הלוואי והאחיות HAIM יפסיקו להתחכם, ויחזרו לעשות את מוזיקת הפופ המושלמת והכל כך כיפית שהן עשו בעבר.
ציון המועדון: ★★☆☆☆
לצד כיפת ברזל, יש פיתוח ישראלי נוסף שתפס את תשומת הלב העולמית בעשור השני של שנות ה- 2000. אני מדבר כמובן על האחיות לבית חיים.
טוב, אולי לקרוא להן "ישראליות" זה קצת למתוח את הגבול אבל היי, אם נכסנו את נטלי פורטמן אז קטן עלינו לנכס את דניאלה, אלנה ואסתי, בנותיו של כדורגלן העבר, מוטי חיים, שעזב את ישראל לארצות הברית ב- 1980.
אחרי שהופיעו כלהקת קאברים במשך מספר שנים יחד עם הוריהן, מוטי ודונה, יצאו שלישיית בנות חיים לדרך עצמאית תחת השם HAIM. השלושה יצרו סביבן יחסית במהירות באז מאוד חיובי עד שזכו לחתום בחברת Polydor האגדית ובניהולה של קבוצת Roc Nation של ג'יי זי.
אלבום הבכורה של השלישייה, Days Are Gone שיצא ב- 2013, הוכיח שההייפ והביקורות החיוביות לא היו לחינם. מדובר באחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים שיצאו בעשור כולו, יודעים מה, בשני העשורים האחרונים.
עם שילוב מושלם בין המנוני פופ ממכרים, קמצוץ אינדי בשביל ההרגשה ונגיעה של סקס אפיל, Days Are Gone הוא סוכריה שלא תרצו שתגמר.
אלבומה השני של השלישייה, Something to Tell You, המשיך את הקו של קודמו אם כי בהצלחה פחותה אבל Women in Music Pt. III שיצא ב- 2020, כבר היה סיפור אחר.
אלבומם השלישי של HAIM זנח את המנוני הפופ לטובת מגוון רחב של התנסויות מוזיקליות שנעו בין רוק רך, אר אנ' בי, רגאיי, lo-fi ועוד.
כמעט באופן טבעי העיף האלבום הזה את כל המבקרים שהיללו את הסאונד החדש של ההרכב כמו גם את הטקסטים הכנים והאישיים יותר של חברות הלהקה אבל מה אני אגיד לכם, אני לא התלהבתי.
אני רציתי את דניאלה, אלנה ואסתי שלי פופיות וכיפיות. בשביל "לחשוב" יש לי את ג'סטין ורנון, מאט ברנינגר, ניק קייב, ת'ום יורק ואחרים.
למרות שפחות התחברתי לכיוונים החדשים של HAIM בכל זאת הגעתי מלא ציפייה לאלבומן הרביעי, I Quit. קיוויתי שדווקא בימים אלה אוכל ליהנות מאלבום פופ לא מתנצל, כיפי ומרענן, חבל רק שבפועל קיבלתי בליל לא קוהרנטי של מגוון רעיונות רחב מדי שחלקם אולי עובדים אבל האחרים ממש לא.
אין בכלל ספק ש I Quit לא מזלזל במאזיניו. ההפקה של רוסטאם באטמנגליג', איש ה"ומפייר וויקנד" לשעבר, נשמעת מעולה ולגבי הכישרון של שלושת האחיות אין בכלל עוררין, לכן זה עוד יותר מתסכל לגלות שהיצירה כולה נשמעת מפוזרת ומבולבלת.
התחושה היא כי HAIM מנסות בכח להוכיח את "איכותן" ולגעת בכל כך הרבה ז'אנרים ורעיונות שכל העסק קורס מכובד המשקל של עצמו.
זה מתחיל עם Gone שעושה מחווה לג'ורג' מייקל, ממשיך למחוזות הרוק הקל סטייל טיילור סוויפט עם All Over Me, בדרך יש נגיעות אר נ' בי עם Down to Be Wrong, אלקטרוניקה מוגזמת ב- Million Yeras ואפילו בלוז ב- Blood on the Street.
כל השירים הללו ועוד הם לא בהכרח רעים, (אם כי Million Years הוא בהחלט נקודת שפל), אבל הם לא מתחברים לכדי יצירה אחת בעלת חזון ברור.
הלוואי שמישהו באולפן היה אומר לשלשות האחיות, תקשיבו, אתן לא צריכות את כל זה. קחו גיטרה, בס, תופים ופשוט תעשו חיים. ליטרלי.
מכירים את המשפט "אל תגיד לי שאתה מצחיק, ספק לי בדיחה"? אז ככה אני מרגיש לגבי I Quit. אל תראו לי שאתן יודעות לנגן על כל הכלים או לעשות את כל הז'אנרים כדי להוכיח שאתן טובות, תנו לי שיר או אלבום אחד טוב, אפילו סביר ואני מבסוט. מקרי העבר מוכיחים ש- HAIM לגמרי מסוגלות לעשות זאת.
מובי אמר פעם (אם כי אני מודה שיתכן ומדובר באגדה אורבנית שהתנפחה למימדים מיתיים) שהוא מאוד אוהב את רדיוהד אבל מדי פעם הוא היה רוצה שהם יחזרו לעשות שירים כמו High and Dry.
בפרפראזה ל- HAIM, אני מעריך את מה שהן מנסות לעשות אבל הייתי רוצה שהן יחזרו לפשטות ולכפיות של שני אלבומיהן הראשונים.
לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)>>
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.