מדהים איך יצירה שנקראת "התפוררות" יכולה להיות כל כך שלמה ומושלמת גם אחרי כל כך הרבה שנים.
ציון המועדון: ★★★★★
"אל תבטח באף אחד מתחת לגיל 30" הייתה סיסמתם של הצעירים ההיפים בסיקסטיז. ההתנגדות למסורות של דור ההורים המרובע לצד רוח ההתנגדות ששטפה את צעירי אמריקה הביאה אותם לחשוב שכל אדם מעל גיל 30, להלן מבוגר, הוא שורש כל רע.
בכלל אנו נוהגים תמיד לדבר על משבר גיל ה- 40, אבל לחצות את שלושת העשורים הראשונים לחיינו זה גם לא ממש טיול בפארק. 30 זה גיל שבו אתה כבר מתחיל לעשות חשבון נפש עם עצמך ולחשוב מה השגת, מה הספקת, מה הגשמת ומה לא.
זה גיל בו החלומות מתנפצים אל קרקע המציאות, לעיתים בברוטאליות מצמררת שיוצרת תחושה כי לפתע כל מה שנגעת בו מתמוסס. רגע מכונן בו הקרקע שמתחת לרגליים שלך מתחילה לרעוד תוך שתמונות עברך מתקלפות ומתפוררות להן באיטיות.
גם רוברט סמית', הסולן והאיש שהוא עצמו הקיור, נכנס למשבר לקראת גיל 30. השנה הייתה 1988 ומאחורי סמית' והתרופה שרקח היו כבר לא פחות משבעה אלבומים.
הם התחילו את דרכם בפוסט-פאנק, ירדו לתהומות האפלים של הרוק הגותי ונולדו מחדש כאלילי מיינסטרים עם איפור גרוע, תסרוקות מזעזעות אבל שירים נצחיים. למרות כל אלה לסמית' עדיין היה חסר משהו. במקום שההצלחה הענקית תרים אותו היא העיקה עליו כמו משקולת ענקית משום שהרגיש שאנשים לא מבינים אותו.
בכדי להתנתק מעט הוא עזב למרכז לונדון יחד עם אהבת נעוריו, מארי פול, אותה ישא לאישה והחל להשתמש תדיר ב- LSD. יותר מכל הטריפה אותו הזחילה לקראת גיל 30 והמחשבה שכל האמנים הכי גדולים בהיסטוריה שחררו את המגנום אופוס שלהם הרבה לפני הגיל המאיים הזה.
אז בעודו בן 29 הבטיח לעצמו רוברט סמית' לשחרר את המאסטרפיס שלו כבר בשנה הקרובה ויהי מה.
סמית' החל להסתגר בביתו ומזה זמן רב החל לכתוב מוזיקה לבדו מבלי שום סיוע משאר חברי הלהקה. בהשפעת המלנכוליה שאפפה אותו המוזיקה שכתב הייתה הרבה יותר עגמומית ורפרפה לאלבומיה הקודרים של הלהקה מתחילת האייטיז.
הוא חפר בנשמתו והפך את הייסורים למנגינות וטקסטים אפלים וקודרים שישקפו את המצב המפשי בו היה שרוי. כשסיים את חשבון הנפש המוזיקלי שלו הציג סמית' לחברי ההרכב את השירים שכתב וביקש מהם לדרג את כולם בסולם של 1 עד 10.
אחרי סינון ראשוני הקליטו הקיור 32 שירים שרק 12 מהם ירכיבו את Disintegration, אלבומם השמיני של הקיור והטוב ביותר בכל הזמנים אם אתם מסכימים עם קייל מסאות' פארק.
ההקלטות נערכו באולפן הביתי של מתופף הלהקה, בוריס וויליאמס, ומה שהחל כתהליך הבראה נפשי הפך במהרה לסיוט.
ראשית בעיית האלכוהול של הקלידן המייסד, לול טולהרסט, הטריפה לכולם את החושים. התנהגותו הבלתי מרוסנת והלחץ שהפעיל עליו סמית' הביאו למצב ששאר החברים נאלצו להכריח את סמית' לפטר אותו לאלתר מהלהקה.
אם האווירה לא הייתה עכורה מספיק אז רוברט סמית' החליט להעכיר אותה עוד יותר בכוונה תחילה ופשוט הפסיק לדבר עם שאר החברים. לימים הוא יספר כי רצה לשמור על מתח, רצינות וריחוק מכל ה"כיף" שהיווה ליצירתם של אני אלבומיהם האחרונים והפופיים Kiss Me Kiss Me Kiss Me ו- Head On The Door.
תחושת ה"זרות" הזאת כמו גם הרגשות העזים שהתחוללו בקרבו של הסולן המיוסר גרמו לו להרגיש כי הכל סביבו מתפורר, למעשה בזמן ההקלטות הוא היה בטוח שזה האלבום האחרון שהקיור אי פעם ישחררו. הוא כמובן טעה.
בסופו של דבר הקלטות האלבום הסתיימו בהצלחה ולמרות אזהרותיה של חברת התקליטים כי האלבום הוא "התאבדות מסחרית", רוברט סמית' והקיור הצליחו ליצור את אחד האלבומים, הנוגים, המושלמים והיפים ביותר אי פעם. מדהים איך יצירה שקוראים לה "התפוררות" יכולה להיות כל כך שלמה ומגובשת.
הסתירה הזאת בין שם האלבום לבין המוזיקה המושלמת בו לא נגמרת רק שם. Plainsong, או בתרגום חופשי "שיר פשוט", אשר פותח את היצירה הוא אחד השירים בעלי העיבוד הכי שמיימי שנוצרו אי פעם. הוא מתחיל עם 24 שניות של פעמוני רוח ושקט מטריד שמתנפצים תחת שטיחי סינתיסייזרים, תיפוף רחוק ובס מהורהר שמכתיבים את הטון ליצירה כולה.
"קר כמו המוות אמרת ואז חייכת לשנייה" שר סמית' באחד משירי הפתיחה הגדולים אי פעם והמשפט הקטן הזה מסמן בעיני את האמביוולנטיות שנטועה עמוקה בדנ"א של הקיור. מצד אחד ליפסטיק מרוח ואפלה ומן הצד השני חיוכים ורומנטיקה נוגעת.
לכן אולי זה לא מפתיע שלצד שירים על דיכאון קיומי (Prayers for Rain), מוות (The Same Deep Water as You) וסיוטים על עכבישים טורפים (Lullaby), אפשר למצוא ביצירה הזאת גם הרבה לב ורומנטיקה מנחמת.
כך למשל, Pictures of You, הוא בקלות אחד השירים הכי הרומנטיים שנכתבו אי פעם. הקטע הנפלא הזה נכתב בעקבות שרפה שכילתה כמעט את רוב ביתו של רוברט סמית' שכאשר הגיע לזירה יום לאחר מכן מצא את תמונתה המלאה של אהובתו.
"הסתכלתי כל כך הרבה על התמונות שלך עד שהתחלתי להאמין שהן אמיתיות" שר סמית' ואיכשהו מצליח לצבוט ולחמם את הלב בעת ובעונה אחת. מדהים.
ואי אפשר שלא להזכיר את Lovesong, אולי השיר הרומנטי ביותר שנכתב אי פעם. את השיר הזה כתב סמית' כמתנת חתונה לאהבת נעוריו והאישה שאיתו כבר למעלה מ- 60 שנה, מארי פול, ובו הוא מתאר בפניה עד כמה הוא אוהב אותה ומתגעגע אליה כשהוא רחוק מהבית בסיבובי הופעות.
"לא משנה כמה רחוק אהיה תמיד אוהב אותך" שר סמית' ומוכיח שלפעמים השיר הכי פשוט, הוא גם הכי יפה.
בסוף Disintegration היא יצירה שמייצגת את המלחמות הפנימיות של רוברט סמית'. קרבות עזים לצאת שעיקר תכליתם לצאת מאזור הנוחות שלו, להתפלש בנבכי נפשו המיוסרת ולדחוף את עצמו לקצה.
אך מעבר לסמית' עצמו, מדובר באלבום ששם על השולחן את המאבקים הפנימיים של כל אחד ואחת מאיתנו. מאבק בין אור לחושך, בין שמחה לעצב, בין האופל לאהבה, בין ההתפוררות להשלמה וזה מה שהופך בסוף היום את האלבום הזה לכל כך אנושי, כל כך טוב וכל כל יפה.
אומרים שאין חורף בישראל אבל לאלו שכן חווים אותו (כמוני למשל), הנה רשימה של 15 אלבומים נוגים, נוגעים ובעיקר יפים שיעשו לכם חם בלב כשקר בחוץ.
Bon Iver- For Emme, Forever Ago
אחרי שאהובתו נפרדה ממנו, הגיע ג'סטין ורנון לצומת דרכים בחייו האישיים והמקצועיים. בכדי לעשות ריסטרט הוא התבודד בבקתת הציד של אביו בהרים המושלגים של ויסקונסין עם גיטרה אקוסטית וציוד הקלטה בסיסי.
התוצאה של התבודדות הזאת הייתה, For Emme, Forever Ago, יצירה אולתנטית ושובת לב לתוכה שפך ורנון את ליבו השבור ומחשבותיו על העתיד והחיים.
על רקע החורף של ויסקונסין משרטט ורנון מפת דרכים של איש שבור לב עם ערמות של כנות ורגש ובורא את אחת מיצירות הפרידה האולטימטיביות.
Counting Crows- August and Everything After
"אוגוסט וכל מה שמגיע אחר כך" קוראים לאלבום הבכורה הקלאסי של קאונטינג קרואוז ואתם יודעים מה מגיע אחרי אוגוסט נכון? סתיו, חורף, רוחות, גשמים ואיתם המחשבות, ההרהורים והלב שמתכווץ.
באלבום לוקח אותנו אדם דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית אך גם למסע בתוככי נפשו וכמה שזה כואב, ככה זה גם יפה, מנחם ומחמם.
Sufjan Stevens- Michigan
מישיגן, בעיקר חלקה הצפוני, היא מהמדינות הקרות ביותר בארה"ב. הקיץ קצר ובחורף הטמפרטורות שם יכולות להגיע אל מתחת לנקודת הקיפאון. עם כל אלה היה זה טבעי שאלבומו השלישי של סופיאן סטיבנס, Sufjan Stevens Presents… Greetings from Michigan, the Great Lake State, או בקיצור, Michigan יכלל ברשימה הזאת.
עם שירי פולק אלטרנטיביים נוגים על אהבה ואמונה על רקע מרחביה של ארץ מולדתו, משרטט סטיבנס דיוקן מרתק של ארץ חורפית בצורה שמצליחה להשאיר את האש בוערת בלב עם כל האזנה מחדש.
Sigur Ros- Takk
הרבה אלבומים של סיגור רוס יכולים לקבל כותרת של "אלבום חורף", בכל זאת מדובר בלהקה איסלנדית, ארץ שלא ממש ידועה באקלים החם שלה.
ובכל זאת, Takk, אלבומם הרביעי, מכיל קוקטייל שירים שמצד אחד מפרק את הלב לחתיכות אך מן העבר השני מצליח גם לאחות אותו בזכות שכבות על גבי שכבות של צלילים מלטפים שחודרים עד עומק האדמה ומתחת לנשמה.
Bruce Springsteen- Nebraska
יצירתו השישית של "הבוס" התחילה מדמואים שהקליט עבור אלבומו הבא עם האי סטריט בנד אך לבסוף הוא החליט לשחרר אותם כמו שהם, כמעט גולמיים אך מלאי הקסם.
בניגוד ליצירותיו האחרות שהיו מלאות רוח נעורים, אנרגיה ואופטימיות, נברסקה מתאפיין בשירים שקטים ומהורהרים יותר על אנשי הצווארון הכחול בעיירות שכוחות אל, אאוטסיידרים, מוות ועתיד לוט בערפל.
את כלל השירים באלבום מלווה מוזיקת פולק אקוסטית, רכה, שעוטפת את הכל בכל כך הרבה חום וכל כך הרבה אנושיות.
Pet Shop Boys- Behaviour
אחרי ההצלחה האדירה לה זכו בשנות ה- 80 בזכות שירי פופ שפנו לרחבת הריקודים אך גם לראש, הפתיעו הפט שופ בויז כאשר באוקטובר 1900 שיחררו את "התנהגות", אלבום שקט, מופנם ולא פחות ממופלא.
תחילה התקבל האלבום בספקנות אך כיום נחשב לאחת מאבני הדרך של צמד הפופ הגדול בהיסטוריה וכזה שהוכיח כי גם מוזיקה פופ יכולה לגלם בתוכה מסרים חברתיים, פוליטיים ו"רציניים".
בין הנושאים שנוכחים באלבום החורף המושלם הזה אפשר למצוא התבגרות, מוות, החשש ממגפת האיידס, אלימות ביתית, מהפכת אוקטובר, הומוסקסואליות, קנאה ועוד.
Radiohead- Kid A
בשנת 2000, עשו רדיוהד את אחד המהפכים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית כשהפכו מלהקת רוקרים ארטיסטית להרכב אלקטרוני ניסיוני.
התוצר הראשון של רדיוהד החדשה היה האלבום Kid A, ששבר את כל החוקים והכללים של מה שחשבנו שאפשר לעשות עם סינתיסייזרים, מכונות תופים ומינימום גיטרות.
האלבום פורץ הדרך הזה הפיל לא מעט לסתות לאורך השנים, כולל את שלי, בעיקר בזכות שילוב הסגנונות שבו והאופן בו התמהיל האלקטרוני הזה נכנס אל תוך הנשמה, מפרק אותה ומסרב לצאת החוצה.
בכל פעם שמתחילות טיפות הגשם הראשונות של החורף, אני לוחץ פלי על Everything in Its Right Place ומתנחם יחד עם צלילי הפתיחה המהפנטים שלו.
Joni Mitchell- Blue
עד סוף שנות השבעים, זכתה ג'וני מיטשל למעמד של אלילה. היא הייתה מזמרות הפולק הגדולות בעולם ואייקון עבור רבים בשנות השישים העליזות.
אך כל זה עמד בניגוד גמור לתחושת האומללות שקיננה בתוכה ושבגללה לקחה פסק זמן מהבמה והלכה להתבודד עם מחשבותיה ברחבי אירופה.
שם, רחוק מהבית, בבירות אירופה הקרות, השילה מעצמה מיטשל את כל המגננות וכתבה את Blue, אחד האלבומים הכנים והאותנטיים ביותר שאי פעם נוצרו.
בין לב סדוק וכמיהה לשייכות, Blue הוא אלבום מושלם לימי החורף הקרים והמהרהרים. אלבום שיעטוף אתכם כמו שמיכה ויחמם לכם את הלב.
Nick Cave- The Boatman's Call
תכלס זה לא משנה איזה אלבום של ניק קייב תבחרו, כולם אלבומים די מושלמים לחורף.
באופן אישי The Boatman's Call הוא לא האלבום האהוב עלי של קייב אבל הוא כן ייחודי במובן הזה שיחד עם הכאב האינסופי ששוכן בו, הוא מצליח עדיין להאיר בחשכה ולחמם את הלב עם מעט (ממש מעט) אופטימיות. חוץ מזה גם אין מצב שיעבור חורף שלם מבלי ש- Into My Arms יתנגן ברקע.
The Cure- Disintegration
כמו קייב מעליו, גם רוברט סמית' והקיור יצרו לא מעט אלבומי חורף אבל אין ספק שהקלאסיקה שלהם מ- 1989 מתעלה על כולן.
אם הקליפ החורפי ל- Pictures of You הנפלא לא מספיק לכם, אז Disintegration מתהדר גם באחת הפתיחות היפות ביותר לאלבום כלשהו (Plainsong) כשאחריו מגיעים עוד שלל שירים על אהבה, דיכאון ומה שביניהם. אם לחורף היו פנים, יש מצב טוב שהם היו הפנים של רוברט סמית'.
Talk Talk- Spirit of Eden
האלבום שחתם רשמית את הטרנספורמציה של Talk Talk מלהקת סינת'פופ למבשרת הפוסט-רוק, התקבל בזמנו ברגשות מעורבים אבל עם השנים זכה למעמד של קלאסיקה.
שישה שירים בלבד מכיל האלבום הזה אבל כל אחד הוא עולם ומלואו של צבע, טקסטורות, קסם והמון שקט עוטף ולמטף.
Leonard Cohen- You Want it Darker
אלבומו האחרון בחייו של הכהן הגדול הוא אולי לא הגדול ביותר שלו, אבל הוא בהחלט מהאלבומים היותר מהורהרים שלו וכידוע, אין תקופה טובה יותר להרהורים מאשר החורף.
כאילו מוכן לאקורד הסיום של חייו, עושה לאונרד כהן חשבון נפש ומחפש מזור לנפשו. "אני מוכן אדוני" הוא שר בקולו העמוק והמהפנט שנוצר כאילו במיוחד בשביל להכות בנו בחוזקה בבטן מתי שאנחנו הכי צריכים את זה.
Beck- Morning Phase
בראשית היה Sea Change, מאלבומי הפרידה היפים בכל הזמנים ואז, 12 שנים מאוחר יותר, נולד אחיו התאום והלא פחות יפה, Morning Phase.
"האלבום האקוסטי שלי" כינה בק את האלבום הזה ואכן Morning Phase מלא בעיבודים מינימליסטיים עדינים אך מלאי רגש וחום אנושי אמיתי וכנה.
Kate Bush- 50 Words for Snow
אלבומה העשירי של קייט בוש הוא כנראה האלבום הכי "חורפי" ממש בהגדרה שלו ברשימה הזאת.
באלבום הזה מציגה בוש סאונד מאופק ומנימליסטי שנע בין בלדות פסנתר סוחפות, אמבינט ושאר צלילים המתאימים במיוחד לתקופות הקרות של השנה.
את הרעיון לתמות באלבום, שאבה בוש מהאסקימוסים, להם יש לא פחות מחמישים שמות לתאר את החורף.
Simon & Garfunkel- Bridge over Troubled Water
אולי זה בגלל עטיפת האלבום החורפית ואולי זה בכלל רק אני, אבל אלבומם החמישי והאחרון של סיימון וגרפונקל תמיד סיפק לי פינה קטנה להתחמם מולה, ממש כמו אח בוערת בלילה קר.
הסאונד הפולקי בשילוב ההרמוניות הקוליות השמיימיות, הופכים את האלבום הזה למצרך חובה בחורף.
עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם.
Alice in Chains- Nutshell
"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.
למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV. "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.
Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World
מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.
צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.
Sufjan Stevens- I Should Have Know Better
אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.
מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.
The Smiths- I Know It's Over
לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.
כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.
The Antlers- Two
ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".
אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.
Beck- Lost Cause
השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.
"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.
Nick Cave- Into My Arms
אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.
בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.
Eric Clapton- Tears in Heaven
כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".
בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.
Elliott Smith- Miss Misery
תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.
"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.
אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.
ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.
ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.
Leonard Cohen- Show Me the Place
אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.
"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.
The National- Fake Empire
מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.
הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.
"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.
Nine Inch Nails- Hurt
השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.
חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.
Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U
הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.
השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.
Mount Eerie- Real Death
4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.
הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.
השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".
Radiohead- How to Disappear Completely
יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.
לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.
Counting Crows- Colorblind
עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.
דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.
אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.
Joy Division- Love Will Tear Is Apart
ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.
השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.
Death Cab For Cutie- Transatlanticism
אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.
Fleetwood Mac- Landslide
את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.
ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.
Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.
ציון המועדון: ★★★★☆
לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).
אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?
ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.
"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"
כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.
התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.
"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.
גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".
אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.
מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.
"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה. מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"
כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.
מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.
ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.
יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:
"החיים מלאי ניגודים… היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי. וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה. ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד…. הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"
למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.
אתם יודעים מה אומרים, אין שני לרושם ראשוני. קבלו 7 שירים שפותחים בצורה מושלמת שבעה אלבומים קלאסיים.
Arcade Fire- Neighborhood #1 מתוך האלבום: Funeral
המהות של שיר פתיחה היא להכניס את המאזין לאווירה הכללית של האלבום וזה בדיוק מה שעושה Neighborhood #1, שפותח את אלבום הבכורה המופלא של ארקייד פייר מ-2004.
האלבום הקודר שעוסק ברובו במוות ופרידה נפתח בצלילי פסנתר קרירים, אפלוליים, מהורהרים וכל כך יפים המלווים בטקסט על עולם פוסט-אפוקליפטי מפחיד. העולם הזה קפוא ומכוסה שלג שמסתיר לא רק את בנייניו הפיזיים אלא גם את הזיכרונות והעבר.
שיר יפה עד כדי כאב שמגלם בתוכו את כל העצב המלווה אותנו בחיים וגם במוות ומהווה את האינטרדוקציה המושלמת ליצירה מטלטלת כמו Funeal.
Guns N' Roses- Welcome to The Jungle מתוך האלבום: Appetite For Destruction
כשויליאם ברוס רוז ג'וניור הגיע לראשונה לקליפורניה מאינדיאנה מולדתו, הוא הרגיש שהוא הגיע לג'ונגל. ג'ונגל מטורף ומשוגע שהיה שונה מכל מה שהוא הכיר עד היום.
אז הוא שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר ותיעד את תחושותיו בקלאסיקה המופלאה הזאת שפותחת את Appetite For Destruction, אחד מאלבומי הרוק הנמכרים והמצליחים בהיסטוריה.
אין תחליף לאדרנלין שמבעבע בגוף ברגע שמתחילים להתקיף אותך צלילי הגיטרה של סלאש. החשש הקל שמשתלט עלייך, הפרנויה. אתה יודע שגילית עולם חדש של רוק לא מתפשר ו- Welcome to The Jungle הוא כרטיס הכניסה המושלם בשבילו.
The Beatles- Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band מתוך האלבום: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
שתי דקות ושתי שניות ששינו את העולם. כשחובבי מוזיקה בכל הגלובוס לחצו לראשונה פליי על אלבומם השמיני של ארבעת המופלאים הם פשוטו כמשמעו היו בהלם. אף אחד לא ידע או הבין בכלל שב- 1967 אפשר לייצר כאלו צלילים וכזאת מוזיקה.
ריף הגיטרה של הריסון, התזמור הקלאסי, הסמפלים, כולם הכינו את הקרקע לביטלס "החדשים" ובפעם הראשונה בהיסטוריה, גם המבקרים הכי קיצוניים הסכימו שעידן חדש של מוזיקה החל.
Radiohead- Everything in its Right Place מתוך האלבום: Kid A
בשנייה ש- Everything in its Right Place מתחיל להתנגן מבינים שזאת האשכבה המוזיקלית של תום יורק לרדיוהד של פעם. השירים שהרכיבו את Pablo Honey את The Bends וחלק מ- OK Computer כבר לא יחזרו. המלך מת, יחי המלך.
Kid A הוא מהיצירות היותר יפות ואמיצות שיצא לי לשמוע בשלושים השנה האחרונות כזאת שאין דרך יותר יפה יותר לפתוח אותו מאשר עם הקטע המושלם הזה.
הזיה, סיוט, קסם, כל מילה תהיה במקום בניסיון לתאר את הטלטלה המוזיקלית הזאת וזה חלק ממה שהופך בכלל את רדיוהד לכזאת להקה אניגמטית ומצליחה.
טריוויה, הסרט ההזוי והמהרהר "ונילה סקיי",מ- 2001 נפתח לצלילי השיר הזה.
כל שיר באלבומו השני של של הפרויקט של ג'סטין ורנון מתייחס למיקום גיאוגרפי אחר. זהו מן מסע פיזי ורוחני המוביל אותנו אל תוך נבחי נפשו של האדם על שלל רגשותיו ותחושותיו וכנראה שאין שיר מושלם יותר להכניס אותנו לאווירה הזאת מאשר Perth.
קשה לי לתאר במילים את היופי הנשגב הפורץ החוצה מצלילי הגיטרה הראשונים של השיר. קול הפלסט של ורנון שמצטרף לאחר מכן מפלח גם הוא את הנשמה, רגע לפני שהתפרצות תופים גדולה מרעידה את הלב ומוכיחה לנו שיש לנו כאן עסק עם יצירה אחרת, כזאת שלא לוקחת את המאזין שלה כמובן מאליו.
יצירה שמוכיחה שגם אחרי עשרות שנים של מוזיקה, עדיין אפשר להמציא את הגלגל מחדש. Perth הוא רק חלק אחד ממה שהופך את Bon Iver לקלאסיקה מדרנית שאתם חייבים להאזין לה.
Pink Floyd- Shine On You Crazy Diamond מתוך האלבום: Wish You Were Here
שום רשימה כזאת לא תהיה שלמה ללא לפחות שיר אחד של פינק פלויד. זה לא באמת משנה איזה שיר פתיחה שלהם תבחרו, אין אלבום של הפלוידס שלא מתהדר באינטרו מהדהד על גבול המושלם.
החל מ- Atom Heart Mother המתקדם ועד ל- Cluster One המינורי, פינק פלויד תמיד ידעו לפתוח את האלבומים שלהם עם שירים שהם לא פחות מיצירות אמנות.
אך אם בכל זאת צריך לבחור, כנראה ש- Shine On You Crazy Diamond, המחווה בת ה-13 וחצי דקות לסיד בארט שפותחת את Wish You Were Here, היא באמת הקטע הכי יפה שפותח איזשהו אלבום של פינק פלויד.
כמו רכבת הרים רגשית ומטורפת במיוחד, מזמינה אותנו הלהקה לצלול אל תוך עולמו של בארט, לבכות על מר גורלו ולחגוג את הגאונות שלו. קטע מטלטל מתוך האלבום הכי אישי ואינטימי שפינק פלויד אי פעם שחררו.
The Cure- Plainsong
מתוך האלבום: Disintegration
כנראה הפתיחה המושלמת ביותר לאלבום שאי פעם שמעתי. פעמוני הרוח, השקט שלפני הסערה ואז התפרצות בלתי מרוסנת של רסיסי מוזיקה יפים עד כדי כאב.
"שיר פשוט" זה התרגום המילולי של הקטע שפותח את האלבום הכי יפה של רוברט סמית' והקיור, אבל כמה סמלי שאן בו שום דבר פשוט.
שטחי הסינתיסייזר, הגיטרה הכל כך מזוהה של סמית', הפעמונים, המצילות, כל אלה יוצרים מארג מוזיקלי כל כך מלא עד שאפשר לטבוע בו וכמה שאתם תרצו לטבוע בכל היופי הזה. שלמות היא מילה כל כך לא גסה במקרה הזה.
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.