מבקרים הם עם קשוח, אבל לעיתים גם הם מודים בטעויות שלהם. הנה 15 אלבומים שזכו לביקורות גרועות בצאתם אך היום נחשבים לקלאסיקות של ממש.
רגע לפני, הנה 10 (וקצת) אלבומים שטעיתי לגביהם ועכשיו מקבלים ציון חדש>>
The Velvet Underground & Nico (1967)
להגיד שאלבום הבכורה של הוולווט אנדרגאונד עם הזמרת הגרמניה ניקו, זכה בצאתו לביקורות פושרות יהיה עדין.
מבקרי התקופה לא ידעו איך לאכול את התערובת ההזויה אך המופלאה הזאת של סאונד רפיטטיבי, אקספירמנטלי עם טקסטים על נושאים שהיו טאבו בזמנו כמו סמים, זנות ועוד ולכן זו אולי הסיבה שהם די שחטו אותה.
האמת היא שגם הקהל לא בדיוק התחבר ליצירה ובצאתו גירד האלבום את המקום ה- 199 במצעד האלבומים האמריקאי, אך לזמן כידוע סגולות משלו ואט אט החל האלבום לצבור קהל מעריצים אדוק. כיום ידוע האלבום בזכות האמרה לגביו ש"לא הרבה אנשים קנו אותו אבל כל מי שעשה זאת הקים להקה".
בין המוזיקאים שהודו כי הושפעו עמוקות מהאלבום אפשר למצוא את פטי סמית, REM, איגי פופ, נירוונה ועוד המון אחרים.
כיום מיותר לציין שמדובר בקלאסיקה ובאחד האלבומים המיוחדים והייחודיים שנוצרו אי פעם.
גאונות צרופה או הגזמה פראית? The Velvet Underground & Nico ביקורת אלבום>>
The Beach Boys- Pet sounds
מילא שהקהל או המבקרים לא מקבלים את היצירה שלך, אבל חברי הלהקה שלך?! זה בדיוק מה שקרה לבריאן וילסון כשהשמיע לראשונה את השירים שירכיבו את Pet Sounds לחבריו להרכב שבדיוק חזרו ממסע הופעות באסיה.
חברי הלהקה לא השכילו להבין את הגאונות של וילסון, את מורכבות היצירה ואת הטקסטים האינטרוספקטיביים של טוני אשר שהחליפו את המנוני החוף הקלילים איתם הייתה מזוהה הלהקה יותר מכל.
גם הקהל לא ממש קיבל בזרועות פתוחות את אלבום ה- 11 של "נערי החוף" ולראייה הוא מכר הכי פחות מכל האלבומים שלהם שיצאו עד אליו.
אבל במקרה הזה ההיסטוריה עשתה צדק עם ההפקה המורכבת, החשיבה מחוץ לקופסה והעיבודים שוברי המוסכמות שהשפיעו על דורות של אמנים, ביניהם אחד, פול מקרטני, שבניסיון להתעלות עליו כתב את סרג'נט פפר.
כיום האלבום ניצב בשורה אחת עם היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר שנוצרו אי פעם ואחת החשובות מאז נולדה המוזיקה הפופולארית כפי שאנו מכירים אותה אך אולי חשוב מהכל, זה גם אחד האלבומים הכי אהובים עלי.
צלילי הקסם: Pet Sounds של הביץ' בויז>>
The Rolling Stones- Exile on Main St
עם צאתו נתפס אלבומם הכפול של הרולינג סטונס כגדול מדי, עמוס מדי ומבולגן מדי. הוא מלא בהמון רעיונות, המון ז'אנרים ובעיקר המון רצון לצאת מהקופסה באופן שלא כולם ידעו איך לאכול אז ב- 1972.
עם הזמן הראשים החלו להיפתח והאלבום החל להיתפס כאמיץ על ידי המבקרים והמעריצים כאחד שהיללו את היכולת של הסטונס לקפץ בין ז'אנרים תוך שמירה על סאונד אותנטי, חם ומלא בקסם.
לא רק שהאלבום זוכה היום לחיבוק עז ונחשב בין יצירותיה הגדולות של הלהקה, יש כאלה שאף רואים בו קפסולה מושלמת של רוקנ'רול בצורתו הטהורה ביותר.
Led Zeppelin- Led Zeppelin
כשמזכירים אלבומים שזכו בצאתם לקבלת פנים פושרת ובהמשך הפכו לקלאסיקות, תמיד מככב אלבום הבכורה של לד זפלין.
למען האמת לכתוב על קבלת הפנים שלו "פושרת" זה עוד לעשות עימו חסד. המבקרים קטלו את האלבום מכל כיוון אפשרי כאשר ידועה בעיקר הביקורת הארסית של מגזין ה"רולינג סטון" אשר כינה את האלבום "חיקוי חיוור לג'ף בק".
יחד עם זאת, ככל שהלהקה הלכה וצברה קהלים, הצלחות והשפעה, גם דעת המבקרים כלפי יצירת הביכורים של ההרכב הלכה והשתנתה וכיום הוא נתפס כאחד מאלבומי הרוק החשובים והמשפיעים אי פעם. איך אומרת הקלישאה? עם הצלחה אי אפשר להתווכח.
Neutral Milk Hotel- In the Aeroplane Over the Sea
מעט מאוד צדיקים בסדום הבינו את גדולתו של אפוס האינדי המופלא הזה של ג'ף מנגום וחבריו (ותודה לכם פיצ'פורק… בערך) אבל האמת, במקרה הזה אפשר מעט להבין אותם. אלבומם השני של ההרכב מלואיזיאנה הוא לא בדיוק טיול בפארק. עם טקסטים על אנה פרנק ומוזיקת lo-fi לעיתים צורמת, צריך זמן בשביל להבין אותו, אך מי שיעשה זאת יתוגמל בהתאם.
מדובר באחד האלבומים האלה שככל שאתה מתעמק בהם יותר כך אתה מוצא יותר ויותר יופי כאשר כל פעם מתגלה בפניך משהו חדש.
עם צאתו המבקרים אולי לא הבינו אותו אך מוזיקאים אחרים בהחלט כן. כמו במקרה של הוולווט אנדרגראונד, האלבום הזה השפיע מאוד על אמנים אחרים שהצביעו עליו כהשפעה מכרעת עליהם ודרכם האלבום אט אט התגלה מחדש. ארקייד פייר למשל סיפרו כי האלבום הזה הוא שדחף אותם לחתום בלייבל Merge ולא בשום מקום אחר.
מדהים לחשוב שהיצירה הזאת הזה שזכתה לביקורות נוראיות ומכירות כמעט אפסיות עם יציאתה אי שם ב- 1998 נחשבת כיום לאחת מיצירות האינדי החשובות בהיסטוריה וכזו אשר השפיעה על דורות של מוזיקאים.
זה היה שיאו של ההרכב ושל מנהיגם, ג'ף מנגום, שלאחריו פחות או יותר פרש למעט הבלחות פה ושם. אגדה שלא תחזור.
אלבום האינדי הגדול בהיסטוריה? In the Aeroplane Over the Sea של Neutral Milk Hotel>>
Lana Del Rey- Born to Die
אני זוכר עד היום בבהירות את פריצתה לתודעה של לנה דל ריי. זה התחיל עם התלהבות מסינגל (הבערך) בכורה שלה, Video Games, והמשיך בויכוח בלתי נגמר אודות האותנטיות של הפרסונה אותה הציגה.
אלבום הבכורה המצופה שלה זכה, בניגוד לאחרים ברשימה, למכירות יפות במיוחד אבל את המבקרים זה לא הרשים והם המשיכו לראות בה חקיינית, פופוליסטית לא כנה וגם לא כזאת מוכשרת.
פסט פורוורד ל- 2019 ומגזין ה"רולינג סטון" שכינה את הטקסטים ב- Born to Die "טראשיים וחסרי הגיון" כינה את דל ריי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה" עת יציאת אלבומה השישי, Norman Fucking Rockwell!.
המהפך הזה לא רק מראה את השינוי של מבקרי המוזיקה ביחס לדל ריי אלא גם כלפי אלבום הבכורה שלה שנחשב כעת לאחד המשפיעים בעיצובו של הפופ הנשי של הדור האחרון.
בין יתר המוזיקאיות שהושפעו ממנה ומ- Born to Die ישירות אפשר למצוא את לורד, בילי אייליש, טיילור סוויפט, מיילי סיירוס ואחרות שגם אם אתם לא אוהבים, אי אפשר להתכחש להצלחתן ולהשפעה האדירה שלהם על התרבות והמוזיקה בשני העשורים האחרונים.
Bob Dylan- Blood on the Tracks
מסתבר שגם אהוב המבקרים לא חסין בפני ביקורות קטלניות. עם צאת אלבומו ה- 15 של המשורר האגדי, לא כולם בדיוק התחברו אליו.
האלבום האקוסטי בעיקרו זכה לביקורות פושרות במיוחד במקרה הטוב ועוקצניות מאוד במקרה הרע, כמו הביקורת שנכתבה עליו ב- NME בה נטען כי "האלבום כל כך טראשי שהוא נשמע כמו כמו טייקים מחזרות". אאוץ'.
כיום האלבום מוכתר עיתים קרובות כאחד הטובים בקריירה של דילן. הוא מקבל הכרה על ההפקה האותנטית והטקסטים הכנים עד כדי כאב שלו על חייו וגירושיו מאשתו דאז, שרה.
בסוף כשכותבים את הלב, האמת יוצאת החוצה והופכת למשהו שבלתי אפשרי להתעלם ממנה.
David Bowie – Low
העניין הזה של מבקרים שלא מבינים את היצירה של דייויד (אין עוד מלבדו) בואי, ממהרים לשפוט אותה לחומרה ואז מגלים אותה מחדש, הוא כמעט ריטואל קבוע בקריירה של הגאון המוזיקלי ולא שונה מכך הייתה ההתייחסות ל- Low.
האלבום, אותו מיקמתי במקום הראשון בדירוג אלבומי דייויד בואי שלי, זכה כמו לא מעט מקודמיו ואלה שיגיעו אחריו, לביקורות פושרות במיוחד. לקח זמן למבקרים להבין אותו באמת ועד כמה הוא פורץ דרך.
שינוי הכיוון שלקח בואי באלבום הזה בעקבות המוזיקה האלקטרונית שבקעה מגרמניה המערבית בזמנו, היה קשה לעיכול והביא הרבה מבקרים להתייחס אליו כ"משעמם", "חסר שירים אמיתיים" או "פסקול לסרט גרוע".
עם עליית האסתטיקה האלקטרונית ואימוצה על ידי עוד ועוד הרכבים, התקבעה ההבנה ש- Low, כמו הרבה מאלבומיו של בואי, פשוט הקדים את זמנו. היום הוא נתפס כמבשר העתיד, חדשני ומופת לפריצת גבולות ופיוז'ן בין אלמנטים מוזיקליים שונים.
Beatles- Abbey Road
כן כן, אתם קוראים נכון, גם את יצירת המופת המונומנטלית של ארבעת המופלאים היו מבקרים שבצאתה. וויליאם מאן מ"הטיימס" למשל כינה אותה "לא אותנטית", אד וורד מה"רולינג סטון" קרא לה "מלאכותית" בעוד ניק כהן, ממבקרי הרוק הגדולים בהיסטוריה, טען כי "אין באלבום שום דבר מיוחד".
האמת שלא כל כך ברור מה עבר לחברה האלה בראש, אבל מזל שההיסטוריה עשתה את עבודתה וכיום האלבום זוכה בדיוק להכרה לה הראוי, כאחד האלבומים הכי טובים של הביטלס (בעיני הטוב ביותר) ואחד הגדולים ששוחררו אי פעם.
The Killers- Sam's Town
בעוד שאלבום הבכורה של החבורה מואגס זכתה לחיבוק עצום משני צידי האוקיינוס, אלבומם השני כבר קיבל הרבה פחות חום ואהבה. זכורה בעיקר הביקורת הארסית שקיבל האלבום מהמבקרת, סיה מישל, עבור ה"ניו יורק טיימס", בה כינתה את האלבום "מכאיב" ולא בקטע טוב.
בזמנו נתפס אלבומם השני של הקילרס כריצה מהירה מדי אל תוך סגנונות חדשים תוך ניסיון בריחה מכל מה שייצג אלבום הבכורה שלהם אבל כמובן שאלה שטויות. כיום האלבום כבר נתפס על ידי המבקרים כאחד מאלבומי הרוק הטובים החשובים של שנות ה- 2000.
אגב, בסקר שערך מגזין ה"רולינג סטון" ב- 2010, הגיע Sam's Town למקום הראשון בדירוג האלבומים הכי פחות מוערכים שלא בצדק של העשור.
תסמונת האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרז>>
Black Sabbath – Black Sabbath
אלבום הבכורה של מבשרת הרוק הכבד ספג ביקורות נוראיות בצאתו. המבקרים לא הבינו שמתחת לאפם מתחוללת מהפכה של ממש.
אמנם האלבום יצא בדמדומי תקופת ההיפים, אבל הצליל המאיים שלו הרגיש כמו שרשראות טנק המאיימות לדרוס את מה שנשאר מילדי הפרחים של הסיקסטיז.
בעוד המבקרים היו עסוקים בלחבוט באלבום, ילדי מעמד הפועלים, שהיו הכי רחוקים מהאחווה של ההיפים, ראו באלבום את המציאות היומיומית המדכדכת שלהם. כמו בהרבה מקרים גם הילדים הללו יקימו להקות שיושפעו רבות מהצליל האפל, הכבד והקודר של בלאק סאבאת' שיהדהד שנים קדימה ויבשר את תחילתו של הרוק הכבד, המטאל ואחיהם לז'אנר.
כאשר המבקרים יסתכלו אחורה לשורשי הז'אנרים הללו ואחרים הם יגלו מחדש את האלבום ומשם הדרך להערכה מחודשת והגדרתו כ"קלאסיקה", תהיה הרבה יותר מהירה.
Pink Floyd- Wish You Were Here
למבקרים תמיד היו יחסים מורכבים עם פינק פלויד. חלקם ראו בהם את התגלמות המוזיקה בעוד אחרים ראו בהם בלון נפוח מחשיבות עצמית ואובר פומפוזיות.
המקרה של Wish You Were Here מורכב עוד יותר כי לא כל המבקרים היו פתוחים ונכונים לקבל את הלהקה על הצד הרך יותר שלה. עם שירים המושפעים ממצבו הפשי של סיד בארט, מחאה כנגד תעשיית המוזיקה ובעיקר הציפיות חסרת פרופורציות אחרי Dark Side of the Moon, יקח מספר שנים עד שהמבקרים יבינו איזה זהב טהור האלבום הזה שכיום נחשב לאחת מפסגות המוזיקה הפופולארית.
Wish You Were Here של פינק פלויד- ביקורת אלבום>>
Pet Shop Boys- Behaviour
בשנות ה- 80 צמד הפט שופ בויז האלמותי שלט במצעדים ביד רמה בזכות שילוב יוצא דופן של מלודיות דאנס קליטות ורקידות לטקסטים חדים ופוליטיים.
באלבומם הרביעי והראשון שיצא בשנות התשעים, ויתרו ניל טננט וכריס לאו על המנוני הדאנס שהיו מזוהים איתם עבור שירים אינטימיים, נוגעים ואישיים. הבעיה הייתה שלא כולם התחברו לשינוי הזה.
רבים מהמבקרים והמעריצים כאחד רצו את הבויז שלהם יותר פופיים ורקידים אבל מי שלקח נשימה וצלל את תוך Behaviour גילה יצירה מופלאה, כמעט חד פעמית ביופייה.
ככל שעברו השנים עוד ועוד מבקרים ומעריצים גילו את האלבום הזה והבינו שאמנים אמיתיים לא מפחדים לשם את הלב שלהם על השולחן, גם אם זה פחות מסחרי.
כיום Behaviour נחשב לא רק לאחד האלבומים הכי טובים ברפרטואר של הפט שופ בויז אלא לאחד האלבומים הכי טובים בניינטיז. קלאסיקת פופ אמיתית.
להתנהג בהתאם: Behaviour של פט שופ בויז- ביקורת אלבום>>
Oasis- (What's the Story) Morning Glory
בעוד אלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe, זכה למעמד של קלאסיקה מיידית, בניגוד למה שנוטים לחשוב, ל- What's the Story זה לקח קצת יותר זמן.
"אלבום שלא אומר כלום על שום דבר" כינו אותו במגזין ה- Q כאשר מבקרים אחרים קראו לו "גנארי", "בנאלי" ושאר ירקות. אבל כמו לכל אורך ההיסטוריה, ידיהם של האחים גלאגר היו על העליונות ובביקורות עכשוויות מקבל האלבום הזה כמעט תמיד ציון מושלם.
כיום כל בר דעת יודע שמדובר באחד מהאלבומים הכי טובים של שנות התשעים וכזה אשר עיצב והביא את תנועת הבריטפופ להמונים. בקיצור, אל תתעסקו עם הגלאגרים.
What's the Story) Morning Glory) של Oasis ביקורת אלבום>>
Lou Reed- Transformer
סוגר את הרשימה מי שבמידה רבה פתח אותה. ללו ריד ולמבקרים תמיד היו יחסים מורכבים. מצד אחד לפעמים היה נדמה שהוא עושה להם דווקא (מי אמר Metal Machine Music?), מן הצד השני הם תמיד ידעו להעריך את כתיבתו הלא מתפשרת ואת הגבולות שתמיד ניסה למתוח.
במובן הזה Transformer לא היה שונה. גם כאן המבקרים הרימו גבה לאור ה"מוזרות" וחוסר האחידות שלו אך לבסוף נפלו שדודים לרגליו.
כיום אפשר למצוא את האלבום בכל דירוג הסוקר את האלבומים הגדולים בהיסטוריה ללא יוצא מן הכלל כאשר כולם כבר מבינים עד כמה מדובר באלבום משפיע של אחד ממשוררי הרוק הגדולים אי פעם.
גם אני עשיתי טעויות והתוודיתי עליהן. הנה 10 (וקצת) אלבומים שטעיתי לגביהם ועכשיו מקבלים ציון חדש>>
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.