שניה, אל תהרגו אותי אבל אני נשבע לכם שהאלבום המושמץ של אקסל רוז לא כזה גרוע כמו שאתם חושבים. נכון הוא רחוק מאלבומי המופת של הלהקה, נכון היחידים מההרכב המקורי שעבדו עליו הם רוז ודיזי ריד ונכון שהוא לא זכה לשם הכי סקסי בעולם ולמרות כל אלה מדובר באלבום רוק עם סאונד קלאסי שכמעט ולא קיים היום.
האלבום הזה זכה לשם רע עוד טרם יצא בגלל הזמן שלקח לאקסל לשחרר אותו (למעלה מעשור) וכמובן העובדה שהוא נחשב אלבום סולו שלו יותר מאשר אלבום של להקה ובכל זאת מדובר ביצירה ראויה עם מוניטין גרוע הרבה בגלל התפיסה הרווחת כלפיו. תאמינו לי שכל אלבום ישמח להתהדר בשירים כמו Street of Dreams, Better, Madagascar, This I Love, Prostitute ועוד רבים וטובים אחרים.
Pet Shop Boys- Bilingual
אחרי ההצלחה האדירה של אלבומם החמישי Very שכבש את פסגות המצעדים בכל העולם וניפק שורת להיטים אדירה כמו Go West ו- Can You Forgive Her, הפט שופ בויז עשו את מה שהם הכי אוהבים לעשות, מה שבא להם.
הפעם בהשראת סיבוב ההופעות שלהם, Discovery, ברחבי אמריקה הלטינית, החליטו צמד הפופ המיתולוגי ליצור את "דו-לשוני", אלבום שיתיך את הדאנס הבריטי עם אלמנטים של מוזיקה דרום אמריקאית.
הרבה לפני שריקי מרטין, אנריקה איגלסיאס ושות' הביאו את הגל הלטיני למיינסטרים באמצע הניינטיז, הרגישו הבויז את הפוטנציאל בחושיהם המיוחדים ולמרות זאת, התוצאה הסופית לא הצליחה להחקק בדברי הימים לצד אלבומיהם הגדולים באמת.
אולי זה סדר השירים המעט מבולגן (טענה שהבויז בעצמם העלו), אולי זאת הציפייה האדירה אחרי Very, אולו זו החזרה לצורתם "האנושית" אחרי תקופת הקסדות והכובעים המחודדים אבל בשורה התחתונה, עם שירים כמו Discoteca, Single, To Step Aside, Up Against it ועוד אין ספק שהאלבום הזה זקוק לעוד קצת חסד.
Depeche Mode- Sounds of the Universe
עד היום אני זוכר את כותרת אחת הביקורת של Sounds of the Universe בעיתונות המקומית לקראת הופעת ההיסטורית של דפש מוד בארץ ב- 2009. זה כמובן לא הציטוט המדויק אבל רוח הדברים הייתה: חבל שדפש מוד מגיעים לארץ עם האלבום הכי חלש שלהם.
ובכן, אני לא הייתי פריק של דפש מוד ב- 2009 למרות שקניתי כרטיס להופעה אבל Sounds of the Universe לגמרי הכניס אותי לטירוף. הפתיח העצמתי של In Chains, ההמשך המופלא של Hole to Feed, ההמנון הסוחף שהוא Peace ומעל כולם Wrong האדיר, וואלה, לא ברור לי מה יש לא לאהוב. אלבום נפלא שגרם לי עוד יותר להכנס ולחקור את הרפרטואר העצום של דפש מוד.
Blink 182- Blink 182
כבר כתבתי בהרחבה על אלבומם החמישי והלא פחות ממדהים של בלינק 182 ואמשיך לכתוב זאת בכל הזדמנות, מדובר באחד מאלבומי הרוק הכי טובים של המילניום החדש. באלבום הזה בלינק 182 מתנערים מהומור הפיפי קקי שאפיין אותם ומציגים יצירה בוגרת עם סאונד קודר אך נגיש והתוצאה הסופית פשוט מדהימה.
קוראי מגזים ה- Rolling Stone הכתירו את האלבום הזה כאחד מ- 20 אלבומי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק של שנות האלפיים. זהו, לא צריך להוסיף יותר.
The Strokes- Room on Fire
"תסמונת האלבום השני" ידועה כבר שנים כסוג של חוסר יכולת של הרכב לשחזר את ההצלחה והאנרגיות של אלבום הבכורה שלו אבל לפעמים מי שסובל מהתסמונת הזאת הוא לא ההרכב אלא הקהל והמבקרים. כזה הוא Room on Fire.
ההצלחה הכבירה לה זכה אלבום הבכורה של הסטרוקס לא השאירה שום סיכוי לאלבום השני של הלהקה לעמוד בציפיות. לא משנה אם הם היו מוציאים את סרג'נט פפר, כל מה שהסטרוקס היו מוציאים אחרי Is This It היה נתון לביקורת לאו ארסית אבל מי שבאמת יאזין ליצירה הזאת ללא דעה קדומה יגלה ש- Room on Fire הוא אלבום נפלא שמצליח לשמר בהצלחה את האש של אלבום הבכורה.
Pixies- Indie Cindy
הפיקסיז היו מאבות המזון שבסופו של תהליך הביאו לפריצתו של הרוק האלטרנטיבי בשנות ה- 90 ולכן כשהם חזרו ב- 2014 עם Indie Cindy, אלבום חדש, 23 שנה מאז האחרון, ציפיתי שהעולם יקבל אותם בחיבוק, בטח לאור השירים הנפלאים שיש בו אבל להפתעתי הוא התקבל באדישות בואכה אכזבה.
אולי זה הסאונד היותר "פופי" שלו, אולי העדרותה (המשמעותית) של קים דיל אבל אם רק תתנו לו צ'אנס נוסף תגלו ש- Indie Cindy הוא אלבום רוק אדיר, לעיתים אופורי, מלא אנרגיות וכזה שפותח דף חדש בקריירה של ההרכב הנפלא הזה.
Oasis- Be Here Now
אחרי שהפכה ללהקה הכי גדולה על הגלובוס בזכות צמד אלבומי הבכורה המופתיים שלה, הציפייה מאלבומם השלישי של אואזיס הייתה מטורפת. נואל גאלאגר מצידו לא הוריד את סף ההתרגשות ושאף ליצור את האלבום הכי גדול, הכי אפי והכי יפה שלו עד היום.
אז אמנם Be Here Now הוא לא האלבום הכי יפה של אואזיס אבל הוא בהחלט ענק ועצום הן מבחינת אורך השירים בו והן מבחינת אינספור הצלילים ושכבות הגיטרות שקיימות בו.
הסאונד הענק (לעיתים מדי) של האלבום הציב את אואזיס לראשונה בעמדה שהייתה חדשה לה חדשה: מותקפת. למעשה עד היום נחשב Be Here Now לאחד האלבומים המושמצים ולזה שהביא את סופו של עידן הבריטפופ אבל האמת היא שלכל מסיבה טובה יש סוף וזה גם המקרה של הבריטפופ, Be Here Now היה רק תירוץ.
באיזה עוד אלבום נינטיז תמצאו אסופת שירים כל כך טובה כמו D'You Know What I Mean? All Around the World, My Big Mouth ובעיקר Don't Go Away המושלם? אלבומם השלישי של אואזיס הוא לא הטוב ביותר שלהם אבל מפה ועד הביקורות חסרות הפרופורציות להן זכה, המרחק רב מאוד.
Monaco- Music For Pleasure
למרות שיצא ב- 1997, עד היום אלבום הבכורה של פרויקט הצד של פיטר הוק (ניו אורדר) נשמע פרש, רענן ולא פחות ממדהים. לא אגזים אם אומר ש- Music For Pleasure אפילו הקדים מעט את זמנו בזכות שילוב מושלם בין פופ לרוק. רק תקשיבו לשיר Junk ותבינו הכל.
אלבום שאוצר בתוכו כל כך הרבה יופי ולא הגיע מספיק אוזניים זה על גבול המתסכל אז תנו לו אוזן, כדאי לכם. אלבום הפופ הסודי של הניינטיז: Music For Pleasure של מונאקו>>The Cranberries- Bury the Hatchet
אחרי ההצלחה העצומה של No Need to Argue, ניסו הקרנבריז במידה רבה לשחזר את אותו צליל אגרסיבי ואנטי מלחמתי גם באלבומם הבא, To the Faithful Departed.
בעוד שבשום צורה לא מדובר באלבום רע, To the Faithful Departed, הרגיש כאילו הקרנבריז מנסים לחקות את עצמם וזה פחות עבד. הקרירות בה התקבל האלבום, לצד הפסקה ארוכה מהקלטות ולידת בנה הבכור של הסולנית והכותבת הראשית, דולורס או'ריורדן, כנראה שגרם להרכב לגלות את הצד הרך והאופטימי יותר שלו וזה לגמרי עובד ב- Bury the Hatchet אלבומם הרביעי.
עם עיבודים רכים יותר ושירים על אמהות, ילדים, זכרונות ומשפחה, רבים חשבו שהקרנבריז איבדו את זה, אבל השינוי הזה דווקא עשה רק טוב ללהקה שנשמעת באלבום הזה משוחררת ואף מרגשת יותר מתמיד.
Red Hot Chili Peppers- Mother's Milk
עם צאתו זכה אלבומם הרביעי של רד הוט צ'ילי פפרס והראשון עם ג'ון פרושיאנטה וצ'אד סמית' לביקורות מעורבות. "לא מחדש כלום", "חסר כיוון" ועוד היו רק חלק מהביקורות שהופנו כלפי האלבום ובין אם היה בהם צדק מסוים, מדובר באלבום די אקלקטי שהכין את הקרקע עבור השלב הבא באבולוציה של הלהקה מקליפורניה.
זהו אלבום חובה, לא רק למעריצי הלהקה, אלא לכל חובב רוק ופאנק באשר הוא, מפני שהוא מציג את הזרעים מהם יצמחו הצ'ילי פפרס לתהילת עולם וגם מפני שהוא פשוט אלבום מעולה שמכיל את Knock Me Down וזה בפני עצמו מספיק.
David Bowie- Outside
החזרה לעבודה עם בריאן אינו לראשונה מאז טרילוגיית ברלין, ההשראה מטווין פיקס, הנארטיב הסיפורי, ספקטרום הז'אנרים הרחב שבו, כל אלה ועוד לא עזרו לאלבומו העשרים של דייויד בואי (אין עוד מלבד) להיחרט בתודעה הקולקטיבית כמו יצירותיו הגדולות אבל כל אלה הם בדיוק הסיבות שבגללם האלבום הזה הוא נפלא ודורש האזנה נוספת. כאילו בחיאת, כמה כבר רע יכול להיות אלבום של דייויד בוא?
וגם, כמה נפלאה גרסת הרמיקס של Hallo Spaceboy יחד עם הפט שופ בויז אה?Smashing Pumpkins- Adore
קשה באמת לדעת עד כמה אלבומם הרביעי של סמשינג פאמפקינס הוא אנדרייטד כי מהרגע שיצא ועד היום הדעות לגביו מאוד חלוקות. מצד אחד פיצ'פורק כינו אותו "האלבום הטוב ביותר של סמשינג פאמפקינס מאז Siamese Dream" כשמהעבר בשני NME קראו לו "חסר אלגנטיות ואנרגיה".
התגובות הכל כך מנוגדות ליצירה הזאת נובעת משינוי הסאונד הקיצוני שעברה הלהקה בעקבות פיטורי המתופף הקבוע שלה, ג'ימי צ'מברלין. בהעדר מתופף קבוע אימצו הפאמפקינס לחיקם את הסינתיסייזרים ומכונות התופים ויצרו אלבום מינימליסטי, אקוסטי, אלקטרוני שלא היה קל לכולם לעכל אבל מי שהצליח, התענג על כל רגע.
מ- To Sheila הקסום, דרך Perfect הנפלא ועד For Martha היפיפה, Adore מציג את בילי קורגן בשיאו הלירי ומי שמפחד לקפוץ ראש אל תוך האלבום הזה פשוט מפספס בגדול.
The Cure- Bloodflowers
הפתיחה המהורהרת של Out of This World, האנרגיות של Watching Me Fall, הקסם של Maybe Someday, העצב המתוק של The Last Day of Summer, השלמות של There Is No If והסוף האפי של שיר הנושא.
באלבומם ה- 11 של הקיור יש את כל המרכיבים שהפכו אותם למה שהם כך שאין שום סיבה הגיונית שהאלבום הזה לא יתגלה מחדש ויזכה להערכה לה הוא ראוי.
Placebo- Meds
בגדול פלסיבו מעולם לא זכו להערכה לה הם ראויים. הם אמנם תמיד היו עוף מוזר אבל כזה שמבטא רחשי לב אמיתיים של מתבגרים וכל מי שאי פעם מצא את עצמו כאאוטסיידר.
באלבומם החמישי שיצא ב- 2006 ממשיכים פלסיבו את הקו הרוקיסטי-אלקטרוני עם טאצ' אינדוסטריאלי והתוצאה לא פחות מנפלאה. אני מסכים, זה לא אלבום שישנה את חייכם אבל הוא כן אלבום מעולה שהאימפקט שלו התנדף מהר מדי מהנוף. ברמה מסוימת זה משקף את כל הקריירה של ההרכב האנגלי הייחודי הזה.
מה? אלבום לא מוערך של רדיוהד? אני יודע זה סוג של דיסוננס ובכל זאת, גם אם הוא מוערך בחוגי מבקרים ו"יודעי דבר", אין ספק ש- Hail to the Thief לא מקבל את הכבוד שמקבלים אחיו לקטלוג כמו The Bends, Kid A, OK Computer ואחרים.
אלבומם השישי של רדיוהד יצא באקלים פוליטי תוסס של פוסט פיגועי ה- 11 בספטמבר וערב הפלישה השנייה של ארה"ב לעיראק. העיסוק בנושאים שללו באלבום הופך את Hail to the Thief לאלבום הפוליטי ביותר של ההרכב. אך גם ללא הטקסטים הנוקבים, ספקטרום הז'אנרים והשירים העל זמניים שנמצאים בו (אני מדבר עליף A Wolf at the Door), האלבום הזה ראוי ליותר כבוד, אפילו ממעריצי רדיוהד.
REM- Up
כמו סמשינג פאמפקינס, גם אר.אי.אם איבדו את המתופף שלהם באמצע שנות התשעים ובתגובה אינסטנקטיבית כמעט פנו למוזיקה האלקטרונית. התוצאה היתה UP, אלבומם האחד עשר.
בזמן אמת הרבה גבות הורמו למשמע Up אבל כמו הרבה יצירות גדולות לפניה, עם הזמן הגדולה שלה ובעיקר השפעתה על אמנים אחרוים הלכה והתגלתה. אולי לא מדובר כאן על Automatic for the People אבל כן מדובר על אלבום יפיפה שנוטים בקלות רבה מדי להתעלם ממנו. אה כן, והוא מכיל את אחד משירי הסיום הכי יפים אי פעם.
Savage Garden- Savage Garden
אולי זאת נטו נוסטלגיה מתוקה ואולי סתם כי גם לי מותר לאהוב טראש פופ מתוק, אבל אלבומם הראשון של סאבאג' גארדן האוסטרליים, לא רע בכלל.
בעידן של להקות בנים ובנות שהתחרו ביניהם מי הכי סליזי ומי הכי סוכרתי, Savage Garden הציג הפקת פופ מעט יותר מאתגרת ששילבה בהצלחה פופ עכשווי עם חספוס אלטרנטיבי.
ב- 1997, זכה האלבום במולדתו שבאוסטרליה בעשרה פרסים של התאחדות המוזיקה האוסטרלית (ARIA) יותר מכל אמן אחר בהיסטוריה. בנוסף לכך הוא נכלל בספר 100 האלבומים האוסטרליים הגדולים אי פעם כאשר ב- 2021 מגזין ה'רולינג סטון' האוסטרלי דירג אותו במקום התשיעי והמכובד ברשימת 100 האלבומים האוסטרליים הגדולים בכל הזמנים.
התלבטתי רבות אם לכלול את האלבום הזה ברשימה הזאת כי למרות שקיבל ביקורות מזעזעות בצאתו, היום הוא נחשב למאסטרפיס (יחד עם אלבומם הבא של הלהקה, Laughing Stock) ולמבשר סגנון הפוסט-רוק.
בכלל הקריירה של מארק הוליס ו- Talk Talk היא מהמרתקות בהיסטוריה של המוזיקה ולמרות שהיום אלבומם הרביעי נחשב לפורץ דרך, הוא עדיין נתפס בעיני כיהלום שטרם התגלה מעבר לחוגים יודעי דבר וככזה שראוי שיגיע ליותר אוזניים.
Pink Floyd- The Division Bell
למרות שהביא את פינק פלויד לדור חדש של מעריצים, The Division Bell מעולם לא קיבל את הכבוד הראוי לו. למעשה בצאתו הוא "זכה" לביקורות מזעזעות כמו זו של Entertainment Weekly בה נכתב כי "הסיבה היחידה שהוא קיים היא תאוות הבצע".
כמו A Momentary Lapse of Reason לפניו, גם The Division Bell חוטף בשל העדרותו של ווטרס מההרכב עת הוקלט האלבום. לטענת המבקרים היצירה חסרה את הרובד האינטלקטואלי שווטרס מוסיף ללהקה ובעוד זו ביקורת שאני יכול לקבל, עדיין אלבומם ה- 14 של הפלוידס מלא ברגעים מוזיקליים לא פחות ממופלאים.
מ- What Do You Want From Me האנרגטי, דרך Coming Back to Life המרגש ועד High Hopes, מהשירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, יום יבוא וגם הספקנים ביותר יסירו את הכובע אל מול היופי הנשגב שאוצר בתוכו האלבום הכל כך ייחודי הזה.
A-Ha- Minor Earth Major Sky/Lifelines
ולסיום, שני אלבומים במחיר אחד! אחרי אלבומם החמישי, Memorial Beach, שנקטל על ידי המבקרים (אגב לא מוערך מספיק, תנו גם לו אוזן), יצאה השלישייה הנורווגית להפסקה ממנה היה ספק רב אם יחזרו.
רק בשנת 1998, כחמש שנים לאחר מכן, הוזמנה א-הא להופיע בטקס הענקת פרס נובל באוסלו ושם ביצעה לראשונה שיר חדש בשם Summer Moved On. הביקורות הנלהבות להופעה ולשיר החדש עודדו את ההרכב לחזור לאולפן ובשנת 2000 שיחררו החברים את Minor Earth Major Sky ושנתיים בלבד לאחר מכן את Lifelines.
שני האלבומים האלה (שאף יצאו מאוחר יותר גם כמארז מאוחד עם בונוסים וכו') מסמנים בעיני את אחד הקאמבקים המרגשים והיפים ביותר בתולדות הפופ. בזמן אמת אמנם הסינגלים המובילים מהאלבומיל אכן נוגנו לא מעט, בעיקר Summer Moved On ו- Forever Not Yours הנפלאים, אבל 2 האלבומים האלה אוצרים בתוכם כל כך הרבה יותר שירי פופ נפלאים שנשגב מבינתי כיצד הם פשוט התפיידו להם שלא בצדק אל ההיסטוריה.
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.