הם לא היו הכי מוכשרים, הכי מוצלחים ובטח לא הכי יפים אבל הייתה בהם אמת וזה מה שהפך את אואזיס ואת אלבום הבכורה שלה, Definitely Maybe שחוגג 30, לקולו של דור.
ציון המועדון: ★★★★★
המחקר עסק בביקורת מוזיקה מקוונת בישראל אך העניק גם סקירה היסטורית על מוסד הביקורת, מבקרים מרכזיים בראי ההיסטוריה והצגתם של מגוון "הקריטריונים" על פי הם נשפטת יצירת אמנות בעידן המודרני.
כמובן שקצרה היריעה מלהכנס לכל פרטי התזה שלי (שזכתה להצטיינות אם יותר לי להחמיא לעצמי), אבל בוודאי לא תתפלאו לשמוע כי אחד הקריטריונים המרכזיים על פיו נשפטים אמנים, להקות ויצירות הוא: אותנטיות.
קצרה היריעה להתחיל ולהסביר עכשיו מהי אותנטיות במוזיקה (למרות שעסקתי גם כאן בבלוג לא מעט בנושא) ולכן רק אתמצת ואכתוב כי האותנטיות היא אותה תחושה חמקמקה של אמת או כנות שהאמן שופך אל תוך היצירות שלו. תפיסה (לא בהכרח אמיתית) כי האמן באמת מרגיש או חווה על בשרו את הנושאים עליהם הוא שר.
למעשה, ככל שהאמן נתפס אותנטי יותר ושיריו כנים יותר, כך בדרך כלל גם הערך הביקורתי, וכפועל יוצא מזה, גם התרבותי שלו יעלה. מכאן מגיעה הסלידה הביקורתית כלפי תוצרים מוזיקליים פופולריים "מהונדסים" אשר על פניו אינם מייצגים אמת אומנותית.
הבעיה עם האותנטיות היא שלא באמת ניתן לפצח מה אותנטי ומה לא. האם כשבוב דילן זנח את הפולק לטובת הרוק זה היה אותנטי או אופורטוניסטי? האם כשהרולינג סטונס כיסו שירים של אמנים אפרו-אמריקאיים הם היו אותנטיים או ניכסו לעצמם תרבות לא שלהם? האם בריטני ספירס אינה אותנטית רק מפני שאינה כותבת את שיריה? לא בטוח שיש לשאלות הללו תשובות של כן או לא.
בכל מקרה, איך שלא תסובבו את המונח הזה, אם הייתי צריך לשם את האצבע על מה הפך את Definitely Maybe לאחד מאלבומי הבכורה המוצלחים והחשובים אי פעם, התשובה תהיה האותנטיות שלו.
חמישה גברים מהמעמד הבינוני ומטה בעיר הפועלים של מנצ'סטר, מובטלים שסולקו מהלימודים, לא מוכשרים בצורה יוצאת מהכלל, לא מוצלחים במיוחד ובטח שלא נראים יותר מדי טוב, מקימים להקה ובלי שום קלישאה, פשוט שרים את החיים ואת החלומות שלהם. איך אפשר שלא להתאהב בקונספט?
"הלילה אני כוכב רוקנ'רול"
את ראשיתה של אואזיס אפשר לזהות עוד בתחילת שנות התשעים כאשר חברי הילדות פול "גוויגסי" מקגוויגן, טוני מק'רול ופול ארתורס "בונהד" הקימו להקה בשם The Rain. בהעדר סולן צירפו אליהם השלושה את חברם ליאם גאלאגר שיעמוד מול המיקרופון.
למרות שגאלאגר לא התעניין יותר מדי במוזיקה ואף לעג לעיתים תכופות לעוסקים בה, הוא שינה את דעתו לחלוטין אחרי שנכח עם אחיו נואל בהופעה של "הסטון רוזס". "זו הייתה כמו התגלות עבורי" יספר לימים ליאם על הרגע שגרם לו לרצות להיות חלק בלהקה.
ארבעת החברים החלו להתאמן כאשר את מלאכת הכתיבה לקחו על עצמם ליאם וארתורס. הבעיה הייתה שלמרות ההתלהבות מהר מאוד הבינו The Rain שמשהו לא זורם (הבנתם מה עשיתי פה?).
חוסר היכולת לפרוץ את הגבולות של עצמם יחד עם התחושה שמשהו תקוע, הביאו את ליאם לפנות לאחיו הגדול, נואל, להצטרף ללהקה. נואל, שהיה בזמנו פועל במה בסיבוב ההופעות של Inspiral Carpets, נהג כמו רבים אחרים לכתוב שירים, לנגן בגיטרה ולחלום על כך שיום אחד יקבל הזדמנות בהרכב אמיתי – והנה היא הגיעה.
חברי הלהקה היו תחילה ספקנים לגבי צירופו של נואל שלא היה ידוע בקשריו הטובים עם ליאם ואף דרש לקחת את המושכות של ההרכב לידיו, אך לאחר שניגן בפניהם את Live Forever הבינו החברים שיש להם לא פחות מאשר זהב טהור ביד.
"לא הגיוני שאתה כתבת את זה" אמר ארתורס כששמע את Live Forever לראשונה אבל בדיוק כך נסללה דרכו של נואל לחיקה של The Rain שכבר הספיקה לשנות את שמה ל- Oasis בהשראת פוסטר של Inspiral Carpets שהיה תלוי בחדרם של הגאלאגרים עם שם האולם בוהופיעה הלהקה: Oasis Leisure Centre in Swindon.
תחת הנהגתו החדשה של נואל, החלה אואזיס להתגבש מחבורת חובבנים שמנגנים יחד בשביל הכיף ללהקה של ממש. "נואל הביא איתו ים של רעיונות" סיפר ארתורס על הסטנדרטים שהציב נואל להרכב.
אך מעבר לכך, הגאונות האמיתית של נואל טמונה (בעיני לפחות) לא רק ברעיונות שהביא אלא באופן בו הוא פישט אותם לכדי שירי פופ-רוק קליטים להחריד ואני כותב את זה במובן הכי טוב שאפשר.
כך למשל דגל נואל בגישה מוזיקלית שכללה תיפוף בסיסי, אקורדים פשוטים ותווי בס "שורשיים" סטנדרטיים. את אלה הוא עיבה בחומות של דיסטורשן שבלתי ניתן היה להתעלם מהם.
הפשטות הזאת שייצגה אואזיס (שמבקריה לעיתים משתמשים בה בשביל לנגח אותה) נשענה על מסורות הפאנק וה- DIY הכל כך בריטים, על פיהם אתה לא צריך להיות ג'ימי הנדריקס או קית' מון בשביל לנגן רוקנ'רול, אתה רק צריך לרצות לנגן רוקנ'רול כי בסוף הכל מתחבר לבערה הפנימית שלך להוציא את מה שיש לך בקרביים החוצה ובמובן הזה הרצון של אואזיס להצליח היה מטורף. מבחינתם זה היה או זה או לחזור ללשכת האבטלה. לא באמת הייתה להם ברירה אחרת.
"אני מדמיין או שמצאתי סיבה בשבילה שווה לחיות?"
במשך למעלה משנה התאמנה אואזיס על השירים של נואל והשתפשפה בהופעות קטנות בפאבים של מנצ'סטר עד שיום אחד האיר להם המזל. חברי להקת, Sister Lovers, שחלקו עם אואזיס חדר חזרות, הזמינו אותם לערב להקות צעירות במועדון King Tut's Wah Wah Hut שבגלזגו במקום להקה אחרת שלא יכולה הייתה להגיע.
אואזיס קפצו על המציאה ועם עוד מספר חברים שכרו ואן ויצאו לגלזגו. כשהם הגיעו למקום נמנעה מהם הכניסה בטענה שהם לא בסטליסט. אחרי חילופי דברים הוחלט שאואזיס יעלו ראשונים ופה המזל רק התחיל מפני שבאותו ערב פקד את המועדון אלן מקגי, מבעלי חברת התקליטים העצמאית, Creation Records.
מקגי, שהגיע בכלל לצפות בלהקת 18 Wheeler כל כך התרשם מאואזיס שלפי גרסתו הוא החתים אותם מיידית (לפי גרסת הלהקה זה לקח כמה חודשים עד שהם אמרו כן) אבל בשורה התחתונה, החמישייה ממנצ'סטר קיבלה את הזדמנות חייה.
עם החתימה על החוזה נכנסו אואזיס לאולפן לעבוד על אלבום הבכורה שלהם. המפיק שנבחר עבור המשימה היה דייב בצ'לור, אותו הכיר נואל מימיו כעובד במה עבור Inspiral Carpets.
למרות ההיכרות המוקדמת, הסשנים עם בצ'לור התבררו כנוראיים. "זה פשוט לא קרה" סיפר ארתורס בדיעבד. "בצ'לור לא היה הבן אדם הנכון למשימה הזאת. ניגנו את השירים כמו שתמיד ניגנו אותם אבל כשהאזנו לסקיצות הן תמיד נשמעו רכות, חלשות ונקיות מדי".
חברי הלהקה, בעיקר נואל, נלחצו מהתוצאה ומעלויות ההקלטה הגבוהות (800 פאונד ליום) עד שהחליטו לשם סוף לפיאסקו ובינואר 1994 נכנסו לאולפני Sawmills שבקורנוול שם הקליטו בין היתר להקות כמו הסטון רוזס, הוורב ואחרות. הפעם את שרביט ההפקה לקח נואל לידיו יחד עם חברו, מארק קויל, שהכיר גם כן בזכות העבודה המשותפת עם Inspiral Carpets.
מטרתם של נואל וקויל הייתה לשמר את האנרגיה של הלהקה מהבמה ולהעביר אותה אל תוך אלבום. על פניו זה נשמע פשוט ואפילו מתבקש אבל בפועל ערימות תפקידי הגיטרה של נואל, יחד עם העובדה שהלהקה הקליטה כמעט את כל הכלים יחד, יצרה עיסה מוזיקלית לא מספיק קוהרנית.
כאן נכנס לתמונה טכנאי הסאונד, אואן מוריס, שישב ימים כלילות על הטייקים של ההרכב עם קויל וטווה מהם אט אט, תו אחר תו, את מה שיהפוך לבסוף לאלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe.
"אני רוצה להיות מישהו אחר"
אחרי שהאזין לאלבום הגמור, ידע אלן מקגי שיש לו משהו מיוחד ביד. בכדי "לחמם" את הרדיו ולהכין את הקרקע להסתערות של אואזיס הוא שחרר כטיזר תקליט 12 אינצ' מוגבל לתחנות הרדיו ולמבקרים של השיר Columbia – למעלה משש דקות דחוסות של ג'ימג'ום מלא דיסטורשן שהוקלט כשכל חברי הלהקה היו חזק על אסיד.
הקטע זכה לתגובות חיוביות ואפילו נוגן ברדיו 1, הרדיו המרכזי של בריטניה, 19 פעמים אבל ב- 11 באפריל הגיעה המנה העיקרית בדמותו של הסינגל הרשמי הראשון מתוך האלבום, Supersonic, שנואל כתב בחצי שעה בלבד.
השיר הגיע למקום ה- 31 והמכובד במצעד הסינגלים הבריטי כאשר הסינגל הבא אחריו, Shakermaker, שיצא למעלה מחודשיים אחריו כבר נהנה מההייפ שאחיו הגדול יצר והגיע למקום ה- 11.
Shakermaker כבר הציג יכולות כתיבה משוכללות יותר מצידו של נואל שהרכיב טקסט מעולמות הפופ שסביבו לרבות פרסומות טלוויזיה ורפרנסים נוספים. לצד אלה חשף נואל פן נוסף במוזיקה שלו שהוא מעולם לא התבייש בו: פְּלַגְיָארִיזְם.
שירים רבים של אואזיס נשענים או "מושאלים" אם תרצו, מכתפיהם של ענקים אחרים כאשר במקרה של Shakermaker הפסידה הלהקה בבית המשפט בעקבות תביעה של יוצרי השיר I'd Like to Teach the World To Sing מ- 1971 שהתפרסם בזכות פרסומת לקוקה קולה. נואל לא לקח קשה את פסיקת בית המשפט והגיב: "מעכשין נשתה רק פפסי".
עם כל שיר, הופעה ותקרית (ואלוהים יודע כמה תקריות אלימות ופסיכיות ניפקו האחים גאלאגר), הבאז סביב אואזיס רק הלך וגדל עד ההתפוצצות שהגיעה ב- 8 באוגוסט 1994 עם שחררו של הסינגל השלישי מהאלבום, Live Forever.
קשה להמעיט בסופרלטיבים לשיר הבאמת מופלא הזה ועוד יותר קשה שלא להפריז בהשפעה שלו על המוזיקה והתרבות הבריטית לאור הבחירה בו כשיר הגדול ביותר בכל הזמנים בסקר של המגזין Q שנערך ב- 2006, או בסקר שנערך ב- 2007 על ידי המגזין NME או בסקר דומה שהתקיים ב- 2021, הפעם על ידי Radio X. אם אואזיס הייתה פלנטה, Live Forever היה המפץ הגדול שלה.
בעידן בו המוזיקה האלטרנטיבית שלטה במיינסטרים (כן, זה קרה פעם), Live Forever היה קונטרה אופטימית לדיכאון הדקדנטי שהציע הגראנג'. "אני זוכר שלנירוונה היה שיר בשם I Hate Myself and Want Do Die וחשבתי, זה לא בשבילי. כמה שאני אוהב את קורט קוביין זה קשקוש. בשבילי להתעורר בבוקר זה הדבר הכי טוב כי שיש כי אתה לא יודע איפה תגמור את הלילה" סיפר נואל.
האופטימיות של Live Forever ובכלל של Definitely Maybe, עומדת על פניו בסתירה עם המקומות מהם הגיעו חברי הלהקה או למצב של בריטניה באותה העת ("מקום נוראי לחיות בו" על פי נואל), אבל למעשה, זה בדיוק מה שצעירי הממלכה היו צריכים בנקודת הזמן הזאת בהיסטוריה. מוזיקה שתדבר עליהם, שתדבר אליהם ותספק להם אופטימיות זהירה לצד אסקפיזם.
כך למשל ב- Rock N' Roll Star מצהיר ליאם כי "אנשים חושבים שזה בזבוז זמן, אבל בראש שלי החלומות שלי אמיתיים" רגע לפני שהוא שואג כי "הלילה אני כוכב רוקנ'רול" וזה בדיוק מה שבני הנוער בבריטניה חיפשו, מישהו שישיר את החלומות שלהם ישר בפנים מבלי להתבייש.
"Rock N' Roll Star מתמצת את כל מה שזה אומר להיות צעיר ממנצ'סטר" סיפר נואל ובעידן הפוסט ניאו-ליברלי והשמרני של מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור שבו המטבע רק הלך והתרסק ("יום רביעי השחור"), בני הנוער העדיפו לשתות, להתמסטל, לצאת למסיבות, לצפות בכדורגל ולחלום על להיות כוכבי רוק מאשר לצאת לעבוד.
"אני ואתה הולכים לחיות לנצח"
לכל אורכו שזורים ב- Definitely Maybe, שיצא ב- 29 באוגוסט 1994, שירים שנעים על הציר שבין אסקפיזם והדוניזם, תמימות ילדותית וזעם הנעורים כאשר לעיתים קרובות מאוד הם מתערבבים אחד בשני.
את הייצוג האידיאלי לכך אפשר לראות בשני שירים שמגיעים אחד אחרי השני באלבום. הראשון הוא Cigarettes & Alcohol שיצא כסינגל הרביעי ומהווה את המניפסט של אואזיס לדור הצעיר עבורו דרך המפלט היחידה מחיי היום יום האפורים הם סיגריות ואלכוהול (אגב, גם כאן "השאיל" נואל את הלחן מהשיר Bang a Gong של T.Rex).
"מה הטעם לחפש עבודה אם אין בשביל מה לעבוד? ככה אני והחברים שלי הרגשנו. כולנו חיינו על דמי אבטלה כבר כמה שנים ו"סיגריות ואלכוהול" תיאר את החיים שלנו סיפר איאן ביטל, מעריץ של הלהקה בסרט הדוקומנטרי "אואזיס: נבוורת' 96"). זוכרים את הטיעון שלי לגבי האותנטיות של אואזיס? אז זה בדיוק זה.
השיר שמגיע מיד אחרי Cigarettes & Alcohol הוא Digsy's Dinner, קטע סמי הומוריסטי בן שתי דקות וחצי שנכתב בהשראת פיטר דירי הידוע בכינויו "דיגסי" שהיה חבר של הלהקה ונהג להתלוצץ באולפן על חיבתו העזה ללזניה.
"אילו חיים אלה היו אם היית באה אלי לתה והיינו אוכלים לזניה…" שר ליאם ואז מוסיף "אלה יכולים להיות הימים המאושרים בחיינו אבל אני לא חושב שהיינו חיים חכם מדי…". הרומנטיקה הכל כך ארצית, הכמעט ילדותית הזאת, לצד ההבנה שחיים כאלה "לא יהיו רעיון כזה טוב", מחדדים את הדיכוטומיה שבבסיסו של Definitely Maybe, כזאת שנעה בין חלומות לבין החיים עצמם, בין אסקפיזם להדוניזם, בין בגרות לתמימות נעורים.
"אתה הולך לגרום לזה לקרות!"
"אואזיס היו אנחנו. הם ממש היו אנחנו ואנחנו היינו הם. ההבדל היחידי היה שהם עשו מוזיקה על הבמה ואנחנו היינו האנשים שמאזינים למוזיקה. אפשר היה לחשוב שהם אוהבים את אותם הדברים שאני אוהב ואני אוהב את אותם דברים שהם אוהבים. הם החברים מהשיכון" (מרטין ג'יימס מעריץ הלהקה מתוך הסרט "אואזיס: נבוורת' 96".
בסופו של יום אלבומים שאנחנו מתחברים אליהם בנימי נפשנו הם אלבומים שמעוררים אצלנו הזדהות וחיבור. אלבומים שמספרים לנו משהו על עצמנו ו- Definitely Maybe הוא לגמרי כזה.
בעידן של בלבול וחוסר ודאות אואזיס היו שם להראות לנו שאנחנו לא לבד. הם היו קולו של מעמד הפועלים, אנשי הצווארון הכחול שעבדו במפעלים של מנצ'סטר ולא ראו עתיד בוהק יותר מלבד זה שמחכה להם מחר בבוקר. יחד עם זאת אואזיס לא פחדו להרים את הראש, להסתכל למציאות בעיניים ולחלום בגדול וזה בדיוק למה המוזיקה שלהם תמשיך לחיות לנצח.
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.