אלבום הסולו הראשון של ליאם גאלאגר אולי לא ישנה את העולם אבל הוא בהחלט אלבום ראוי, מקסים ומלא כיף שלא מבייש את אחד מאמני הרוק האחרונים בדורנו.
ציון המועדון: ★★★☆☆
אואזיס הייתה הלהקה הראשונה שבאמת הערצתי. הלהקה הראשונה שרכשתי אלבום שלה (What's The Story בגיל 11), הלהקה הראשונה שחיכיתי בכמיהה לכל שיר וקליפ חדש שלה. זו גם הלהקה הראשונה שגרמה לי לאחוז בגיטרה. אי של שפיות בעולם שנשלט על ידי להקות בנים/בנות של סוף הניינטיז.
באותה תקופה אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה על הפלנטה וכיאה למעמדה, לא עבר יום בו היא זכתה להתעלמות תקשורתית. על הטירוף היו אמונים האחים גאלאגר שסיפקו לתקשורת ים של טינופת אחד על השני עם קורטוב סיפורים פרועים על מעלליהם הביזאריים. כל מבזק MTV הוקדש למה הרסו הפעם האחים גאלאגר וכל עיתון נוער היה מלא בסיפורים על הלכלוכים ההדדיים שלהם האחד על השני. הם היו בכל מקום.
באותו זמן, ואני אומר את זה כמעריץ, ההתעסקות הפנטית הזאת באחים גאלאגר ובמוצא פיהם, הייתה לעיתים מביכה. אבל היום אני לא מסתכל אחורה בכעס (נו, הייתי חייב) אלא מבין שאואזיס, וליאם בראשה, הייתה להקת הרוק הגדולה האחרונה. היום בראייה לאחור אני מתגעגע לסיקור הזה שהיה באיזשהו מקום אולי פתטי אבל גם מלא תשוקה אמיתית לתקופת זוהר מוזיקלית שלא תחזור עוד.
מעבר למוזיקה ולמילים שדיברו על ואל בני הנוער שצמחו מתוך מעמד הפועלים הבריטי, אואזיס הייתה הלהקה האחרונה שחיה על בשרה את כל קלישאות הרוקנ'רול הכי חבוטות והם עשו זאת בסטייל.
אנשים ללא עתיד שהתגלו במקרה וכבשו בסערה את בריטניה, השתכרויות, תגרות אלימות, פיצוצי הופעות, הריסת חדרי מלון וכמובן סקס סמים ורוקנ'רול. כל אלה היו בתפריט של אואזיס והתקשורת ליקקה את האצבעות.
שיא הפופולריות של להקה היה בשתי הופעות שקיימה בנבוורת' באוגוסט 1996 בהם צפו לפי הערכות, 400,000 איש כאשר הביקוש עמד על 10,000,000 כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים.
היום בעידן האינטרנט, הסמארטפונים והאינסטנט דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. נכון יש את גלסטונברי ושות', אבל עוצמה כזאת של להקה אחת כבר לא קיימת. בטח לא ברוק ולכן מעל הכל, הקאמבק של ליאם גאלאגר הוא קודם כל מרגש.
9 שנים אחרי אואזיס ו- 4 שנים אחרי Beady Eye, חוזר ליאם גאלאגר, חצי מהצמד שאחראי לתשעים אחוז מכותרות הצהובונים בבריטניה ובראש 1, סמל הרוקנ'רול האחרון של דור שנעלם בעידן היו טיוב, הספוטיפיי והקאזה (השם יקום דמו) עם אלבום בכורה בשם As You Were והתוצאה? מפתיעה לטובה!
כשאמן ששיאו היה לפני יותר מעשור משחרר אלבום חדש, ועוד במקרה זה אלבום בכורה, אתה יודע שהסיכוי שיהיה בו משהו אכיל הוא קלוש. אבל ליאם לא נותן להיסטוריה להפחיד אותו ומספק את הסחורה עם אלבום רוק מעולה שנשמע אקטואלי, כיפי ומספק.
מי שעוזרים לליאם להישמע טוב ואפילו יותר פופי מתמיד (רחמנא ליצלן) הם המפיקים והכותבים גרג קארסטין (אדל, פינק, לילי אלן, פו פייטרס), אנדו וויט (ברונו מארס, לורד) ודן גרץ'-מרגורט (לנה דל ריי, Keane). יחד, נבחרת העל הזאת מוציאה מליאם את הצד היפה שבו וגורמים לו להישמע משוחרר וחופשי כאילו חובת ההוכחה מעולם לא רבצה מעליו.
גם שרידי הבריט-פופ נוכחים וזה ממש בסדר כי הם הם חלק מה-DNA של ליאם. שירים כמו Greedy Soul ו- I've All I Need הנפלאים (השני במיוחד) יכולים היו להשתלב בטבעיות בכל אלבום של אואזיס.
חוץ מאלה בולטים באלבום הסינגלים המעולים Wall of Glass הסיקסטיזי, Chinatown ההמהפנט (השיר האהוב עלי באלבום) ו- For What it's Worth שנואל היה מת לכתוב.
אגב נואל, לעומת חומרי הסולו שלו שתמיד סבלו מיומרנות יתר, ליאם נשאר במקום הבטוח שלו וזה עושה טוב גם לו וגם למאזינים. יהיו אולי מי שיגידו שליאם היה צריך לנסות משהו אחר אבל מבחינתי אין שום סיבה, בטח לא באלבום בכורה. זו לא פחדנות, זה המקום הטבעי שלו: רוקנ'רול פשוט, זורם, כיפי, פופי ולעיתים אף מרגש. הכל במינון ובמקום הנכון.
בסופו של יום החשיבות של As You Were היא לא במוזיקה שלו. אין בו שיר שישנה את חייכם, אין בו דברים שלא שמעתם בעבר, אבל עצם העובדה שמשהו שחשבתם שנעלם עדיין כאן הוא לעיתים נחמה מספקת.
ליאם הוא הדינוזאור האחרון בשבט כוכבי הרוק הגדולים ששמים זין על הכל חוץ מהאגו שלהם. הכוכב האחרון של טרום עידן האינטרנט שהדבר היחיד שמעניין אותו יותר מעצמו הוא עצמו. האיש שהספיק לריב עם כל מה שזז, שמצליח לנפק 5 קללות במשפט של 4 מילים, הפה הגדול של עולם המוזיקה חזר ואין ספק שעכשיו הולך להיות יותר מעניין. טוב שחזרת ליאם, ועוד עם אלבום לא רע בכלל!
What's The Story Morning Glory בן 20>>
מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now>>
רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!


אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.