10 שירים שהפכו את אוזי אוסבורן לאגדה

אוזי אוסבורן, מי שהיה הפנים של הרוק הכבד והמטאל לצד קולם של הדחויים והאאוטסיידרים, הלך לעולמו בגיל 76 והותיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת. הנה 10 שירים (מתוך הרבה יותר) שהפכו אותו לאגדה.

Black Sabbath (1970)

השיר הראשון מהאלבום הראשון של בלאק סאבאת' הוא גם זה שפתח את הדלת לעולם חדש של רוק כבד שלא היה קיים אז. בהשפעת סרטי האימה של התקופה הציגו בלאק סאבאת' מוזיקה כבדה, רוויית דיסטורשן ו"מפחידה", שכמוה שלא נשמעה בעבר.

השיר הזה נכתב בהשראת בסיסט הלהקה, "גיזר" באטלר, שבאותה תקופה היה אובססיבי לאמנות טפלות, דימויים שטניים, צלבים ועוד. כתוצאה מכך העניק לו אוזי אוסבורן ספר מלא בציורים של השטן.

לילה אחד נשבע גיזר שהוא התעורר וראה מולן דמות שחורה וגדולה ליד מיטתו. לאחר שנעלמה הוא רץ במהרה למדף הספרים וראה שהספר שנתן לו אוסבורן נעלם. קריפי.

למשמע הסיפור הזה כתב אוסבורן את הטקסט שנפתח בשורה "מה זה עומד בפני לבוש שחורים ומצביע עלי?". השיר הזה מחזק, ובמידה רבה אף ממשיך, את הקשר האסתטי שבין רוק כבד לבין סממנים מעולמות המיסטיקה, הדת והשטן. וד"ש לרוברט ג'ונסון.

Paranoid (1970)

שבעה חודשים בלבד הפרידו בין אלבום הבכורה של בלאק סאבאת' לאלבומם השני והמונומנטלי, Paranoid שנחשב עד היום לאחד מאלבומי הרוק הכבד/מטאל החשובים אי פעם.

האלבום הנפיק שורה של שירים נצחיים ואחד מהם הוא שיר הנושא הכל כך מוכר אש נכתב על ידי גיזר באטלר על התקופה בה היה נתון בדיכאון ופרנויה עקב שימוש בסמים.

השיר היה אחד האחרונים שנכנסו לאלבום וזה מפני שהלהקה הייתה צריכה עוד "פילר" של בערך 3 דקות אז טוני איומי המציא ריף זריז, גיזר שרבט את המילים ואוזי אוסבורן הקליט אותם תוך כדי שהוא מקריא אותם לראשונה. אם זה לא רוקנ'רול אני לא יודע מה זה רוקנ'רול!

Iron Man (1970)

קלאסיקה נוספת מתוך Paranoid (סליחה War Pigs) ואחד הריפים הכי מפורסמים בתולדות הרוק. בלי להגזים הריף הזה בקלות גרם למיליוני ילדים ברחבי העולם להרים גיטרה.

את הטקסט כתב גיזר באטלר הפעם על איש שנוסע לעתיד ורואה את האפוקליפסה. בחזרתו לעבר בכדי להזהיר את בני האדם מפני האדם מפני הסוף הקרב, הוא עובר דרך שדה מגנטי והופך לאיש ברזל, דבר אשר מוביל אותו להיות מושא ללעג על ידי האנשים אותם הוא הגיע להזהיר.

כתוצאה מכך מתעצבן האיש ובמו ידיו מביא את האפוקליפסה על האנושות. אגב לשיר אין כל קשר לדמות האייקונית של "איירון מן" ממארוול אלא סתם דמיון מפותח.

Crazy Train (1980)

הסינגל הראשון אי פעם של אוזי אוסבורן כאמן סולו ואחד הריפים שלימדתי הכי הרבה בחיי כמורה לגיטרה.

את השיר כתבו הבסיסט הקרוב לאוסבורן, בוב דייסלי והגיטריסט האגדי רנדי רודס. למעשה רודס, שהלך מאיתנו הרבה יותר מדי מוקדם, הוא אחד המעצבים של קריירת הסולו של אוסבורן.

גם אחרי כל השנים הללו נשאר השיר הזה רענן, מטריף מלא אנרגיות וזה שהקפיץ מחדש את אוסבורן לתודעה. קלאסיקה!

Mr. Crowley (1980)

הסינגל השני מתוך Blizzard of Ozz, אלבום הבכורה של אוזי אוסבורן, גם הוא חתיכת היסטוריה בפני עצמו.

למרות שהוא מתחיל בצלילי סינתיסייזר מהתקופה, ההמשך כולו אוסבורן כשרנדי רודס מפליא בעוד מופע גיטרה אדיר עם אחד הסולואים הגדולים בתולדות הרוק.

השיר נכתב בהשראת אליסטר קראולי שהיה מיסטיקן, קוסם וחבר בארגוני "סתרים" למיניהם, דבר אשר הדביק לו את הכינוי "האיש הרע בעולם". אוסבורן משתמש כאן בדמותו של קראולי ומקביל אותה לאופן בו הוא נתפס על ידי התקשורת כ"איש הרע והמשוגע" של עולם המוזיקה".

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

Bark at the Moon (1983)

השיר הראשון שכתב אוזי אוסבורן יחד עם הגיטריסט ג'ק אי לי (למרות שיש סאגה שלמה סביב העניין הזה). השיר מתאר את הסיפור הקלאסי של איש זאב החוזר מן המתים ומחפש נקמה – שזה גם בפני עצמו קלאסיק אוזי.

בקליפ לשיר נראה אוזי אוסבורן הופך לאיש זאב, כחודש בלבד לפני ששוחרר Thriller של מייקל ג'קסון.

Shot in the Dark (1986)

אלבומו הרביעי של אוסבורן, The Ultimate Sin, לא נחשב הגדולים ברפרטואר שלו והאמת די בצדק, אבל עדיין הוא ניפק את השיר האדיר הזה שנכתב על ידי הזמר והבסיסט שלו דאז, פיל סוסאן.

את הבסיס של השיר כתב סוסאן שנים קודם לכן כשהיה חבר בלהקת בשם Wildlife בהשראת סרט "הפנתר הורוד" מ- 1964 שנקרא A Shot in the Dark.

Mama, I’m Coming Home (1991)

זה אולי לא השיר הכי גדול או מפורסם של אוזי אוסבורן, אבל זה השיר שלו שאני הכי אוהב.

אוסבורן אמנם כתב את אותו ככמיהה לאשתו שרון אותה הוא כינה "מאמא" כאשר הוא היה רחוק ממנה בסיבובי הופעות, אבל עבורי הוא תמיד יסמל משהו אחר.

אחי גר בארצות הברית כבר שנים רבות. הוא עזב את הבית כמעט מיד לאחר שסיים את שירותו הצבאי ולמעט ביקורים בודדים, לא חזר להתגורר כאן.

הייתי בן 10 בלבד כשהוא עזב וזאת אולי הסיבה שהזיכרון הכי חזק שלי הוא דווקא לא מאחי אלא מלראות את אמא שלי בוכה כמעט מדי יום מול החלון בסלון בגעגוע וכמיהה.

מצד אחד היא כיבדה את רצונו וידעה שהוא עושה את מה שטוב עבורו אך מן העבר השני הידיעה שעולם שלם מפריד ביניהם שברה את ליבה ובמידה רבה שוברת את ליבה מדי יום עד היום.

למרות שלא זכיתי לחוות איתו את ימי ההתבגרות שלי, לפני שטס הוא בכל זאת הספיק להשאיר לי מורשת מוזיקלית מרגשת שכללה להקות גראנג' ורוק כמו נירוונה, סמשינג פאמפקינס, פינק פלויד וכמובן את אוזי אוסבורן.

אני זוכר עד היום איך השמיע לי את Perry Mason, Crazy Train ובעיקר את Mama I'm Coming Home שמאז הפך לשיר שתמיד יזכיר לו אותו אך בעיקר את הגעגוע והכמיהה של אימי לבנה שמעבר לים.

Perry Mason (1995)

השיר הזה שנכתב בהשראת הספרים ואחרי כך סדרת הטלוויזיה אודות עורך הדין הפלילי, פרי מייסון. את המוזיקה כתבו הגיטריסט האדיר, זאק וויילד, שליווה את אוסבורן כמעט שלושים שנה, והקלידן ג'ון סינקלייר באלתור משותף.

עד היום בולט השיר הזה כאחד האנרגטיים, החזקים והיפים ברפרטואר של "נסיך האופל" והוא מוכיח שגם בשנות התשעים הקשוחות היה לו הרבה מה למכור.

Dreamer (2001)

לא בדיוק השיר או הסאונד המוכר של אוזי אוסבורן אבל כזה שחשף אותו לדור חדש של מעריצים. על פי הזמר, השיר הזה הוא קצת Imagine של ג'ון לנון והוא החזון שלו לעולם טוב ובטוח יותר עבור ילדיו. מסתבר שאחרי 30 שנות קריירה גם "נסיך האופל" יכול להתרכך.

Patient Number 9 (2022)

כמה הולם שאלבום האולפן האחרון של אוזי אוסבורן יהיה אלבומו ה- 13. היצירה הזאת, אשר אפילו זכתה בגראמי, נחשבת לאחת המוצלחות בקריירה המאוחרת של אוזי אוסבורן כאשר שיר הנושא שלו הוא אולי גולת הכותרת בה.

מדובר בשבע דקות ו- 20 שנות של טירוף שהם כל כולם אוזי אוסבורן במיטבו. מחוזק בצ'אד סמית' ורוברט טוריחו שוב מפליג אוסבורן אל מחוזות הטירוף עם טקסט בו הוא מדמיין איך זה להיות כלוא בבית משוגעים ללא יכולת לחזור לביתו ואוהביו.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

בנות לא רוצות לכייף: HAIM- I Quit ביקורת אלבום

הלוואי והאחיות HAIM יפסיקו להתחכם, ויחזרו לעשות את מוזיקת הפופ המושלמת והכל כך כיפית שהן עשו בעבר.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

לצד כיפת ברזל, יש פיתוח ישראלי נוסף שתפס את תשומת הלב העולמית בעשור השני של שנות ה- 2000. אני מדבר כמובן על האחיות לבית חיים.

טוב, אולי לקרוא להן "ישראליות" זה קצת למתוח את הגבול אבל היי, אם נכסנו את נטלי פורטמן אז קטן עלינו לנכס את דניאלה, אלנה ואסתי, בנותיו של כדורגלן העבר, מוטי חיים, שעזב את ישראל לארצות הברית ב- 1980.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אחרי שהופיעו כלהקת קאברים במשך מספר שנים יחד עם הוריהן, מוטי ודונה, יצאו שלישיית בנות חיים לדרך עצמאית תחת השם HAIM. השלושה יצרו סביבן יחסית במהירות באז מאוד חיובי עד שזכו לחתום בחברת Polydor האגדית ובניהולה של קבוצת Roc Nation של ג'יי זי.

אלבום הבכורה של השלישייה, Days Are Gone שיצא ב- 2013, הוכיח שההייפ והביקורות החיוביות לא היו לחינם. מדובר באחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים שיצאו בעשור כולו, יודעים מה, בשני העשורים האחרונים.

עם שילוב מושלם בין המנוני פופ ממכרים, קמצוץ אינדי בשביל ההרגשה ונגיעה של סקס אפיל, Days Are Gone הוא סוכריה שלא תרצו שתגמר.

אלבומה השני של השלישייה, Something to Tell You, המשיך את הקו של קודמו אם כי בהצלחה פחותה אבל Women in Music Pt. III שיצא ב- 2020, כבר היה סיפור אחר.

אלבומם השלישי של HAIM זנח את המנוני הפופ לטובת מגוון רחב של התנסויות מוזיקליות שנעו בין רוק רך, אר אנ' בי, רגאיי, lo-fi ועוד.

כמעט באופן טבעי העיף האלבום הזה את כל המבקרים שהיללו את הסאונד החדש של ההרכב כמו גם את הטקסטים הכנים והאישיים יותר של חברות הלהקה אבל מה אני אגיד לכם, אני לא התלהבתי.

אני רציתי את דניאלה, אלנה ואסתי שלי פופיות וכיפיות. בשביל "לחשוב" יש לי את ג'סטין ורנון, מאט ברנינגר, ניק קייב, ת'ום יורק ואחרים.

למרות שפחות התחברתי לכיוונים החדשים של HAIM בכל זאת הגעתי מלא ציפייה לאלבומן הרביעי, I Quit. קיוויתי שדווקא בימים אלה אוכל ליהנות מאלבום פופ לא מתנצל, כיפי ומרענן, חבל רק שבפועל קיבלתי בליל לא קוהרנטי של מגוון רעיונות רחב מדי שחלקם אולי עובדים אבל האחרים ממש לא.

אין בכלל ספק ש I Quit לא מזלזל במאזיניו. ההפקה של רוסטאם באטמנגליג', איש ה"ומפייר וויקנד" לשעבר, נשמעת מעולה ולגבי הכישרון של שלושת האחיות אין בכלל עוררין, לכן זה עוד יותר מתסכל לגלות שהיצירה כולה נשמעת מפוזרת ומבולבלת.

התחושה היא כי HAIM מנסות בכח להוכיח את "איכותן" ולגעת בכל כך הרבה ז'אנרים ורעיונות שכל העסק קורס מכובד המשקל של עצמו.

זה מתחיל עם Gone שעושה מחווה לג'ורג' מייקל, ממשיך למחוזות הרוק הקל סטייל טיילור סוויפט עם All Over Me, בדרך יש נגיעות אר נ' בי עם Down to Be Wrong, אלקטרוניקה מוגזמת ב- Million Yeras ואפילו בלוז ב- Blood on the Street.

כל השירים הללו ועוד הם לא בהכרח רעים, (אם כי Million Years הוא בהחלט נקודת שפל), אבל הם לא מתחברים לכדי יצירה אחת בעלת חזון ברור.

הלוואי שמישהו באולפן היה אומר לשלשות האחיות, תקשיבו, אתן לא צריכות את כל זה. קחו גיטרה, בס, תופים ופשוט תעשו חיים. ליטרלי.

באנר מועדון תרבות

מכירים את המשפט "אל תגיד לי שאתה מצחיק, ספק לי בדיחה"? אז ככה אני מרגיש לגבי I Quit. אל תראו לי שאתן יודעות לנגן על כל הכלים או לעשות את כל הז'אנרים כדי להוכיח שאתן טובות, תנו לי שיר או אלבום אחד טוב, אפילו סביר ואני מבסוט. מקרי העבר מוכיחים ש- HAIM לגמרי מסוגלות לעשות זאת.

מובי אמר פעם (אם כי אני מודה שיתכן ומדובר באגדה אורבנית שהתנפחה למימדים מיתיים) שהוא מאוד אוהב את רדיוהד אבל מדי פעם הוא היה רוצה שהם יחזרו לעשות שירים כמו High and Dry.

בפרפראזה ל- HAIM, אני מעריך את מה שהן מנסות לעשות אבל הייתי רוצה שהן יחזרו לפשטות ולכפיות של שני אלבומיהן הראשונים.

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

טובע: מאט ברנינגר- Get Sunk ביקורת אלבום

על אף שהוא מכיל את אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה, אלבום הסולו השני של מאט ברנינגר נשמע עייף, ממוחזר ולא נוסק לפסגות של קודמו או של להקת האם.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אלבומי סולו של זמרים המוכרים בעיקר מלהקות האם שלהם הם תמיד עניין מאתגר. מצד אחד אתה רוצה לשמר את הסאונד המוכר שהביא אותך להמונים אך יחד עם זאת אתה גם רוצה להראות שיש בך יותר. צד שונה אל אותם פנים. אם תרצו אבולוציה של אותו סאונד מוכר ואהוב.

באלבום הסולו הראשון שלו, Serpentine Prison משנת 2020, עשה זאת מאט ברנינגר, סולן הנשיונל המופלאים ואחד האמנים הכי אהובים עלי, בהצלחה יתרה. ברנינגר התחבר אז לבוקר טי ג'ונס האגדי ושחרר אלבום קטן, אינטימי ומפוצץ רגש שמרחף במחוזות הפולק, הקאנטרי והאמריקנה השורשית.

הפעם חוזר ברנינגר לזרועותיו הבטוחות של שון אובריין, משתף הפעולה הוותיק של הנשיונל ומי שזכה איתם בגראמי. כתוצאה מכך, Get Sunk, בסך הכל אלבום הסולו השני של הזמר עם קול הבריטון העמוק, מרגיש כמו דריכה במקום יותר מאשר יצירה חדשה.

מאט ברנינגר הוא לפני הכל איש של מילים ורגש טהור וגם ב- Get Sunk הוא לא מאכזב. השדים, החרדות, סיפורי האהבה המוכרים, הכל נמצא כאן וטוב שכך אבל המעטפת מרגישה ממוחזרת ועייפה. היה מקום למתוח יותר את גבולות הסאונד ולצאת החוצה למחוזות אחרים ורעננים יותר.

מי שעוקב אחר הבלוג כבר יודע שהנשיונל הם מהלהקות הכי אהובות עלי אי פעם וזה לא שלא הייתי שמח לקבל עוד מאותו הדבר אבל כשברנינגר כבר יוצא מהמעגל הקבוע שלו בהחלט הייתי מצפה לקבל משהו שונה, אפילו במעט.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אבל הבעיה של Get Sunk לא נמצאת רק ברפיטטיביות או בשמירה על הקיים אלא בעובדה הפשוטה שהשירים בו לא מספיק טובים. עם השנים הרגיל אותנו ברנינגר לסטנדרט יוצא דופן של כנות ואיכות שלא ממש באה לידי ביטוי באלבום הזה. אני מתקשה לראות שירים כמו Inland Ocean, Frozen Oranges או Nowhere Special משתלבים בשום אלבום של הנשיונל או כל יצירה אחרת של ברנינגר.

השירים הללו ועוד מרגישים קטנים מדי, לא מפותחים, ממוחזרים ובכנות, פשוט משעממים. זה לא שהם גרועים הם פשוט לא נוגעים כמו שאפשר לצפות מאחד האמנים שרק למשמע קולם הלב מתנפץ לאלף רסיסים.

לצד האכזבה הכללית מהאלבום, בכל זאת ניתן למצוא בו רגעים קטנים שמזכירים למה אני כל כך אוהב את ברנינגר. Breaking Into Acting יחד עם Hand Habbit (מג דאפי) הוא פנינה קסומה של רגש, Little By Little יביא אתכם לסף דמעות ויש עוד כמה רגעי קסם שזורים פה ושם כאשר מעל כולם עומד Bonnet of Pins.

ראוי להתעכב מעט על השיר הזה מכיוון שהוא לא סתם עוד שיר טוב, מדובר בלא פחות מיצירת מופת קטנה. זה שיר פופ-רוק מושלם הנוגע בזיכרון ואובדן המתובלים במעט אופטימיות נדירה קל שהופכים את הכל לאופוריה שמימית. שיר מושלם מאלבום בינוני.

באנר מועדון תרבות

בסופו של דבר מאט ברנינגר הוא כותב ויוצר שחייב להוציא את אשר ליבו החוצה ואין לי מה להלין על כך. מדובר באחד האנשים הכי קרובים אלי שמעולם לא הכרתי ולכן גם אם Get Sunk הוא לא מהיציאות הכי גדולות שלו, והוא לא, עדיין אפשר לסלוח לו.

לא מדובר באלבום מביך או מזלזל חלילה אלא פשוט בניסיון שלא צלח ועם כל הצער, זה בסדר, גם זה יכול לקרות. נתראה באלבום הבא של הנשיונל.

לא צחוק: הנשיונל- Laugh Track ביקורת אלבום>>
First Two Pages of Frankenstein ביקורת אלבום>>
אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום>>
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>
להתבגר ולהתגבר: Boxer של הנשיונל ביקורת אלבום>>
מאט ברנינגר- Serpentine Prison ביקורת אלבום>>

15 השירים הגדולים של הנשיונל>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

הפיל שבחדר: ארקייד פייר Pink Elephant ביקורת אלבום

אלבומם החדש של ארקייר פייר הוא פיאסקו נטול השראה, חסר רעיונות ומקושקש. ככה נשמעת להקה שאיבדה את דרכה.

ציון המועדון: ★☆☆☆☆

מעטים ההרכבים בהיסטוריה שכבר בתחילת דרכם הצליחו לשחרר שלוש יצירות מופת חסרות תקדים אחת אחרי השנייה. אני מדבר כמובן על שלושת אלבומי הבכורה הנדירים באיכותם של ארקייד פייר: Funeral (2004) שלאחריו הגיעו Neon Bible (2007) ו- The Suburbs (2010) שהוא לא רק הטוב מבין שלושתם אלא אף בחרתי בו כאלבום העשור שלי.

לאחר הטרילוגיה החד פעמית הזאת, באופן טבעי כמעט הירידה באיכות התוצרים של ההרכב הייתה בלתי נמנעת וזה קרה בזחילה כואבת ממש כמו איש זקן הגווע אט אט בייסורים אל מותו.

זה לא שבמרוצת השנים לא שחרר ההרכב שירים מעולים לראייה: We Don't Deserve Love, Reflektor, Afterlife The Lightning ואחרים, אבל כיצירה שלמה, שום דבר לא דגדג את שנותיה הראשונות של הלהקה.

זאת ועוד, עם השנים הלך והתנפח המותג שנקרא ארקייד פייר למימדי ענק עם קמפיינים מוגזמים, להקות פיקטיביות, הופעות ענק ועוד, עד שנדמה היה שהלהקה מאבדת את דרכה והמוזיקה הופכת משנית, מה שמתברר לצערי כנכון לפחות על פי אלבומה החדש והשביעי במספר, Pink Elephant.

תשמעו, קשה עד בלתי אפשרי לשמור על אותו סטנדרט גבוה לאורך זמן ועדיין Pink Elephant הוא לא ירידה ברמה אלא התרסקות של ממש ואני מבטיח לכם שאין בארץ מישהו שיותר מבואס לכתוב את זה ממני.

הנורות האדומות החלו להבהב כבר עם Year of the Snake, ששוחרר כסינגל הראשון מתוך האלבום. בעוד שלאורך השנים שירי הבכורה מהאלבומים השונים של ארקייד פייר תמיד היו פומפוזיים, מרגשים וגדולים מהחיים, Year of the Snake מציג עיבוד מינימליסטי ורפיטטיבי להחריד שלא מתפתח ולא צומח לשום מקום.

זה ללא ספק סינגל הבכורה החלש ביותר ברפרטואר של ההרכב. למעשה, אני מתקשה בכלל להאמין שהשיר נוצר על ידי אותם אנשים שהביאו לעולם קלאסיקות מיתיות כמו Wake Up, Sprawl, No Cars Go ועוד רבים אחרים.

קיוויתי ש- Year of the Snake היה באג בתוכנה אבל כשיצא שיר הנושא של האלבום גיליתי שממש לא. מדובר בשיר כל כך משעמם וזניח שלא ברור להיכן נעלמה בקרת האיכות של מנהיגי ההרכב בני הזוג, וין באטלר ורז'ין שסיין.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ובכל זאת לא הרמתי ידיים. חשבתי שאולי בקונטקסט של האלבום המלא שני השירים הללו יתחברו וכל העסק יתניע אבל אז לחצתי פליי על היצירה כולה והדבר הראשון שקיבלתי היו 3 דקות ו- 12 שניות של…. כלום! נשבע לכם.

אני לא יודע אם זה תרגיל בפוסט מודרניזם אבל זה כאילו ארקייד פייר התעקשו לבדוק את הסבלנות של המעריצים שלהם ולא, זה לא משתפר גם בהמשך.

Circle of Trust נשמע כאילו מישהו שכח לכבות את הלופר במשך שש דקות תמימות (וזה עוד השיר הטוב באלבום), Alien Nation נשמע כמו התנגשות לא סימפטית בין Nine Inch Nails לדפש מוד, Beyond Salvation הוא פילר מיותר של דקה ועשרים שניות, Ride or Die נשמע כמו ילד בן 14 שמנסה ללמוד על גיטרה בחדרו החשוך וכך זה ממשיך.

אגב, תוסיפו את She Cries Diamond Rain שגם הוא דקה ועשרים שניות של כלום ותקבלו אלבום שעל הנייר מכיל 10 שירים אבל בפועל יש בו רק 7. להשתין מהמקפצה.

בעבר התחמשו ארקייד פייר במפיקים ושותפים מהשורה הראשונה כמו נייג'ל גודריך, תומאס באנגלטר (דאפט פאנק), ג'יימס מרפי (LCD Soundsyste) ועוד, שעזרו להפיח חיים ביצירותיהם. הפעם חתומים על ההפקה רק באטלר, שסיין (ולא כ"ארקייד פייר" שהרי עם השנים הלך ואיבד הקולקטיב את נכסיו) יחד עם דניאל לנואיס הקנדי, שאמנם חתום על הפקות ענק אך במקרה הזה לא מצליח להרים את העסק.

ברור לי מעבר לכל ספק שהשלושה בכוונה הלכו לכיוון מאתר וניסיוני רק חבל שניסיון הזה התרסק אל קרקע המציאות בצורה קולוסאלית מכיוון שהוא לא מחדש, לא מעניין וגרוע מכך, אפילו לא נשמע טבעי.

באנר מועדון תרבות

אבל אולי מעל הכל Pink Elephant חסר את האימפקט הרגשי שארקייד פייר כל כך ידועים בו. פעם כשוין באטלר שר בנוסטלגיה על איך הוא נהג להמתין בילדותו למכתבים רק בשביל "להרגיש בחיים" (We Used to Wait) אי אפשר היה שלא להתרגש. כשרז'ין שסיין שרה על העלים הנושרים מעץ המשפחה שלה, אי אפשר היה שלא להצטמרר ועכשיו? כלום.

אין שיר אחד ב- Pink Elephant שגרם ללב שלי להתכווץ כמו פעם. למעשה יודעים מה? האלבום הזה כן גרם לי להתכווץ. במבוכה.

בשורה התחתונה אלבומם השביעי של ארקייד פייר נשמע כמו תאונת שרשרת. לא משנה לאן רצו באטלר ושסיין להזיז את ההגה התוצאה הסופית היא טראגית באופן כזה שהיא אפילו לא נשמעת כמו ארקייד פייר ואף פוגעת במורשת המהוללת שלה.

זה כל כך מרגיז לא רק כי מדובר באחת הלהקות שאני הכי אוהב ושליטרלי שינו את חיי, זה מרגיז כי את כמות הכישרון שיש לחברה האלה בקצה הציפורן אין לאחרים בכל הגוף. אולי ארקייד פייר רצו להוכיח שהם נאמנים לעצמם ושהם עדיין רלוונטיים על ידי יצירה של משהו אחר, שונה וחדש אבל בפועל הם יצרו את ההפך הגמור עם אלבום שהוא פיאסקו שמזכיר את האצבע המשולשת שהרים לו ריד כלפי מעריציו ב- Metal Machine Music במקרה הטוב או סתם ניתוק כמו Love Beach של ELO במקרה הרע.

זהו ריסוק טוטאלי של המותג, מניה בצניחה חופשית, השמדת ערך עצמית ברמה הכי גבוהה שיש. ככה זה נשמע כשהלהקה שאתה הכי אוהב עושה חרקירי.

זה כבר מספר שנים שמעריצים ומבקרים תוהים לגבי הרלוונטיות של ארקייד פייר, אבל אני בתור מעריץ אדוק התעלמתי באלגנטיות עד עכשיו. כעת אני כבר לא יכול לטמון את ראשי בחול אלא חייב להתמודד עם הפיל שבחדר (ראיתם מה עשיתי פה?). אז אני לא יודע אם זה הסוף של ארקייד פייר אבל היום הוא נשמע קרוב מתמיד.

מבידוד לחירות: ארקייד פייר WE ביקורת אלבום
סיפור הפרברים: The Suburbs של ארקייד פייר

האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום
15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר
20 השירים הגדולים של ארקייד פייר
מעט מן האור- Neighborhood #3 (Power Out) של ארקייד פייר
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לא מספיק: Sable, Fable של בון איבר ביקורת אלבום

האזנה לאלבומם החדש של ג'סטין ורנון וחבריו לבון איבר היא חוויה מתסכלת שנובעת בעיקר מפערי איכות בין רגעי קסם לשפל ובין שירים שנוגעים בשלמות לבין קטעים שראוי היה לגנוז. התוצאה היא אלבומם החלש ביותר של ההרכב.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

וואו. מאיפה אני מתחיל את הביקורת על האלבום החדש של אחד ההרכבים הכי אהובים ושהכי השפיעו עלי אי פעם? כל מי שעוקב אחרי יודע עד כמה אני שבוי בעולמו של ג'סטין ורנון וחבורת הנגנים שגיבש סביבו אשר זכתה לשם בון איבר (ותודה ל"חשיפה בצפון").

מדובר בהרכב שמלווה אותי בעשור וחצי האחרון בכל תחנות חיי המשמעותיות תוך שהוא מלמד אותי מחדש מה זאת מוזיקה. לומר שאני אוהב את בון איבר שווה ערך פחות או יותר לדג שאוהב לשחות במים ולו רק מתוקף העובדה שהפעולה הזאת הכרחית להישרדותו. זאת חרדת הקודש איתה ניגשתי לאלבום החדש.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

עד עתה לכתוב על ההרכב הייתה משימה קלה עד מאוד. עם מאסטרפיס אחר מאסטרפיס קשה היה למצוא ולו מילת ביקורת אחת על בון איבר ובעיקר על ג'סטין ורנון אשר הצליח להמציא את עצמו כל פעם מחדש בצורה כל כך משכנעת עד שאי אפשר היה שלא ליפול שדוד לרגליו.

בין אם זה כשהסתגר בבקתת הציד של אביו ויצא משם עם For Emma Forever Ago האקוסטי, בין אם זה כשאימץ סאונד אפי באלבומו השני ובין אם כשחתך לאלקטרוניקה ב- 22, a Miilion, כל מה שג'סטין ורנון נגע בו הפך לזהב, תשאלו את טיילור סוויפט או קניה ווסט.

לתחזק קריירה כל כך מגוונת זה משימה קשה במיוחד ולכן היה מרתק לשמוע לאן ינווט ורנון את הספינה שלו 6 שנים מאז אלבומו האחרון, i,i אבל כבר בהתחלה היה משהו משונה בתהליך.

באוקטובר 2024 שחררו בון איבר את המיני אלבום, Sable, שהכיל שלושה שירים בלבד: Things Behind Things Behind Things הנחמד, Speyside המופלא ו- Awards Season המיותר. אחרי 6 שנים של שקט, היצירה הזאת ממש לא הייתה מה שציפיתי לקבל מאחת הלהקות האהובות עלי ביותר. לא מבחינת הכמות ולא מבחינת האיכות.

עכשיו, כחצי שנה אחרי, מרחיבים בון איבר את היריעה של Sable עם אלבום מלא שמורכב משלושת השירים שכבר שוחררו באוקטובר ועוד 9 קטעים (שניים מהם קצרים במיוחד) שיוצרים יחד את אלבומה החמישי של הלהקה, Sable, Fable.

כמובן שבון איבר הם ממש לא הראשונים לשחרר אלבום בחלקים אבל זה עדיין לא הופך את העניין להגיוני או קוהרנטי. כך למשל שלושת השירים שפותחים את האלבום החדש ושהופיעו כבר ב- Sable מציגים את הסאונד האקוסטי, החם והמרגש של בון איבר בהצלחה יחסית אך השירים שמגיעים לאחר מכן כבר מקבלים טוויסט אחר, עם תזמורים יותר מלאים ונגיעות אלקטרוניות, אמנם עדינות יחסית, אבל עדיין כאלה אשר גורמות לכל האקספוזיציה להשתנות ולא בהכרח לטובה.

זה כמובן אפשרי, שלא לומר מבורך, לשלב מגוון אלמנטים ביצירה אחת אבל כאן קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר בהלחמה לא טבעית שפוגמת בתוצאה הסופית.

אחת הסיבות בגינן ורנון הפך לאחד היוצרים המוערכים ביותר בעולם היא העובדה שהוא לא מפחד להשתנות, לשנות ולהמציא את עצמו מחדש. עכשיו ברור שקשה עד בלתי אפשרי להמציא את הגלגל מחדש בכל אלבום אבל ב- Sable, Fable יש רגעים שהם על גבול המרגיזים.

כך למשל Awards Season נשמע כמו חיקוי דהוי לקטעים הרבה יותר טובים מהרפרטואר של בון איבר כמו "45" למשל, There's a Rhythmn מזכיר את Calgary אבל לא טוב כמוהו, Everything is Peaceful Love הוא קטע פופ אופטימי להחריד שנשמע כמו משהו שטיילור סוויפט שכחה באולפן ההקלטות בעוד ש- Walk Home הוא סתם שעמום רפיטטיבי לא מובן.

כמעט הזוי שלצד השירים הללו אפשר למצוא יצירות מופת קטנות כמו If Only I Could Wait בו מתארחת דניאל חיים (שעצם האירוח שלה אגב, הפך לקלישאה בפני עצמה), Speyside המרגש עד דמעות ו- Day One הנפלא.

אני לא רגיל לקבל מבון איבר רכבות הרים אלא יצירות מופת אחידות ברמתן, מתחילתן ועד סופן כאילו היו יצירות של מאנה או ג'קסון פולוק לכן האלבום החדש מתסכל אותי.

למרות הכל Sable, Fable הוא ממש (ממש) לא אלבום רע. הוא מופק מדהים ונשמע כמו שמעט מדי אלבומים נשמעים כיום.

בנוסף לכך, מי שמכיר כבר יודע שג'סטין ורנון עצמו הוא ממש לא אמן שבא לרצות אף אחד, כולל את המעריצים שלו, ולכן היצירה שלו תמיד מגיעה מתוך מקום אמנותי אותנטי חף מכל שיקול אחר ואת זה אי אפשר שלא להעריך.

אז למה פחות אהבתי את האלבום החדש? ובכן מלבד העובדה שאני מוצא את השירים בו חלשים יותר מיצירותיו הקודמות, ב- 15 השנים האחרונות הרבה השתנה, כולל אני ולכן יתכן כי אני בכלל אשם בכך שאני לא מצליח להתחבר ליצירה. אולי העובדה ש- Sable, Fable לא מצליח לעשות לי גם אחרי 20 האזנות את מה שאלבומים אחרים של ההרכב עשו לי בהאזנה אחת, היא בעיה שלי.

אולי אלה החושים שלי שקהו, אולי זה אני אשם שהיחסים בינינו הפכו לשגרה שמחייבת אותי למצוא ריגוש במקומות אחרים ואולי פשוט קשה לרגש אבא בורגני לארבעה בנים עם משכנתא גדולה, בריכה פרטית וחרדות תמידיות.

אפשר גם לומר שמה שהיה נשמע מקורי נשמע עכשיו ממוחזר ומה שהיה מרגש נשמע עכשיו מתאמץ ובכלל אפשר למצוא הרבה "אשמים" באדישות אותה אני מפגין כלפי היצירה החדשה של בון איבר אבל אני באמת חושב שזה קצת אני שעברתי הלאה ותאמינו לי שזה כואב לי רק לכתוב את זה.

באנר מועדון תרבות

אני יכול להבין מעריצים ומבקרים שעפים על Sable, Fable ויש לא מעט כאלה, אבל בעיני הוא מחוויר לעומת אלבומיה הקודמים של הלהקה הבאמת מדהימה הזאת ולא מצליח לעמוד בסטנדרטים שהם הציבו.

אולי טוב יעשה ורנון אם ישחרר שניה את מיליון ואחד הפרויקטים בהם הוא עוסק ויחזור להדק יותר את בון איבר, הרווח יהיה כולו שלנו כי בסוף היום מאחד האמנים הכי גדולים שפועלים היו אפשר לצפות לאלבום שהוא הרבה יותר מ"בסדר".

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ליבינג דה ריאליטי: "מה חוץ מזה" של נונו- ביקורת אלבום

אלבומה החדש של נונו מציג סינרגיה יוצאת דופן בין רוח התקופה לבין כנות פנימית אמיצה. השילוב הזה הופך את היצירה לנדירה בנוף המקומי ולאחת החשובות שיצאו בשנים האחרונות. הכוכבת שעד לא מזמן שרה "ליבינג דה דרים" התעוררה למציאות וזה כואב ויפיפה גם יחד.

ציון המועדון: ★★★★☆

בקיץ 2023 אלבומה השני של נונו כבר היה מוכן. סנסציית הפופ שכבשה את ישראל רק שנה קודם לכן עם שורת להיטים מופקים לעילא ומדבקים להחריד כמו "ליבינג דה דרים", "בנים", Cute Boy ועוד, הייתה על מסלול ההמראה עד שה- 7.10 קרקע אותה.

המעמד החדש, המלחמה וארגזי החרדות שהגיעו בעקבותיהם, הביאו את נונו לגנוז את האלבום ולצאת למסע חדש, הפעם בעקבות עצמה והוא החל בתוך דירה מול הים בכרם התימנים.

"טיקטוק עשית ת'טרנד?"

בעוד אנה זק, אגם בוחבוט, נועה קירל ודמויות פלקטיות אחרות, עושות כל מאמץ כדי להציג את הזוהר של חיי הפופ והכוכבנות ללא שמץ של אמירה או אמת פנימית, נונו החליטה לעשות בדיוק את ההפך ובאלבומה המלא השני, "מה חוץ מזה", מוציאה את הפנים אל החוץ.

עם לוק חדש הרבה פחות אקסצנטרי ושימוש בשמה המלא (נעמי אהרוני גל), חושפת נונו את התהליך שעברה מאנונימיות לתהילה באופן אמיץ, כנה ואפילו די חריג בנוף המקומי.

"אפחד לא מכין אותך להיות אשת השנה כשאת עדיין מרגישה כמו ילדה קטנה" היא שרה ב"פופסטאר" תוך שהיא מתארת את מהלך חייה (ושל כמעט כל ישראלי אחר) מהגן, דרך השירות הצבאי ועד הטיול הגדול.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

חיי הזוהר הניבטים מתוך הטקסטים של נונו הם ממש לא רק דבש ויהלומים (ראיתם מה עשיתי כאן?), אלא הם חיים שמגיעים עם מחירים, לחצים ותראו מופתעים, גם ריקנות. "שמונה סטורי בשבוע זה המינימום, ארבע רילז ביממה וזה רק החימום" היא שרה ב"פאק להיט" שכולו מחאה נגד התעשייה שדורשת רק להיטי אינסטנט בכדי להמשיך לצוף מעלה.

גם "דאבל טאפ" שמגיע מיד אחריו נוגע בהשתעבדות שלנו לרשתות החברתיות ובעיקר של כוכבי הפופ שחייבים לעשות הכל בשביל להשאר רלוונטיים. "מה תעשי בשביל להיות בראש הפירמיד, באיזה הזיות תפוצצי לך את הפיד כדי שמישהו בעולם יגיד זה פיד מפחיד?".

אבל שלא תטעו, הביקורת של נונו על התעשייה ועולם התרבות המקומי שהיא עצמה חלק ממנו, לא נכתבת ממקום מתנשא או מנותק אלא מתוך מודעות עצמית סופר מפותחת ואולטרה אינטליגנטית.

כפועל יוצא מזה העיסוק של הזמרת בכוכבנות, רשתות חברתיות וכל מה שטרנדי פותח צהר לעולמם של צעירים ישראלים בשנת 2025 וזה לא פחות ממרתק. האובססיביות שלהם בעצמם, בתדמיתם ובחרדות שלהם, כל הנושאים האלה מקבלים טיפול בידיה המיומנות של נונו באופן שהופך את האלבום הזה ללא פחות מאשר מניפסט אקטואלי לרוח תקופה וזה הישג יותר ממרשים.

"פאקינג איזה ארץ מורכבת"

ואם כבר רוח התקופה אז הסרטים שנונו אוכלת על עצמה ועל הקריירה שלה לא מסתיימים רק מעצם היותה חלק מתרבות הפופ המקומית אלא מעצם היותה ישראלית המתגוררת באזור מוכה מלחמה ושכול כבר שנה וחצי.

בעוד שרוב אמני הפופ המיינסטרימים המקומיים דילגו בחוסר אלגנטיות מזעזע על אירועי השביעי באוקטובר, "מה חוץ מזה" ספוג ריקושטים מהמלחמה שמסרבת להסתיים.

"זה לא הבעיות שלי, זה הבעיות של המדינה שלי, אה או שיט אז זה כנראה גם הבעיות שלי" היא שרה ב"כפיים לגזורים" הנפלא ומוכיחה שאי אפשר באמת לנתק יצירה מהמקום והזמן בה היא נוצרת. בחיאת באיזה עוד מקום בעולם צריך לתכנן את המקלחת ככה שלא יתפוס אותך טיל קרקע קרקע.

"תנו לי לשכב על הספה עם מגבת" היא שרה בשיר בעל אותו השם ומוסיפה "תנו לי להיות מאושרת, תנו לי ביטחון שב- 33 הדקות הקרובות לא יקרו אסונות אזעקות ועוד כל מיני דברים שכדאי שאהיה לבושה בשבילם". הלב לא יכול שלא להתכווץ מהזדהות או סתם עצב.

בתקופה כזאת של חרדה אינסופית בה שום דבר לא נראה הגיוני ואין לדעת מה יוליד המחר, משפטים כמו "מוותרת על הכול רק ללכת לישון בלי פחד" ("מדמיינת") הופכים אקטואליים עד כדי כאב וזה כל כך מדכא.

"עוד פעם הכול מחדש מחדש הכול מהתחלה"

את כל המסע הזה סוגרים שני השירים הטובים באלבום שמרגישים גם כמו שני צדדים של אותו המטבע. הראשון הוא "מדמיינת" בה שוקעת נונו בפנטזיה לא על עולם אוטופי אלא כזה מישורי ללא נוף ובלי כוכבים, עולם משעמם כי שעמום זה הדבר האחרון שחווינו פה שנה וחצי האחרונות.

מעבר לפינה של "מדמיינת" המלנכולי ממתין "מחדש" ששופך מעט אור אל תוך הבלבול, החרדות והפחד. "עוד פעם לבחור לעלות למגרש, אני כן יכולה נראה לי…" שרה נונו ומציפה את ההתמודדות היום יומית שמציבה בפנינו המציאות הבלתי אפשרית הזאת. השיר לא מתאר רק את המסע הפנימי שעברה הזמרת אלא את המסע שיש לכולנו עוד לעבור בדרך להתחלה חדשה ובתקווה גם טובה יותר.

לא אגזים אם אומר ששני השירים הללו הופכים את "מה חוץ מזה" מאלבום מעולה למאסטרפיס וכבוד גדול להפקה האקלקטית והאקטואלית של גל עובד.

באנר מועדון תרבות

ב"מה חוץ מזה", מסרבת נונו להתיישר לפי כללי המשחק. היא מסרבת להעלות 8 סטוריז ביום, לנפק להיטים על פס ייצור ו"לייצר תוכן ללא תוכן" כפי שהיא עצמה מנסחת זאת ב"פופסטאר" וההימור הזה השתלם בגדול.

עם שירים שנעים על הספקטרום שבין הקולקטיבי לאישי, בין הלאומי לפרטי ובין הטרגדיה לתקווה, מזכירה נונו ביצירתה החדשה יוצרות כמו בילי אייליש, לנה דל ריי ואחרות שלא מפחדות לרגע לשם את האמת הפנימית והאמנותית שלהן על השולחן.

גם אם האלבום לא תמיד שומר על אותה הרמה ולמרות שחלקו השני חזק מהראשון, עדיין מדובר ביצירה סוחפת, מעניינת, אינטליגנטית ובעיקר מאוד אמיצה של זמרת שיכולה הייתה לטחון דואטים עם עדן בן זקן או אנה זק בשביל עוד 15 דקות תהילה אך החליטה להיות נאמנה לעצמה.

בין אם אתם אוהבים או לא את נונו ואת המוזיקה שלה, אתם חייבים לכל הפחות להעריך אותה כי בסוף היום אמת זה מה שהופך סתם זמרים לאמנים ובנונו יש אמת בשפע.

הקלישאה אומרת שאלבומי מופת הם כאלה שמצליחים לתפוס את רוח התקופה ובכן…

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

מיי שרונה- Sharon Van Etten & The Attachment Theory – ביקורת אלבום

באלבומה השביעי חותכת שרון ואן איטן חזק אל תוך הרוק האלקטרוני-אפלולי והתוצאה היא לא רק נפלאה ומגוונת אלא כזאת אשר מחזקת אותה כאחת היוצרות הטובות והחשובות בדורנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כתבתי כאן בבלוג לא מעט על שרון ואן איטן. מאז אלבום הבכורה שלה ב- 2009 דאגה היוצרת הניו ג'רזית להביא קול נשי חזק, אסרטיבי ומרגש אשר מיצב אותה כאחת היוצרות המעניינות ביותר שפועלות כיום.

עם שורת אלבומים שרק הולכים ומשתבחים עם הזמן, שירים שהגדירו תקופה (היי Seventeen ו- Everytime the Sun Come Up, Mistakes) והשפעה עצומה על סצנת הרוק האלטרנטיבית, שרון ואן איטן היא כבר לא הבלחה רגעית או תופעת שוליים אלא היא מסוג האמנים שאנשים מחכים ליצירתם החדשה בשקיקה ואלבומה השביעי, Sharon Van Etten & The Attachment Theory מוכיח בדיוק למה.

באלבומה החדש שמה ואן איטן בפרונט לא רק את הכישרון האישי אלא גם את זה של חברי הלהקה שלה אשר מלווים אותה מזה שנים, The Attachment Theory. למעשה הפעם, בניגוד ליצירותיה הקודמות, חברי הלהקה מקבלים קרדיט בדיוק כמו ואן איטן עצמה על כל שירי האלבום. אולי זאת גם הסיבה שמדובר ביצירה די שונה מקודמותיה.

באלבום החדש מאמצת הזמרת את סאונד הרוק האלקטרוני, ניו וייב, אפלולי, גותי (תקראו לזה איך שתרצו) וצוללת איתו לתהומות הנפש העמוקות ביותר. מהבחינה הזאת האלבום מזכיר הכי הרבה את We've Been Going About This All Wrong מ- 2022 אבל עדיין מצליח להשמע שונה ומפתיע.

התחושה היא כי הסאונד העדין, האיטי והמלנכולי מאפשר לואן איטן להתפרש ולגדול בתוכו בחופשיות תוך כדי הצגת צליל מתקדם שטרם שמענו. הרצון לשנות, לגוון ולחדש הוא נחלתם של אמנים אמיתיים ובאלבומה החדש מוכיחה ואן איטן שהיא בדיוק כזאת.

בביקורת כזאת מתבקש כמעט לנגוע במחוזות הפופוליזם ולכתוב שבעידן של סברינה קרפנטר, אריאנה גרנדה, דואה ליפה ושות', שרון ואן איטן מציגה נשיות אחרת, בוגרת ולא מתפשרת. אבל האמת היא שבעשור האחרון יש פריחה ענקית של יוצרות שלא היה מבייש שום גל פמיניסטי אחר לאורך ההיסטוריה.

פיבי ברידג'רס, ג'וליאן בייקר, HAIM, Beebadoobe, Soccer Mommy, אנג'ל אולסן, לנה דל ריי וכן, אפילו בילי אייליש ואוליביה רודריגו, כולן ועוד רבות אחרות מוכיחות שלא צריך לחשוף עור בכדי למכור ושלאמת האמנותית יש משקל ששום דבר אחר לא יכול להחליף.

איטן עומדת בגאון בראש הגל הזה כאשר אל תוך Sharon Van Etten & The Attachment Theoryy היא מזקקת בהצלחה יתרה את כל התובנות, הניסון, האלגנטיות והכישרון שלה.

אני לא יודע אם זה האלבום הכי גדול שלה אבל הוא כבר עכשיו ללא ספק אחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

איך "זהו זה" גרמו לי להתאהב במוזיקה הישראלית מחדש

הגלגול המחודש של זהו זה ממשיך לנפק ביצועים אקטואליים, מרגשים וכל כך יפים עד שקשה שלא להתאהב במוזיקה הישראלית מחדש.

הימים הם ימי השביעי באוקטובר ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי לא מסוגל להאזין למוזיקה בכלל. בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בכאלה תהומות של עצב וחרדה קיומית שאליהם אפילו המוזיקה לא יכולה הייתה לחדור.

האלבום הראשון שהצלחתי עוד איכשהו להאזין לו (וגם זה היה פחות או יותר אחרי חודש מפריצת המלחמה) היה "עזרה בדרך" המופתי של נעם רותם. כן, כשאני בעצב אני לא מחפש בהכרח להשתחרר ממנו אלא להתפלש בתוכו.

אבל האמת שגם לאחר מכן החזרה למוזיקה לא הייתה טבעית. גם גל השנאה (שעדיין נמשך) כלפי ישראל מצד אמנים ואנשי תרבות רבים בוודאי לא סייעו וכך מצאתי את עצמי חוזר לאהבות המקומיות שלי שאני מודה, הן לא רבות.

ולמה אני כותב את זה? כי ללא שום התנשאות, לאורך כל חיי החיבור שלי עם היצירה המקומית היה, איך נאמר זה בעדינות, רופף עד לא קיים. מלבד כמה להקות ואלבומים פה ושם, 99% מהמוזיקה לה אני מאזין נוצרת מעבר לים.

וזה לא שאני לא מנסה או לא מעודכן, להפך אני לגמרי עם האצבע על הדופק על מה שקורה בביצה המקומית ודו"ח המבקר שלי, בו אני מבקר סינגלים ישראלים חדשים של אמנים צעירים הוא רק עדות קטנה לכך ובכל זאת, מאיזושהי סיבה היחסים שלי עם המוזיקה המקומית תמיד היו קרירים משהו.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

החידושים שעשו בשנים האחרונות חברי "זהו זה" לקלאסיקות ישראליות לא היו זרים לי. כמה מהם אפילו עיטרו את הפלייליסטים שלי אבל רק כאשר נחשפתי לביצוע המהפנט של החבורה יחד עם יהודה פוליקר ל"התחלה חדשה" קרה לי משהו.

"התחלה חדשה" היה שיר סיום כיתה יב' שלי (ושל עוד מיליון בני נוער ישראלים כי גיוון זה כנראה לא הצד החזק שלנו) כך שלא משנה מה הוא תמיד ירגש אותי. זה שיר שמעבר להיותו אישי, הוא כל ישראלי, ממש כמו זהו זה. בגרסה החדשה שלו, שיר הרוק המהיר והמוכר כל כך הזה מופשט כמעט לגמרי לכדי יצירה אקוסטית, נוגעת ומרגשת עד דמעות. והיא ממש, אבל ממש לא היחידה ברפרטואר המחודש של זהו זה.

כידוע זהו זה חזרו לחיינו בתקופת הקורונה. תקופה של חרדה וחוסר ודאות ממש כמו ימינו, ימי המלחמה. ובעתות מלחמה מה טבעי יותר מאשר להתכנס סביב המכנה המשותף שלנו שהוא השפה, הערכים והשירים שכולנו מכירים.

מהבחינה הזאת זהו זה היו הנחמה שכל כך חיפשתי. שכולנו חיפשנו. מקום מפלט מקומי, כמעט אישי, אולי אפילו פרובנציאלי, אבל בקטע הכי טוב שאפשר.

כבן אדם שמעולם לא גדל על אריק איינשטיין, תמוז, דודה או כוורת (למרות שהייתי במופע האיחוד האחרון בהחלט והנפלא שלהם), פתאום נזכרתי מחדש בקסם של שירים כמו "ברוש" שנהגתי לשיר לילדי לפני השינה, "מרוב אהבה" בעל הטקסט המופתי של יוסי בנאי או "כל עוד" שגורם לי ולכל אבא בישראל לבכות בראשון לספטמבר.

באנר מועדון תרבות

על יכולותיהם המוזיקליות, הבימתיות והכריזמתיות של חברי זהו זהו באמת שאין צורך להרחיב ולכן חשוב לתת קרדיט ענק לאמיר לקנר, שבמו ידיו עיבד את כלל הקלאסיקות הנפלאות אשר הפכו לזהב בידיהם המיומנות של חברי ההרכב המופלאים.

לקנר בחכמה רבה אינו מעבד את השירים לכדי גרסאות כיסוי אלא הוא ממש מפרק ואז מרכיב אותם מחדש למה שנשמע כמו שירים חדשים לגמרי, כאלה שמתאימים כמו כפפה ליד לחברי זהו זהו ולרוח התקופה. למעשה מרבית השירים אף מתעלים על המקור.

קחו למשל את "זאת שמעל למצופה" שמקבל כאן עיבוד עדין, נוגע ומרגש מאין כמוהו שאיכשהו מצליח להשמע קלאסי ואקטואלי בעת ובעונה אחת. גם "דרכנו" שכל כך מזוהה עם גל הטרור של תחילת שנות ה- 2000 מקבל עיבוד מרגש מאין כמוהו שקולע בול לרוח התקופה בה נוצר. "תותים" מצידו זוכה לשלל כלי מיתר שנשמעים כמו תזמורת שלמה, "מיליארד טועים" הופך מינימליסטי אך נוגע בנימי הנפש העדינים ביותר ואני יכול להמשיך הלאה והלאה.

דרך החיבוק שהעניקו זהו זה לשירים הישראלים הישנים והטובים (חלקם לא כאלה ישנים אגב) חפרתי אחורה ברפרטור של מגוון הזמרים והאמנים ששיריהם בוצעו בתכנית וגיליתי אותם מחדש. למעשה גיליתי את המוזיקה הישראלית מחדש.

בעידן לא נורמלי כזה של חוסר ודאות, מלחמה ועתיד לא ברור, הביצועים המופלאים של חבורת זהו זהו, בניצוחו של אמיר לקנר, מזכירים לנו בשביל מה באמת שווה להלחם.

בסדרה הפוסט אפוקליפטית המופלאה, "תחנה 11", עליה כתבתי בהרחבה כאן בבלוג, חוזר המשפט (במקור מתוך "מסע בין כוכבים"), "הישרדות לבד אינה מספיקה" ואכן הישרדות או חיים ללא שירים, מילים ותרבות בכלל אינם חיים ותודה לזהו זה שדאגו להזכיר לנו את זה.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

קרדיט צילום: כאן 11

10 (וקצת) אלבומים שטעיתי לגביהם ועכשיו מקבלים ציון חדש

מצד אחד אין שני לרושם ראשוני, מצד שני רק חמור לא משנה את דעתו. 10 שנים לבלוג זה זמן מצוין לחשבון נפש אז הנה עשרה וקצת אלבומים שבזמן אמת טעיתי לגביהם, לטוב ולרע, ועכשיו הם מקבלים ציון חדש.

Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016)

ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆

אולי אלה הרוך והעדינות שהפתיעו אותי ביחס ליצירותיהם האחרונות, אולי זה כי רוב השירים נוגנו כבר בהופעות במשך שנים, אבל בזמנו הרגשתי שאלבומם התשיעי של רדיוהד הוא קצת עצל. היום לא רק שאני חושב שטעיתי אלא שאני תופס את היצירה הזאת כאחת האינטימיות והמעניינות ביותר ברפרטואר של הלהקה.

נכתבה ברוח גירושיו של ת'ום יורק מאישתו והושפע מוזיקלית מעבדתו של ג'וני גרינווד על פסקולי סרטים, A Moon Shaped Pool היא יצירה מלאה, מרגשת וייחודית כמו שרק רדיוהד יכולים לשחרר. זהו אלבום שמשלב את פריצת הגבולות התמידית אחריה רודף ההרכב יחד עם עיבודים תזמורתיים מלאים ומפוצצי אמוציות שנוגעות בנימי הנפש העדינים ביותר. וגם, איזה שיר מושלם זה Daydreaming.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool לביקורת המקורית>>

Billie Eilish- Happier Than Ever (2021)

ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★☆☆☆

אלבום הבכורה של בילי אייליש באמת היה משהו מיוחד. מאסטרפיס שייצג לרגע קטן את האמת הפנימית של דור שלם של מתבגרים מבולבלים, אכולי חרדות שלא סגורים על עצמם.

אולי שיכור מניחוחות אלבום הבכורה, עפתי בזמנו גם על יצירתה השנייה של בילי אייליש, Happier Then Ever אבל כיום לא כל כך ברור לי למה. מדובר עדיין באלבום מעניין, מופק היטב וכו', אבל ארוך מדי (16 קטעים), מפוזר ובעיקר חסר חוט שדרה אחיד, קוהרני וכנה. במקרה הזה ההייפ לא עמד במבחן הזמן.
בילי אייליש- Happier Than Ever לביקורת המקורית>>

Muse- Simulation Theory (2018) / Will of the People (2022)

Simulation Theory
ציון מקורי:
★★☆☆☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆

Will of the People
ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★☆☆☆

נתחיל מ- Simulation Theory, "אלבום הפופ" של מיוז שיצא ב- 2018 ואכזב קשות את מעריציהם המושבעים של ההרכב הוותיק.

כחובב פופ מושבע הייתי אמור לאהוב את האלבום הזה אבל בזמנו הוא הרגיש לי מתאמץ מדי, לא רלוונטי ולעיתים אף מביך. כיום דעתי השתנתה ואני רואה באלבום הזה צעד אמיץ עבור הלהקה ויצירה שמכילה בתוכה לא מעט שירים מעולים שאולי התפספסו בגלל האסתטיקה החדשה של ההרכב שתפסה אותי קצת לא מוכן.

לעומתו, את Will of the People המושמץ, שהגיע מיד אחריו, דווקא חיבבתי בהתחלה אך מהר מאוד גיליתי שאין ממש סיבה. למרות שמדובר באלבום מלא בסאונד הוא ריק מכל כך הרבה בחינות אחרות. כן הוא מכיל בתוכו נגיעות מוכרות מכל הקריירה של הלהקה ויש בו כמה שירים נחמדים אבל כאשר משווים אותו ליצירות אחרות ברפרטואר של הלהקה הוא פשוט מחוויר.
עד פופ: מיוז- Simulation Theory לביקורת המקורית>>
רצון המעריצים: מיוז- Will of the People לביקורת המקורית>>

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

Big Red Machine- How Long Do You Think It's Gonna Last? (2021)

ציון מקורי: ★★☆☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆

פרויקט הצד של ארון דסנר (הנשיונל) וג'סטין ורנון (בון איבר), שניים מהיוצרים האהובים עלי אי פעם, לא הפיל אותי מהרגליים עם אלבום הבכורה שלו ובזמנו, גם לא באלבום השני, How Long Do You Think It's Gonna Last? אבל כפרפרזה לשמו, האיבה לא החזיקה מעמד זמן רב.

אלבומם השני של הסופרגרופ(?) הזה מלא בשיתופי פעולה שתחילה הרגישו לי רבים ומנותקים מדי וכאלה אשר לוקחים את הפוקוס מהגאונות של דסנר וורנון מהם רציתי לשמוע יותר.  עם הזמן הבנתי שלא רק ששיתופי הפעולה לא גורעים מערך היצירה אלא דווקא מרחיבים אותה.

כך אט אט התמכרתי לקולה של אנאיס מיטשל ב- Latter Days הפותח, לזה של טיילור סוויפט ב- Renegade הנפלא ומעל כולם לשיתוף הפעולה הנדיר עם Fleet Foxes ב- Phoenix שהוא אחד השירים הכי יפים שיצאו בעשור הזה.

למרות כל אלה עדיין השיר שמרגש אותי יותר מכל הוא דווקא השיר Brycie. מדובר בקטע אקוסטי קטן ואינטימי בו שר ארון דסנר לאחיו התאום, ברייס. כאבא לתאומים, כל פעם שאני שומע אותו הדמעות חונקות את גרוני.
כשהשלם קטן מסך חלקיו: How Long Do You Think It's Gonna Last? של Big Red Machine- לביקורת המלאה>> 

Arcade Fire- We (2022)

ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆

אלבומם השישי של ארקייד פייר, מההרכבים האהובים עלי אי פעם, הגיע חמש שנים אחרי Everything Now המבולבל והמושמץ די בצדק. לכן כשהוא הגיע לראשונה לאוזני ההתרגשות הייתה כזאת השמורה רק לאהבות הגדולות ביותר שלי וחרשתי עליו ללא הפסקה.

בזמנו חשבתי שזו חזרה לשורשים מבחינת ההרכב, ובמידה מסוימת היא אכן, אבל אחרי עוד ועוד האזנות הבלבול של ההתאהבות הראשונה התחלף בספקנות ותחושה שהגזמתי.

אמנם האלבום נפתח עם חזק עם Age of Anxity 1+2, שהם בקלות מהשירים הטובים של ההרכב אי פעם, אבל אחר כך אנחנו מקבלים 3 קטעים (או קטע אחד מחולק לשלוש, תלוי איך מסתכלים על זה) ששוחט את המומנטום של האלבום ומדרדר אותו לתהומות הבינוניות והיומרנות שארקייד פייר חוטאת בהם לעיתים קרובות מדי.

The Lightning 1+2 שמגיעים אחריו מרימים בחזרה את כל העסק אבל אז מגיע Unconditional I הבינוני שמספק את החותמת הסופית לכך ש- We הוא אלבום טוב, אבל לא לא מספיק וחבל. יותר מדי עליות ומורדות ביצירה אחת זה אף פעם לא דבר טוב וחוסר האחידות הזאת הורידה לי עם הזמן המון מהאהבה המקורית שהייתה לי ליצירה הזאת.
מבידוד לחירות: ארקייד פייר- WE לביקורת המקורית>>

Pet Shop Boys- Super (2016)

ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆

ב- 2012 שחררו אשפי הפופ הבריטיים את אלבומם ה- 11, Elysium, יצירה עדינה, נוגה ואמיצה על זקנה והתבגרות בעולם הפופ המקדש את הצעיר והיפה.

האלבום לא התקבל יפה על ידי המעריצים שדרשו את הבויז שלהם רקידים ואלקטרוניים יותר וכך אחרי 10 חודשים בלבד שחרר הצמד את Electric, יצירת דאנס אלקטרונית אופורית שזכתה לשבחי המבקרים.

גם המעריצים היללו כמובן את החזרה של ההרכב לרחבת הריקודים אני אישית מצאתי את Electric מעט ממוחזר ו"מרצה" ולכן כשיצא Super שמחתי לגלות שהאיזון בין השירים הרקידים והאלקטרוניים לבין הבלדות הפוליטיות והנוגות חזר. אבל משהו ביחסים נשחק מהר מאוד.

למרות כמה שירים טובים, טקסטים מושחזים כתמיד והפקה מהוקצעת (מדי) של סטיוארט פרייס, לאורך זמן Super לא הצליח לעמוד בגאון אל מול היצירות הגדולות באמת של ההרכב. השירים נמאסו מהר מדי והוא אינו מחזיק את הרובד החברתי, פוליטי ואקטואלי של אלבומיהם הגדולים של הצמד ולכן Super נשאר אלבום ראוי אבל גם די בינוני.
סופר של אלבום- פט שופ בויז Super לביקורת המקורית>>

Vampire Weekend- Only God Was Above Us (2024)

ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆

כשיצא אלבומם החמישי של ומפייר וויקנד האהובים עלי במיוחד באפריל 2024 התחושה שקיבלתי הייתה של עייפות החומר. הרגשתי תחושת רפיטטיביות ושכבר שמעתי את השירים האלה בעבר אבל עם כל האזנה והאזנה הלך האלבום וגדל עלי.

שירים שחשבתי תחילה שהם לא מספיק טובים התבררו לי כיהלומים, אולי לא מלוטשים עד הסוף במאה אחוז, אבל כאלה שהושקעו בהם המון רצון, מחשבה ואלגנטיות.

עוד מוקדם לקבוע את מיקומו ההיררכי של Only God Was Above Us ברפרטואר של ומפייר וויקנד אבל עצם העובדה שמדבר ביצירה שלא לוקחת את מאזיניה כמובנים מאליהם, היא סופר מוערכת.
שיחות עם אלוהים: ומפייר וויקנד- Only God Was Above Us לביקורת המקורית>>

Lana Del Rey- Norman Fucking Rockwell (2019)

ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★★★

הדרך שעשתה לנה דל ריי מזמרת שהמבקרים שחטו על מזבח האותנטיות ועד למעמד של "אחת הכותבות הגדולות של אמריקה" (על פי הרולינג סטון) קיבל את החותמת הסופית עם אלבומה השישי והמפעים, Norman Fucking Rockwell.

כל מי שאי פעם פקפק בדל ריי קיבל פצצה לפנים עם אלבום מטורף שכלל שירים לא פחות ממופתיים, כנים ופוליטיים והכל באריזה אחת שקשה להפסיק להאזין לה לרג.

גם בזמן אמת עפתי על האלבום הזה אבל היום יותר מתמיד אני חושב שהוא לכד את רוח התקופה בצורה מושלמת ולכן לא רק שמדובר ביצירה באמת יחידה במינה, אלא גם חשובה. בקיצור, קלאסיקה
פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell לביקורת המקורית>>

באנר מועדון תרבות

Bjork- Foasora

ציון מקורי: ★★★★☆
ציון מעודכן: ★★★☆☆

כמו כל אלבום חדש של ביורק, גם כשהאזנתי לראשונה ליצירתה העשירית של הפלא האיסלנדי התמלאתי התרגשות ותחושת "מה לעזאזל שמעתי עכשיו" אבל בקטע הכי טוב שיכול להיות.

כרגיל אצל ביורק האתגר לצלוח את כל האלבום לא היה פשוט אבל ההתלהבות הראשונית בהחלט אפשרה לי לעשות זאת, הבעיה החלה כשההתלהבות פחתה והסבלנות פקעה. למרות כמה קטעים בהחלט מעניינים וטובים, Foasora לא הצליח ליצור אצלי שיאים רגשיים או רגעים יוצאי דופן כך שהוא הלך ונדחק הרחק מאחורי יצירותיה הגדולות באמת של היוצרת הייחודית.
אמא אדמה: ביורק- Fossora לביקורת המקורית>>

The Cure- Songs of a Lost World

ציון מקורי: ★★★☆☆
ציון מעודכן: ★★★★☆

זה האלבום האחרון שביקרתי לפני כתיבת הפוסט הנוכחי ולמרות שהתלהבתי ממנו אז כמו היום, אני מרגיש שהייתי אולי קמצן מדי בכוכבים. בכל זאת שירים כמו Alone או And Nothing is Forever לא צצים כל יום.

רוברט סמית' נשמע באלבום הזה בשיאו הדיכאוני גם אחרי כל השנים הללו ולמרות שזה מנחם ומטריד בו זמנית, הרווח הוא עדיין לגמרי שלנו.
הקיור: Songs of a Lost World לביקורת המקורית>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

דו"ח המבקר #45: ביקורת סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת סינגלים חדשים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

יקיר אהרון- אל תאהב

כבר עם צלילי הפסנתר הראשונים של "אל תאהב", הסינגל החדש של הזמר והיוצר, יקיר אהרון, השחזתי את העט והתכוונתי לנורא מכל, אבל אז קרה משהו מעניין, ככל שהשיר התקדם מצאתי את עצמי מתמסר לו יותר ויותר. זה לא קורה לי הרבה אך אט אט המילים נפרסו בפני ומלודיית הפסנתר הקלאסית הנפלאה של נעם שמש עטפה אותי בחמימות אין קץ.

זהו שיר אהבה אך לא מהזן המאוס והחרוש, אלא שיר על אהבה שלא נועדה להתממש, אהבה חד צדדית וזה מצליח לרגש, לנגוע וכמובן ליצור הזדהות. מוזיקלית, ההחלטה להשאיר את השיר "סטטי" (פחות או יותר) ולא לנסוק ולהשתולל לגבהים אחרים, משאירה אותו קטן ואינטימי אך מלא עצמה וכנות. החלטה אינטיליגנטית במיוחד.

אני לא בטוח שיקיר זמר במובן הקלאסי של המילה, לוקח לקול שלו זמן להיכנס אל תוך השיר והוא לא תמיד סוחב אותו. מן הצד השני אולי הבוסריות הזאת היא דווקא הקסם שלו, קשה עדיין לדעת אבל לגמרי שווה לעקוב. 

תלמה (TALMA) – סקסטינג

שלא תתבלבלו, אני הכי בעד פופ, אפילו הטראשי ביותר, אבל שלוש האזנות אל תוך "סקסטינג" של היוצרת התל-אביבית, תלמה, ועדיין לא הצלחתי להבין אם מדובר בשיר אמיתי או פארודיה. בכל מקרה מדובר בכישלון בשתי החזיתות. 

אם זו חתרנות או איזושהי אמירה על תרבות הפופ ה"ריקנית" אז היכן בדיוק היא מסתתרת? אם זה שיר שסתם בא לעשות כיף ובכן הוא לא, וכששיר לא יודע מה הוא רוצה להיות התוצאה היא בדרך כלל מביכה.

ההפקה נשמעת מיושנת והמילים, ובכן זה לא שציפיתי לאלתרמן אבל לפחות לחריזה נורמלית ולא: "היי בוא נהיה אקסים אתה נראה כמו מרגי ונתחיל ברוורס כי כל הפאן הוא בברייק אפ". איפה נונו כשצריך אותה?

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

נערות ריינס- קשה לאהוב

איזה כיף שנערות ריינס חזרו. אחרי "חולץ פקקים" ו- "24/7", מגיע "קשה לאהוב", הסינגל השלישי והטוב ביותר מאלבומם החדש והמצופה שיצא בקרוב.

הסינגל החדש של הלהקה הוותיקה נע על הציר שבין השמח לעצוב, בין הכואב לנוגע כשעל הדרך הוא מצליח לפרוט על כל בלוטות הרגש הנכונות. איכשהו השיר הזה מצליח להישמע גם רטרו וגם אקטואולי בעת ובעונה אחת וזה פשוט קסם.

תנו עין גם לקליפ ה- Ai הנפלא שביים אוהד אלימלך (junkyard7) שיקל עליכם עוד יותר לאהוב את "קשה לאהוב" (אני יודע זה סחי אבל הייתי חייב).

עמית דנון- אור ראשון

באמת שכבר הרבה זמן לא שמעתי שיר ישראלי אקוסטי שיש בו את המילה "אור" (מקווה שהצלחתי להעביר את הציניות).

בהודעה לעיתונות הארוכה כאורך הגלות, מעיד על עצמו דנון כי הוא "לא רק זמר אלא מספר סיפורים" ובכן, סבבה לגמרי אבל כשהסיפור מורכב ממילים פורצות דרך ומעוררות מחשבה כמו: "איך אתה אחי, הכל טוב, השמש תעלה ותבוא", איך נגיד את זה, לא כל כך בא לי לארוז תיק. למעשה הילד בן החמש שלי יכול לחשוב על מילים יותר מעניינות. 

עמית ביג'או- לקום לבד

איך שקראתי שהזמרת והיוצרת, עמית ביג'או, היא בוגרת 'רימון' חששתי מעוד שיר בנאלי ומשעמם להחריד שכולל גיטרה אקוסטית, נגיעות אתניות ומילים משעממות על אהבה ונחשו מה? צדקתי!

"לקום לבד" הוא התגלמות הבינוניות. למעשה הוא כל מה שרע במוזיקה הישראלית העכשווית בשלוש דקות ועשרים ושש שניות. ההפקה כל כך צפויה, בנאלית ומשעממת שאין סיכוי לשרוד את השיר כולו. ואם זה לא מספיק אז גם הטקסט, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק נוסק לגבהים מרעישים ("איזה קור שמישהו ידליק את האור" רק לא ברור איך האור יחמם אותך בדיוק?!).

אני בטוח שעמית היא אחלה בן אדם והיא גם זמרת לא רעה, אבל לפני שיוצאים לעולם צריך שנייה לעצור ולחשוב אם זה באמת מה שאנחנו רוצים שיזכרו מאיתנו? האם השיר שנוציא באמת מייצג אותנו או שכדאי לקחת עוד טיפה את הזמן ולשייף את כל הפינות.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #44
לדו"ח המבקר #43
לדו"ח המבקר #42
לדו"ח המבקר #41
לדו"ח המבקר #40

לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות