אחרי Asphalt Meadows המצוין מלפני 4 שנים, Death Cab for Cutie ממשיכים את הקאמבק שלהם עם I Built You a Tower, אלבום הפרידה של בן גיברד מאישתו, אשר מלא ברגעי קסם, השלמה ורגש טהור.
ציון המועדון: ★★★★☆
אם יש משהו ש- Death Cab for Cutie יודעים לעשות, אולי טוב יותר מרוב הלהקות, זה לרגש. זה נשמע קיטשי ואולי קצת מובן מאליו אבל תחשבו על זה שניה. יש להקות שמאזינים להם בשביל האנרגיה, חלק בשביל לרקוד, אחרות סתם בשביל הכיף אבל Death Cab for Cutie שייכות לזן המרגש.
אם שמתם פליי על Transatlanticism, Plans או Thank You for Today בא לכם להתרגש. בא לכם לכם על חוויה אינטימית, אישית, אמוציונלית שתיקח אתכם למחוזות אחרים של מחשבות וטיולים בנבכי נפשיכם.
גם אם התוצאות לא היו אחידות ברמתן לאורך הקריירה שלהם (והן לא), עדיין בכל אלבום של Death Cab for Cutie תוכלו למצוא את הפנינה שתרעיד לכם את הלב.
במובן הזה לא רק ש- I Built You a Tower לא שונה, אלא שמדובר אולי באלבום האישי והבוגר ביותר של הלהקה אשר נכתב בעקבות גירושיו של הסולן והכותב הראשי של הלהקה, בן גיברד, מאישתו.
"דברי ללא מילים שאף אחד לא יפגע"
הגירושים של גיברד אינם רק אירוע ביוגרפי ברקע האלבום, הם נוכחים בו כנקודת מפנה נפשית. לא במובן הרכילותי של "הנה אלבום הגירושים שלי", אלא במובן העמוק יותר: אדם שמבין שיש דברים שאי אפשר לתקן בכוח, שיש מערכות יחסים שנגמרות למרות האהבה. שיש החלטות שהזמן מקבל במקומנו.
את כל רגשות האובדן, האבל והעצב מקביל גיברד ל"מגדל". גיברד הסביר שהאלבום נולד מתוך המחשבה על הדרך שבה אנחנו מקטלגים ומאחסנים כאב כדי שנוכל להמשיך לתפקד. הוא תיאר את האבל, הטראומה והאובדן כמשהו שנמצא בנוף הפנימי שלנו כמו מגדל: אתה יודע שהוא שם, אתה רואה אותו, אבל אתה משתדל לתחום אותו למקום מסוים כדי שתוכל להמשיך בחיים.
"בניתי מגדל במוחי, מקום שאף אחד לעולם לא ימצא…" שר גיבר ב- I Built You A Tower ובמובן מסוים המגדל הוא אנדרטה למה שהיה ואיננו. מטאפורה לזיכרון משמעותי שעיצב חלק משמעותי מחייך שנגמר אבל ימשיך להיות שם באופק כל עוד אתה חי.
"אני מספר לחברים שלי שאני בסדר…"
האלבום הוקלט בזמן ש- Death Cab for Cutie היו בסיבוב הופעות לציון 20 שנה לשני האלבומים הגדולים ביותר של ההרכב: Transatlanticism ו- Plans.
קשה לדעת עם זאת הסיבה אבל אין ספק ש- I Built You a Tower היא יצירה אקלקטית במיוחד שנעה על ספקטרום רחב של צלילים שאפיינו את הלהקה לכל אורך שנות קיומה.
כך למשל נפתח האלבום עם Full of Stars האקוסטי, ממשיך עם Punching the Flowers האנרגטי כאשר עוד תוכלו ליהנות מרוק "ניינטיזי" בואכה גראנג' ב- Envy the Birds, נגיעות אינדסטריאל עם How Heavenly a State וכמובן אלקטרוניקה עדינה ב- Trap Door הנפלא.
שיאו של האלבום מגיע עם Stone Over Water, שיר נוגע, מרגש מאין כמוהו וללא ספק אחד הקטעים היפים שיצאו השנה.
ועדיין, למרות היופי האצור בו, I Built You a Tower הוא לא מסע קל ובטח לא מיידי אבל מי שיטבע בתוך הצלילים שלו יזכה להתאהב באחד האלבומים היותר איכותיים של ההרכב הוותיק הזה ואחד הטובים שיצאו השנה.
"אני עייף מדי בכדי לסיים את המלחמה הזאת…"
בניגוד לאלבומי פרידה נוטפי דיכאון קיומי כמו Sea Change של בק, Vulnicura של ביורק או For Emma, Forever Ago של בון איבר, אלבומם ה- 11 של Death Cab for Cutie לא מרגיש כמו התפלשות בעצב אלא יותר כמו השלמה.
גיברד הוא כבר לא אותו צעיר בן 27 שבור לב הנואש לחום, קרבה ואהבת אמת ולכן אין כאן אובר-דרמטיזציה של הסיטואציה אלא יותר מבט מפויס על כך שהפרידה היא הרבה פעמים חלק ממעגל האהבה. המגדל עליו הוא שר לא יקרוס אלא הוא עומד איתן כחלק ממארג של זיכרונות שלא יעלם בקלות. בדיוק כמו המוזיקה של Death Cab for Cutie.
אלבומם החמישי של פלסיבו הוא לא איזשהי יצירת מופת יוצאת דופן אבל כשהוא יצא הוא היה שם בשבילי בדיוק כשהייתי צריך אותו ולכן אנצור אותו ואעריך אותו לעד.
ציון המועדון: ★★★★☆
השתחררתי מהסדיר באוגוסט 2006. במקום לקחת את הזמן, אולי לעבוד, לטייל או לנשום קצת אוויר, תוך פחות מחודשיים מצאתי את עצמי לומד מוזיקה בבית ספר "רימון".
כבן אדם עם אופי של "רגליים על הקרקע" ידעתי שהסיכוי להצליח להתפרנס ממוזיקה בארץ הוא אפסי ולכן כדאי להתחיל כמה שיותר מוקדם לפני שאתפנה לחיים האמיתיים.
אבל לא נהניתי ברימון. מההתחלה הרגשתי נטע זר. לדעתי הייתי שם הבאר-שבעי היחיד ובכל פעם שציינתי זאת הגבות שהורמו לצד משפטים כמו "וואו זה 5 שעות נסיעה מכאן לא?" גרמו לי להרגיש שאולי בכל זאת אני לא במקום הנכון לי.
למעשה אפילו המרצים הרגישו לי מנותקים עם חיבתם המוגזמת לג'אז וביטלס תוך התעלמות מופגנת מכל דבר אחר. אני שאהבתי את הקיור, אואזיס, פט שופ בויז, ניו אורדר ואחרים, פחות מצאתי את מקומי ובדיוק אז הכרתי את הפסקול המושלם למה שעבר עלי.
"הייתי לבד, נפלתי נפילה חופשית…"
יום אחד בבית, בעודי מג'מג'ם לי על הגיטרה מול הטלוויזיה, התחיל להתנגן ב- MTV (זוכרים?) Song To Say Goodbye.
הוא הרגיש לי אפל, אחר, זר, מיסתורי, מיוחד והוא תפס אותי במיידי. גם הקליפ שלו אשר הציג ילד בן 8 או 9 שמנסה להתמודד עם הפיגור של אביו, היה כל כך שונה שאי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים.
בדיעבד גיליתי שזה סינגל הבכורה של פלסיבו מתוך אלבומם החמישי, Meds. השיר שמתאר התמכרות להרואין ואת האופן בו היא משפיעה על מערכות היחסים של המשתמש עם סובביו, היה הצוהר המושלם לכל מה שחיכה לי באלבום: בדידות, התפוררות, זרות, ריחוק ומעט מאוד אופטימיות.
כמוני ברימון, גם פלסיבו תמיד היו סוג של נטע זר בעולם המוזיקה. הם לא היו בדיוק גותיים, לא ממש רוקרים ובטח לא "כוכבי פופ". הרושם הוא שבריאן מולוקו הצבעוני בעל הנטייה לשחור (אני מבין את הסתירה המובנית במשפט), אסף את כל האאוטסיידרים מכל קצוות האלטרנטיב והפך לקולם.
קו מאוד ברור עובר מ- Nancy Boy של אלבום הבכורה שלהם ועד השירים ב- Meds אשר כולם עוסקים בניכור ובעולמם של האאוטסיידרים ובמובן הזה, בגיל 21, הרגשתי אולי לראשונה קצת אאוטסיידר, מינוס ההרואין כמובן.
"אתפלש בעצב ואעטה פני ליצן…"
ב- Meds אין את החוצפה של Placebo, המהפכנות של Without You I'm Nothing או את ההתפרצות המלודית של Sleeping With Ghosts שהביאה את הלהקה להמונים. זה אלבום קר, מנוכר ואפל שלא בא למכור או להוכיח אלא פשוט להיות כלי כיבול למה שהתחולל בקרבו של מולוקו באותם ימים ואלוהים ישמור מה התחולל שם.
כתוצאה מכך המוזיקה ב- Meds מאוד דחוסה, הדיסטורשן מעוות מהרגיל וכל האווירה קלסטרופובית בכוונה. לעיתים זה לא נעים לאוזן, לעיתים זה חונק אבל זה הקטע ומי שלא רוצה להתפלש בעצב ובאפרוריות, זה לא האלבום בשבילו.
שיר הנושא הפותח מכיל את כל מה שטוב בפלסיבו וגם באלבום: אנרגיה מתפרצת של דיכאון קיומי מתובל בהרואין ומלודיה קליטה להחריד. זה ממשיך גם עם Infra Red המחשמל שמצליח להטריף אותי כל פעם מחדש, Space Monkey ה"ניין אינצ' ניילזי", Broken Promise בו מתארח מייקל סטייפ הגדול ועוד.
אבל שני הקטעים היפים באלבום הם דווקא השקטים ביותר. הראשון הוא Follow the Cops Back Home העוסק באלכוהול ובהשלכותיו והשני הוא, Pierrot the Clown העוסק באלימות במשפחה. לא אגזים אם אומר בשני שירים יפים עד כדי כאב שמלווים אותי כבר 20 שנה.
לטוב ולרע Meds הוא חווייה שצריכים להרגיש את כולה מההתחלה ועד סופה בכדי להבין כמה יופי יכול להכיל בתוכו הכאב. לא כולם יאהבו אבל מי שיאהב יתמסר בדיוק כמוני במסדרונות רימון של לפני 20 שנה.
"רק עוד סיבוב אחד לפני שמסיימים…"
בעיני מסמל Meds לא רק את שיאה האמנותי של פלסיבו אלא גם את התחלת סופה. זה יהיה האלבום האחרון של המתופף סטיב היואיט כאשר לאחריו תצא הלהקה לכל מני הרפתקאות מוזיקליות שלא יצליחו לשחזר את את ההצלחה האמנותית של Meds או של אלבומיהם הקודמים.
ואני? אני עזבתי את רימון לא לפני שהבנתי שהיעוד שלי הוא לא לעמוד על הבמה אלא דווקא להיות מאחוריה. לכתוב על מוזיקה, ולתת את זווית הראייה שלי לכל מי שרק מעוניין לשמוע אותה, בדיוק כמו שבריאן מולוקו ופלסיבו עשו ב- Meds.
כמה הרכבי פופ אתם מכירים ששרדו 40 שנה ועוד בהצלחה? פט שופ בויז, צמד הפופ החלוצי, האייקוני והמצליח ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית מציין 40 שנות קריירה ואין זמן מתאים יותר לדרג את כל אלבומי האולפן שלהם.
15. Elysium
אמנם זהו אחד האלבומים האמיצים ביותר של הצמד העוסק בהזדקנות בעולם הפופ הצעיר המקדש את היפה והחדש אך בפועל מדובר ביצירה לא מספיק מאוזנת.
לצד שירים נפלאים כמו Leaving, Invisible או Memory of the Future אפשר למצוא פילרים חלשים כמו Ego Music או Winner האופורטוניסטי שיצא בדיוק עם פתיחת המשחקים האולימפיים בלונדון.
בנוסף לכך, האלבום מרגיש Underproduced (לא מספיק מופק) ודל מדי בעיבודים. זה מורגש ממש בשירים כמו Your Early Stuff או Everyhing Means Nothing אשר הפוטנציאל שלהם מורגש אך אינו ממומש. אנדרו דוסון, לא היה בחירה מדויקת מספיק לפרויקט הזה מסתבר. השיא: Leaving
השפל: Winner
14. Super
אני לא מעריץ גדול של "טרילוגיית סטיוארט פרייס" (Electric, Super ו- Hotspot) ומתוכה אני הכי פחות מעריץ את היצירה השנייה של פט שופ בויז עם מפיק העל, סטיוארט פרייס, שהיא בעיני החלשה ביותר.
יותר מדי קטעים בינוניים יש באלבום הזה כמו, Happiness, Pazzo, Sad Robot World ובראשם, The Pop Kids, אחד הסינגלים הגרועים בקריירה שלהם – שיר עם יותר מדי מילים על פחות מדי מוזיקה.
נקודת האור: סשן כמעט רצוף של שלושה שירים אדירים בדמותם של Undertow, Say it to Me ו- Burn שנהרסים רק בגלל Sad Robot World שתקוע שם באמצע ומחרב את המומנטום. השיא: Undertow
השפל: קשה לבחור, יש יותר מדי ובכל זאת: Happiness
על פניו הרעיון לעשות אלבום שלם שכל כולו מוקדש ל"חיי הלילה" הוא הכי מתבקש עבור ניל וכריס שנולדו מתוך הסצנה אבל התוצאה של אלבומם השביעי ממש מבאסת.
למרות כמה קטעי דאנס (בואכה טראנס) חזקים ביותר כמו For You Own Good (מהפתיחות הטובות ביותר אי פעם לאלבום של הצמד), Radiophonic ו- Closer to Heaven, כמכלול היצירה מרגישה מבולבלת ומפוזרת.
אין לי מושג איך שירים כמו Boy Strange, Happiness is an Option (שהיה אמור "לכבוש" את השוק האמריקאי כסינגל הרביעי) ו- Vampire המביך, עברו את בקרת האיכות הכל כך קפדנית של ניל וכריס. וכל זה מבלי להזכיר את The Only One. למעשה כמעט על כל שיר טוב יש פה "פילר".
הקטעים בהם היו מעורבים בהפקה דייויד מוראלס, רולו וקרייג ארמסטרונג הם הטובים באלבום, השאר? נעים בין טוב לסבבה למיותר. לדעתי העובדה שהבויז עבדו באותה תקופה על מחזה הזמר שלהם, Closer to Heaven, פגעה באלבום בשל חוסר ההחלטיות איזה שירים יכנסו לאלבום ואיזה למיוזיקל, מה שיצר בסוף יצירה לא מספיק קוהרנטית.
השיא: I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore
השפל: Boy Strange
12. Fundamental
בעבר חשבתי שהוא הרבה יותר טוב ממה שאני מרגיש כלפיו כיום. לא מדובר באלבום רע בשום צורה, למעשה מדובר באחד האלבומים הכי יפים של הבויז מבחינת הסאונד (תודה לטרבר הורן) והכי מעניינים מבחינת הטקסטים (היצירה הכי פוליטית שלהם), ועדיין לאורך השנים אני מוצא את עצמי פחות ופחות מאזין לו.
אין לי ממש סיבה מדוע זה קרה, אבל זה פשוט קרה ולכן הוא ממוקם היכן שהוא ממוקם. אני עדיין חושב שמדובר באלבום חזק שמתאר בצורה מרתקת את רוח התקופה בה הוא נוצר (פוסט ה- 11.9 ועידן "המלחמה בטרור" – אני אפילו מרחיב עליו רבות בהרצאה שלי אודות פוליטיקה ומוזיקה פופולארית) ועדיין משהו שם הלך ונעלם עם הזמן, אבל אולי רק אצלי.
השיא: The Sodom and Gomorrah Show השפל: Psychological
11. Yes
יש מצב שמכל האלבומים של הבויז, זה האלבום שהכי אכזב אותי. כשהוא יצא היה סביבו הייפ רציני בזכות העובדה שניל וכריס קיבלו פרס מפעל חיים בטקס פרסי ה"בריטס" וגם בשל שיתוף הפעולה שלהם עם בית ההפקה Xenomania שהיה אז בשיאו. בפועל מדובר באלבום פופ טוב אבל לא כזה שמגיע לפסגות הבאמת גדולות שלהם.
עד היום האלבום הזה זכור בעיקר בשל העובדה שהיה אמור להגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי אך בשל פדיחה בגינה לא נשלחו מספיק עותקים לחנויות, הוא הגיע "רק" למקום הרביעי. בכל מקרה, אלבום פופ טוב, יציב, מעניין ומופק מעולה, אבל יש טובים ממנו.
השיא: Pandemonium השפל: Legacy
10. Electric
אלבום ה"קרחנה" של הבויז שבא להוכיח שהם עדיין יודעים לעשות מוזיקה אלקטרונית רקידה אחרי Elysium המנומנם.
מדובר ביצירה הרבה יותר קוהרנטית ומגובשת מאשר Yes למשל, אבל יחד עם זאת היא חסרה את האינטלקטואליות והחריפות הלירית שכל כך מאפיינת את הצמד. עדיין אלבום חזק שיספק את כל מי שאוהב את הבויז שלו רקידים ונותנים בראש.
השיא: Love is a Bourgeois Construct
השפל: Shouting in the Evening.
9. Hotspot
למרות שהוא די שנוא על ידי המעריצים, לדעתי Hotspot (איזה שם נוראי לאלבום) הוא הטוב ביותר בטרילוגיה של סטיוארט פרייס.
בניגוד ל- Super ו- Electric, האלבום הזה מציג שילוב מעולה בין קטעים רקידים, לבלדות ובין טקסטים מושחזים לנוגים. תוציאו Wedding in Berlin המזעזע ותכניסו במקומו את הבי סייד, An Open Mind, ויש פה קלאסיקה. אלבום מאוד אנדרייטד, תנו לו צ'אנס נוסף בלב פתוח ונפש חפצה ואני בטוח שתגלו בו דברים מדהימים.
האלבום הכי אנדרייטד של הבויז (גם לדעתם). ניל הצטער בדיעבד על סדר השירים בו ובצדק כי אחרי פתיחה מושלמת עם Discoteca (מהשירים הכי יפים של הצמד אי פעם) ו- Single הנפלא והציני, כל העסק יוצא קצת מאיזון כשהשיא הוא Electricity החלש להחריד. מזל שלאחריו כל העסק חוזר למסלול והאלבום תופס תאוצה.
אולי אני מת עליו בגלל שזה האלבום הראשון שלהם שאי פעם רכשתי אבל אני באמת חושב שהוא מעולה, קצת מפוזר אמנם, אבל מעולה!
השיא: Up Against it
השפל: Electricity
7. Please
האלבום שהתחיל את הכל. קלאסיקת סינת'פופ/ניו וייב ללא שיר אחד חלש שהעידה על הפוטנציאל האדיר הטמון בשני המוזיקאים המוכשרים.
אין הרבה דברים רעים להגיד עליו, ממש להפך, אבל יש טובים ממנו. אחד מאלבומי הבכורה המרשימים אי פעם שהניחו את הבסיס לאחת הקריירות המרשימות בהיסטוריה של הפופ.
השיא: West End Girls
השפל: אין ממש אבל אם חייבים אז Suburbia לפני הסינגל מיקס
כמה שאני אוהב את האלבום הזה. מדהים שאחרי 40 שנות קריירה קיבלנו אלבום שלא ממש נשמע כמו שום דבר אחר שהבויז עשו לפני כן (ותודה לג'יימס פורד).
ההפקה עדינה אך לא מדי (כמו ב Elysium למשל), רקידה אך לא מתאמצת (כמו ב- Electric למשל), הכל נשמע מרחף וכל כך יפה. מדובר באלבום באמת יוצא דופן באיכותו.
מדהים במיוחד היא העובדה שלא פחות מחמישה סנגלים יצאו מתוך האלבום הזה ואף אחד מהם לא היה Why Am I Dancing שהביא אותי לסף כששמעתי אותו לראשונה. איזה שיר מושלם.
השיא: Why Am I Dancing
השפל: The Secret of Happiness
אני יודע זה מוזר אבל במהות שלי אני גיטריסט שהגיע מעולם הרוק ולכן בשבילי לשמוע את הפט שופ בויז עושים אלבום אקוסטי היה ונשאר פלא קוסמי עד היום.
אני מת על הסאונד החם של האלבום הזה, הוא מביא אותי לסף דמעות. הוא כל כך עדין, נוגה ונוגע שפשוט כואב עד כמה שהוא אנדרייטד. מדהים שכל כך הרבה מעריצים פשוט לא סובלים אותו. וכן, אני נשבע לכם ש- I Get Along הוא בטופ 5 השירים שניל וכריס אי פעם יצרו. שלמות.
השיא: I Get Along השפל: The Samurai in Autumn
4. Very
וואו איזה מאסטרפיס. המגנום אופוס הקווירי, השמח, הצעקני והמטורף של ניל וכריס. עם שירים שמשלבים כל כך הרבה אהבה כנה לעולם הפופ הצבעוני, יחד עם ארגזים של כאב, Very הוא המניפסט של הבויז לעולם הפוסט מודרני. תקווה לצד צער, אהבה לצד עצב והכל ארוז בתוך יצירה אחת מעוררת השתאות.
הסיבה שהוא מדורג "רק" במקום הרביעי נובעת מהעובדה שלמרות שמדובר באלבום אדיר אי אפשר להכחיש שהסאונד שלו נשמע מעט מיושן כיום וזה לא בגלל צלילי הסינתיסייזר האנלוגיים של הפטס, זה הרי סימן ההיכר שלהם, אלא בגלל שהם הושפעו ושאפו להשמע כמו משחקי הוידאו של התקופה ולעיתים זה עלול להשמע מעט קשוח לאזניים המודרניות.
ועדיין מדובר ביצירה מפעימה שהשפיעה על דורות של יוצרי ויוצרות פופ מהשורה הראשונה וממשיכה להרשים גם היום.
השיא: One and One Make Five ה"פחות שיא": Young Offender
האלבום שמתאר בצורה הטובה ביותר את השאפתנות של ניל וכריס להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות "גבוהה".
באופן אישי אני מגדיר את האלבום הזה כ"פופ מתקדם" כי הוא מזכיר במבנה שלו אלבומי רוק מתקדמים אשר הכילו מעט שירים אך ארוכים ומורכבים ששברו את האופן בו נוצרו שירי רוק עד אז בתקווה להוכיח שגם רוק יכול להיות "גבוה" כמו מוזיקה קלאסית.
האלבום הזה הוא במודע ניסיון לא מסחרי לתת משהו אחר, גרסאות ארוכות ומורכבות לשירי פופ והאוס שבכוונת מכוון יאתגרו את המאזין. מכל האלבומים של הבויז זה האלבום שאולי נשמע הכי רענן ואקטואלי עד היום והרבה בזכות העבודה המדהימה של טרבר הורן על It's Alright ו- Left to My Own Devices בהם שולבו עיבודי כלי מיתר חיים. פט שופ בויז בשיאם.
אם הייתי מביט מהצד אין ספק שהייתי בוחר באלבום הזה למקום הראשון. זה כנראה האלבום שמחזיק בתוכו באופן המובהק ביותר את תמצית הדנ"א של פט שופ בויז: שירי פופ מתקדמים ומופקים לעילא המעוטרים בטקסטים חברתיים ופוליטיים על דת, מיניות, ניאו-ליברליזם ומה שביניהם.
האלבום הזה הוא לא רק מאסטרפיס עבור הצמד אלא הוא תו תקן ליצירת פופ בעידן המודרני. Rent, It's a Sin, Heart, What Have I Done to Deserve This, מדהים כמה שירים אלמותיים אפשר למצוא באלבום אחד. קלאסיקה אלמותית.
השיא: בלתי אפשרי לבחור אחד אבל בכל זאת King's Cross (נ.ב: I Love You, You Pay My Rent היא השורה הכי גדולה בהיסטוריה של הפופ)
השפל: Hit Music
אני לא יודע מאיפה להתחיל כשאני כותב על האלבום הזה אבל אני כן יכול לומר שאני כלל לא בטוח שזה האלבום הכי טוב של ניל וכריס. למעשה כל השלישייה שלפניו יכולה הייתה לככב כאן אבל באופן אישי הוא פשוט האהוב עלי ביותר.
אחרי ההצלחה האדירה בשנות ה- 80, יכול היה הצמד בקלות לשחזר את אותה הנוסחה אבל בחר לשנות, להשתנות, לגוון ולחתוך עמוק אל תוך הרגש עם אלבום שחודר הכי עמוק אל תוך הורידים ומשם אל הלב. זה בדיוק מה שהופך מוזיקאים לאמנים של ממש.
מדובר ביצירה מינימליסטית הפורטת על נימי הרגש העדינים ביותר העוסקת בין היתר בזיכרון, אובדן, תקווה ואהבה באופן שנחרט לך בנשמה ולא עוזב. זוהי ההוכחה הניצחת לכף הוכחה שגם "הרכב פופ" יכול להביא אותה במאסטרפיס מפוצץ רגש שיזכר לדורות.
כבר בספר בראשית למדנו כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (פרק ח' פסוק כ"א). העיבוד החדש של "בעל זבוב" לא רק שמאשש את התובנה הזאת שוב, אלא מזכיר לנו עד כמה היא רלוונטית גם היום.
היצירה הספרותית שהשפיעה על חיי בצורה המשמעותית ביותר היא ללא ספק "העמדה" של סטיבן קינג. מדובר באפוס מפלצתי ונדיר באיכותו על מגפה המחסלת 98% מאוכלוסיית העולם בעוד 2% הנותרים מתחלקים לשני מחנות די דיכוטומיים של "רעים" וטובים" (למרות שגם על זה אפשר להתווכח). הקונפליקט ביניהם אם שאלתם (ספוילר) מסתיים באש האולטימטיבית- פצצת אטום.
אך בעוד שב"עמדה" הכוחות המניעים את הצדדים הם לא בדיוק טבעיים, ב"בעל זבוב" כל מה שצריך לעשות בכדי לראות את העולם עולה באש הוא פשוט להמתין ולחכות שיצר האדם יצוף על פני השטח.
"יתכן ויש מפלצת, יתכן שהיא אנחנו"
הרומן האלגורי, "בעל זבוב" אשר נכתב על ידי הסופר האנגלי, ויליאם גולדינג, ראה אור לראשונה בשנת 1954 והוא מתאר את סיפורם של חבורת ילדים ונערים בריטים שנקלעו לאי בודד לאחר שמטוסם התרסק.
אך מה שמתחיל כסיפור הישרדות קלאסי הופך מהר מאוד למאבק ייצרי, חברתי, אך בעיקר פנימי, בין טוב ורע. התנגשות בין הצורך לסדר וארגון בחברה חדשה לבין האינסטינקטים החייתיים שלנו כבני אנוש.
תחילה מנהיג את החבורה ראלף בעזרתו של ניקי ("חזרזיר") החכם אשר שואפים לייצר סדר בחברה החדשה המתהווה הנשען במידה רבה על הערכים והמסורות של הבית. אך אז נער בשם ג'ק, סולן מקהלה פרוע, יהיר וכריזמטי, מתחיל לקחת את העניינים לידיו.
הוא וחברי המקהלה שלו שמים לעצמם למטרה לצוד חזיר ולשמור על אש האיתות אשר אמורה לאותת לספינות קרובות כי יש ניצולים על האי. אט אט הדחף לציד ודם משתלט על החבורה עד שעושה רושם ששום דבר אחר כבר לא חשוב.
ג'ק מפריד עצמו מהחבורה המקורית ומקים שבט חדש תחת ההבטחה לציד, כיף והגנה מפני "החיה" כי כאשר יש פחד מאויב משותף, הסדר מתערער וקל יותר ללכת אחרי קולות פופוליסטיים ומנהיגים מפוקפקים המבטלים כל אפשרות לדמוקרטיה בטענה כי הם יודעים מה נכון לכולם.
"החיה" היא כמובן לא דבר פיזי ואין שום דבר לא טבעי באי. הדבר היחיד שצריך להדאיג את הילדים היא החיה השוכנת בקרבם אשר מתעוררת בהעדר חוקים והתנהגויות אנושיות בסיסיות. משם הדרך של הילדים הבריטים המנומסים להתנהגות פרימיטיבית הכוללות צביעת גופם בצבעים שונים, טקסים פגאנים, אש ודם, קצרה. קצרה מדי.
"ציפיתי לראות חבורת ילדים בריטיים מתנהגים יפה יותר" אומר המלח הבריטי אשר מגלה את הילדים באי ואכן הדיסוננס בין הילדים הטובים אשר הגיעו ממוסדות החינוך הבריטיים לבין מה שהפכו להיות על האי במהירות מסחררת, מלחיצה ומעוררת אימה.
"אם אתה מפחד ממישהו, אתה שונא אותו"
אנשים נוטים לשכוח בקלות רבה מדי שהאידיאולוגיות הקיצוניות ביותר נולדו בטבורן של הציוויליזציות המתקדמות ביותר.
מסעות הצלב שהובילו להרג של מיליונים נולדו במערב אירופה המתקדמת, ה- KKK ודומיו נולדו בארצות הברית הנאורה ואפילו הנאציזם שגשג ברפובליקת ויימאר ההדוניסטית.
ניתן היה לחשוב שבאי פסטורלי ללא סכנות ממשיות, עם מי שתייה נקיים ומזון רב, יכולים היו הילדים הבריטיים המחונכים על פניו, לבנות אוטופיה ולכן מבעית כל כך לגלות כי גם כאשר אין סכנות חיצוניות, טבע האדם כבר ידאג לייצר אותן.
הפחד מהלא נודע ("החיה"), רדיפת הכוח (הרצון של ג'ק להנהיג), ציות למנהיג (חברי המקהלה) והכניעה ליצרים הפרימיטיביים ביותר שלנו (ציד והרג), הם מסתבר הסכנה האמיתית שלנו כאנושות. הלבה המבעבעת בקרבנו אשר מאיימת להתפרץ החוצה בכל רגע נתון בו חוקי הסוציאליזציה מפסיקים לעבוד היא הדבר אשר ממנו יש לפחד יותר מכל.
מעריצי חברים בטח יזכרו את המשפט האייקוני של מוניקה כשאמרה: "חוקים הם טובים. חוקים עוזרים לשלוט בכיף". אז מסתבר שחוקים לא נועדו לשמור על רק על הכיף אלא על החיים שלנו משום שלא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו טובי לב, אנושיים או מוסריים ללא חוק וסדר, לא בטוח שנשרוד.
"פחד אינו יכול לפגוע יותר מאשר חלום"
עם השנים זכה "בעל זבוב" לעשרות אדפטציות כולל שתיים קולנועיות (1963 ו- 1990). לא צפיתי בסרטים הללו אך האדפטציה הטלוויזיונית החדשה בת ארבעת החלקים של ה- BBC שנוצרה בידיו של ג'ק ת'ורן ("התבגרות") עושה כבוד אמיתי לחומר הגלם. זה וקורה הרבה בזכות ליהוק מצוין (שמישהו יתן ל"חזרזיר" פרס!), צילום מהפנט ופסקול עוכר שלווה של Bleeding Fingers Music מבית מדרשו של האנס זימר.
למרות צילומי הטבע ומרחבי הים והאי, הסדרה מצליחה להעביר לצופה תחושת מחנק, קלסטרופוביה ולחץ תמידי מפני העתיד לבוא.
אבל ההישג הגדול ביותר של המיני סדרה החדשה היא לאו דווקא מעצם היותה אלא בעיתוי הכל כך אקטואלי שלה.
כבעל שני תארים אקדמאים בתחום התקשורת, אחד מתחבבי הוא שיטוט בקהילות הזויות, שלא לומר קיצוניות, החל מקבוצות פרו-פלסטיניות שקוראות בגלוי לרצח יהודים דרך קהילות שלמות של אנשים שבטוחים שמרססים אותנו למוות במטוסי ריסוס ועד מתנגדי חיסונים שטוענים כי יש להוציא להורג מנהלים בכירים בחברות תרופות.
בהעדר אכיפה או חוקים ברורים, האלימות ברשתות החברתיות מפי אספסוף מוסת ואינטלקטואלים אקדמאים כאחד גואה, מפחידה ובחלקה כבר חוצה את הקווים לעולם הפיזי.
יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, העידן הנוכחי של מלחמות, אליטות שמתחלפות ופוסט קורונה, מאפשר לחשוף בקלות יתרה את פניהם האמיתיות של בני האדם בכיעורם ולכן "בעל זבוב", על אף הקלישאה החבוטה, עדיין רלוונטי היום כנראה יותר פעם.
אלבומו החדש של נעם רותם מוכיח בפעם המי יודע כמה שמדובר באחד האמנים הכי גדולים שיש לנו. עם בלדות פסנתר נוגות, על אהבה, שברון לב ומה שביניהם כמו שרותם בעצמו שר, יש סיכוי טוב שזה יגמר בדמעות.
ציון המועדון: ★★★★★
במדינה מתוקנת אלבום חדש של נעם רותם היה הופך לאירוע לאומי. טוב אולי קצת הגזמתי, אבל לכל הפחות לאירוע שמביא איתו כתבות שער, אייטמים במהדורות המרכזיות ו… טוב הבנתם את העניין. בכל זאת מדובר באחד מאמני האלטרנטיב החשובים והמשפיעים שפועלים כאן בשלושים השנים האחרונות.
אבל בעידן של כוכבים נולדים, טיקטוקים, Suno ואייל גולן, נעם רותם הוא שריד של אמנים מסוג אחר, אמנים שאשכרה עושים ובכן, אמנות.
"אם אהבה מרפאת הכל בואי תראי לי שזה נכון…"
לכל אורך הקריירה שלו, נעם רותם לא נתן לרייטינג או למכירות להכתיב את דרכו האמנותית אלא רק ללב שלו, מה שהופך את אלבומו החדש ללא פחות מנס עליו כל חובב מוזיקה בישראל צריך להודות.
את "אופק רחוק", החל לכתוב רותם קצת אחרי יצירתו האחרונה והמצוינת כרגיל, "מעגל האור", שיצאה בשנת 2021. אבל שני דברים קטעו את העבודה עליו: המלחמה והחזון שלו שלא הצליח לבוא לידי ביטוי כפי ששאף.
למזלו של רותם הגיע לעזרתו המוזיקאי דניאל ליבר, שהצליח לתרגם את רחשי ליבו של היוצר הותיק לכדי שירים נוגעים, חמים ורומנטיים הרבה יותר ממה שהתרגלנו לקבל ממנו עד היום.
השינוי הזה מבורך, מרענן ובעיקר מוכיח שרותם יכול להתמודד בכבוד רב עם טריטוריות מוזיקליות שונות ומגוונות.
"מת מאהבה" למשל, שיצא כסינגל הראשון מהאלבום הוא בלדה מרגשת ונוגה שמצד אחד עוטפת אותך בעצבות נוגעת אך גם באופטימיות זהירה. זהו ללא ספק אחד השירים הכי יפים שיצאו בשנים האחרונות.
מדובר ביצירה שמציגה את רותם "החדש" כרומנטיקן טראגי שמצד אחד מכיר בכוחה של האהבה לשנות סדרי עולם אך מן העבר השני עדיין תר אחריה. "אם אהבה מרפאת הכל בואי תראי לי שזה נכון…" הוא שר והלב לא יכול שלא להסדק.
המסע בעקבות האהבה עובר בין כל שירי האלבום והופך אותו לאחד המרגשים ביותר ברפרטואר של רותם. החל מ"גיומר" הפותח ("אני רואה אותך שם עומדת על גשר עצובה כל כך…"), דרך "איפה היא עכשיו" השמיימי ("שמעתי את הקול שלך קורא לי בכל שיר, בכל תפילה, אני פה מחכה לך…") ועד ב"סיכוי אחרון" שסוגר את היצירה ("אי אפשר לחבק זיכרון…"), האהבה מתערבבת בכמיהה, האכזבה נמהלת באופטימיות והאור נלחם בכדי לשלוח קרניים אל תוך החושך.
אבל אם נדקדק ונרד עמוק יותר אל עובי מילות השירים נוכל לגלות בקלות שהאהבה עליה שר רותם היא לא רק רומנטית.
רובה של היצירה נכתב בתקופת המלחמה וכך האהבה, הרומנטיקה והתשוקה עליהן שר רותם, הן הגשר עבורנו לחוף מבטחים של רוך, שקט, תמימות ורוגע.
"אני מחכה לך בצד השני מול אופק רחוק שאנחנו חולמים, שם נוכל שעות רק לבהות בעננים…" שר רותם על אהבה שהיא לא רק רגש אמורפי אלא מקום נשגב, נפשי ופיזי, אליו אנו שואפים להגיע בעידן של מלחמות, פחד וחוסר וודאות. התחושה והכוונה הזאת של רותם הופכת את "אופק רחוק" מיצירה לא פוליטית לפוליטית מעצם היותה וזה הישג מרשים לכשעצמו.
את כל הטקסטים הללו על אהבה, משברים ומה שביניהם, מלווה כאמור מוזיקה מעט שונה ממה ששמענו עד עכשיו מרותם. רוב השירים הם בלדות מבוססות פסנתר בליווי כלי מיתר וחום, הרבה חום, שהופך את "אופק רחוק" לא רק לחריג בקטלוג המרשים של רותם, אלא גם שונה בנוף המקומי העכשווי.
התזמורים והעיבודים מלאי התשוקה מרגישים כמו שמיכת פוך חמה ועוטפת וזה בדיוק מה שהיינו צריכים בקור של ינואר של אחרי המלחמה.
"אולי אני רק חלום שאלוהים חלמה…"
עם השנים הפך בעיני נעם רותם למצפון המוזיקלי של התרבות בישראל, לוחם שלא מוותר על האמנות שלו גם אם זה אומר שהוא משלם על זה מחיר יקר שמתבטא בפחות הכרה והצלחה.
מן העבר השני האמת והכנות שלו, הפכו את רותם לקולם של האלטרנטיביים, השונים, הבודדים ואלה שזקוקים לחיבוק ונחמה בדיוק כפי שמציע "אופק חדש" למאזיניו. כשחושבים על זה לעומק כולנו זקוקים לחיבוק ונחמה ולכן רותם הוא למעשה הקול של כולנו.
בכל פעם שאני מפרסם את עשרת אלבומי השנה שלי זה מרגיש קצת כמו חג אישי קטן. יום לציון כל המוזיקה הנפלאה שליוותה אותי ואותנו במהלך השנה ותמשיך ללוות אותנו גם בעתיד.
יחד עם זאת, אני אשקר אם אכתוב שהפעם, לראשונה מזה עשור שאני כותב את המועדון, לא הייתה לי תחושת חמיצות.
עשרות מעוקבי העלו לאורך השנה רשימות ספוטיפיי עם שירים צבועים אפור שלא ניתן להאזין להם רק משום שאנחנו ישראלים. גם אצלי כמות האמנים שאני מאזין להם שהחשיכו את ערוצי הספוטיפיי שלהם הלכו וגדלו באופן אקספוננציאלי והחדשות הרעות: זה רק צפוי להחמיר.
להגיד שזה לא השפיע על הדירוג השנתי שלי יהיה שקר, ועדיין המוזיקה חייבת להתנגן אז אלה האלבומים שעשו לי באופן אישי את השנה. נקווה לזמנים שפויים יותר.
10. Bon Iver- Sable, Fable
נכון, זה האלבום הכי פחות טוב של ג'סטין ורנון וחבריו ונכון שלא בדיוק עפתי עליו, ועדיין קשה לי להתעלם ממנו לחלוטין.
ג'סטין ורנון הוא אחד האמנים שהכי השפיעו עלי ב- 15 השנים האחרונות ולמרות שהתאכזבתי מיצירתו החמישית, עדיין חייבים להודות שהיא בשבע רמות טובה ומעניינת יותר מרוב מה שקרה השנה.
על אף שמדובר באלבום לא מאוזן מגיע לו להיות פה בזכות קטעים כמו Things Behind Things Behind Things, Speyside, Everything Is Peaceful Love ואחרים שעדיין נשמעים ומרגישים בליגה משל עצמם. ואם זה לא מספיק אז כן, יש מצב שאני קצת משוחד. מקווה שהאלבום הבא של בון איבר כבר ידורג הרבה יותר גבוה. Sable, Fable של בון איבר ביקורת אלבום>>
9. Turnstile – Never Enough
אלבומם הרביעי של Turnstile מבולטימור הוא פצצת אנרגיה של רוק המנוני מלא תשוקה וזה הכי עובד שבעולם.
למרות עזיבת הגיטריסט והמייסד, בריידי אברט, מציגה החבורה מבולטימור רוק קשוח ולא מתנצל אך עדיין נגיש, חם ועוטף. תענוג לאוזניים של כל מי שאוהב דיסטורשן.
8. Lily Allen- West End Girl
לא פחות משבע שנים תמימות חלפו מאז אלבומה האחרון של כוכבת הפופ (הפרובוקטיבית?) הבריטית אבל לגמרי היה שווה לחכות.
אני לא מחסידיה או מעוקביה האדוקים של אלן (בלשון המעטה) אבל אני כן מעריך אומץ אצל אמנים וב- West End Girl (אין קשר ללהיט הענק ההוא של פט שופ בויז) יש המון אומץ.
יותר מש- West End Girl הוא אלבום פופ, הוא מסע אוטוביוגרפי של הזמרת בשנותיה האחרונות והסוערות עם בעלה לשעבר דייויד הארבור ("דברים מוזרים").
אלן, כמו שאולי רק היא יודעת, שמה את הכל על השולחן, בלי פילטרים והתוצאה לא מרגישה צהובה אלא כנה, אותנטית ואפילו מרגשת.
7. Geese – Getting Killed
למרות שגם הם הצטרפו לטרנד של "לשנוא את ישראל זה מגניב", בלתי אפשרי להתעלם מהאלבום הרביעי של החבורה מברוקלין.
הלכה למעשה הפך האלבום הזה ליצירת האינדי החמה והמדוברת ביותר של 2025. אחרי שנים של דשדוש החזירו Geese את הצבע ללחיים של חובבי הרוק שהתגעגעו לימים העליזים של הסטרוקס והיה יה יהז ולגמרי אפשר להבין למה. חבל רק שכישראלים אי אפשר באמת ליהנות ממנו עד הסוף.
6. Nation of Language- Dance Called Memory
אלבומם הרביעי של הרכב הסינת'פופ מברוקלין הוא אולי ההפתעה הנעימה של השנה.
עם קטעי אלקטרוניקה שמרפרפים לאמנים כמו OMD, New Order וחלוצי סינת'פופ נוספים, Dance Called Memory נשמע כמו אלבום שהופק ב- 1984 ואני כותב את זה בקטע הכי טוב שאפשר.
בזכות סאונד שנע בין הצ'יל לרקיד מצליחים Nation of Language להעתיק צלילים שנשמעים וינטג'ים למחוזות אקטואליים בצורה שהיא אמיצה, מרתקת ולא פחות ממופלאה וזה ממש לא מובן מאליו.
5. Caroline Spence- Heart Go Wild
באלבומה החמישי של הזמרת מנאשוויל טנסי, ממשיכה קרוליין ספנס, את מסורת הפולק, קאנטרי, אמריקנה שלה ומה נגיד? זה עובד.
"השירים נוגעים בכל קשת הרגשות אותם לב יכול להכיל" סיפרה הזמרת עם צאת האלבום ולמרות שזה נשמע קיטשי, וואלה היא לא טעתה. בכל זאת מדובר באחת הזמרות האמריקאיות המוערכות בסצנת הפולק האלטרנטיבית שלא זוכה למספיק זמן במיינסטרים.
לרגעים האלבום הזה נשמע כמו Wild Pink, לפעמים כמו טיילור סוויפט ולפעמים כמו The National אבל ברוב הזמן הוא נשמע כמו אלבום של זמרת חדה שיודעת לרגש וזה בסוף מה שהכי חשוב לא?
4. Matt Berninger- Get Sunk
אלבום הסולו השני של סולן הנשיונל לא מגיע לפסגות של להקת האם ואפילו לא לאלה של קודמו ועדיין כשזה מגיע לקולו הבריטוני של הסולן הוותיק אני סאקר.
גם אם במינונים צנועים יותר, שברון הלב, האכזבות והדיכאון עדיין כאן וקשה שלא להיסחף איתם אל הקסם שמציע ברנינגר שפשוט לא מסוגל להוציא משהו באמת רע.
וגם אם מדובר באלבום חלש (הכל יחסי לברנינגר כמובן) Bonnet of Pins הוא השיר הכי טוב שיצא השנה (נקודה!) ורק על זה מגיע לו להיות פה.
ועכשיו, שש שנים אחרי, מוכיחה FKA Twigs שהיא ממש לא שכחה לעשות מוזיקה. עם תמהיל מדויק בין פופ נגיש לניסיוני וכריזמה שמתפוצצת דרך הרמקולים, אלבומה השלישי המלא של הזמרת מראה שהיא עדיין אחד הדברים הטובים ביותר שיש לעולם המוזיקה כיום להציע.
2. Perfume Genius- Glory
מייק הדראס, AKA פרפיום ג'ינייס, הפך בעשור האחרון שם נרדף לאיכות ובאלבומו השביעי הוא מצליח להרים את הרף אפילו עוד יותר.
Glory הוא אלבום שממשיך להעמיק את החזון הרגשי והאמנותי של הדראס כשהוא נע בין פגיעות כמעט חשופה לבין עוצמה שמגיעה מבפנים. זהו מסע שמערבב ארט-פופ, פולק, אלקטרוניקה, רוק דרמטי, ומספר סיפור של ריפוי, גוף, זיכרון וזהות— כזה שמאפשר ליוצר המוכשר להתבונן אל עצמו מחדש, להישבר, להיבנות, ולחפש שוב ושוב את הרגעים הקטנים האלה של חסד וגאולה.
1. Sharon Van Etten & The Attachment Theory- Sharon Van Etten & The Attachment Theory
גלילה קצרה אחורה תגלה לכם שאין אלבום של שרון ואן איטן שלא נכלל בעשרת אלבומי השנה שלי. כמו מסי בהרכב של ארגנטינה, אלבום של שרון ואן איטן הוא באנקר אצלי בבלוג אבל הפעם, בפעם הראשונה היא כבשה את המקום הראשון.
באלבומה האחרון שמה בפרונט ואן איטן את הלהקה שלה, The Attachment Theory, ומאפשרת להם לבוא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר נרחבת. כתוצאה מכך מגדילה הזמרת את הגבולות המוזיקליים שלה ומתפרשת אל תוך טריטוריות חדשות שכוללות לצד הרוק המסורתי השפעות אלקטרוניות נרחבות של סינת'פופ, "דארק אייטיז" והשילוב הזה נשמע פשוט חלום.
בעשור האחרון שרון ואן איטן היא אחת הכוחות החזקים של האינדי האמריקאי והיא ממשיכה להוכיח שכל מה שהיא נוגעת בו פשוט הופך לזהב טהור.
ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי, מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, Don't You Want Me הוא הרבה יותר משיר פופ מופלא הוא פסקול של מהפכה.
הימים הם ימי סוף שנות השבעים. להקות הרוקנ'רול מלאות האופטימיות והמהפכנות של הסיקסטיז התחלפו מזמן במפלצות אצטדיונים ענקיות כמו פינק פלויד, לד זפלין ודיפ פרפל. אלה הלכו והתרחקו משורשי הרוק עד שנתפסו כמנותקות, מיושנות ומוקצות מחמת מיאוס.
כריאקציה לרוק המתקדם והפומפוזי שהציגו להקות אלה ואחרות, קמו הפאנקיסטים ששאפו להחזיר עטרה ליושנה ואת הרוק לשורשיו המחאתיים. בדיעבד, הפאנק ששאף לחזור להתחלה, בישר את סופו של תור הזהב של הרוק מפני שחשף אותו במערומיו והפך את אומניו ללא רלוונטיים.
וכך, אחרי שנים ששלט בכיפה, הרוק זחל חזרה לגודלו המקורי והתמקם בתחנות Oldies למיניהם, או ב"היכל התהילה של הרוקנ'רל". איך שר דילן? הזמנים, הם משתנים.
"הפכתי אותך למשהו שונה…"
אל הוואקום שהשאיר אחריו הרוק נכנסו לא מעט זרמים חדשים ביניהם הדיסקו, הפוסט פאנק, הFאנק, הרגאיי ועוד רבים אחרים. כל אלה התקבצו תחת המטרייה שנקראה לימים "הגל החדש". אבל הזרם שהעפיל על כולם והיה הדומיננטי ביותר בגל החדש של המוזיקה ששטף את העולם המערבי היה זה של המוזיקה האלקטרונית.
נישא על כתפיהם של להקות כמו קראפטוורק הגרמניים, ג'ורג'יו מורודור האיטלקי וז'אן מישל ז'אר הצרפתי, צלילי האלקטרוניקה סחפו את צעירי העולם. בעוד הגיטרה נתפסה כמשהו ששייך לעבר, העיסוק במוזיקה האלקטרונית נתפס כחדשני, חלוצי ועתידני.
אט אט אמנים נוספים החלו לפנות לסינתיסייזרים, מכונות התופים והסיקוונסרים ואימצו לחיקם את האסתטיקה האלקטרונית החדש. אחת מהלהקות האלה הייתה היומן ליג (Human League).
היומן ליג הוקמה בשפילד, תחילה תחת השם ההולם את התקופה The Future (העתיד). גרעין המקימים מנה את איאן קרייג מארש, מרטין ואר ופיליפ אדריאן ורייט. כאשר אלה חיפשו סולן פנו לפיליפ אוקי אשר היה ידוע יותר בתלבושותיו האקסצנטריות ובאופנוע שלו מאשר בשירה. "הוא כבר היה נראה כמו כוכב פופ" סיפרו לימים חברי ההרכב על אוקי והם לא טעו.
תחת ההרכב הזה שחררה הלהקה שני אלבומים: Reproduction (1979) ו- Travelogue (1980) אשר זכו לקבלת פונים צוננת וגרוע מכך, לא ניפקו אף להיט.
האלבומים הללו אמנם התהדרו בסאונד אלקטרוני חדשני אך כזה שהיה מחוספס וניסיוני, על טהרת גישת ה- DIY הפאנקיסטית. התוצאה הייתה שילוב לא תמיד קוהרנטי בין שירים איכותיים לכאלה שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות.
כתוצאה מחוסר ההצלחה, מתחים החלו לצוף בין אוקי לבין שאר חברי ההרכב, בעיקר מול ואר. בעוד ואר רצה להתמיד בסאונד האלקטרןני הניסיוני וה"קשוח" לעיתים, אוקי רצה ללכת לכיוונים מסורתיים יותר של פופ נגיש לכולם. לאור זאת הפרידה הייתה עניין של זמן, אבל התזמון היה הכי גרוע שיכול להיות.
"אמצא מקום טוב יותך. איתך או בלעדייך…"
בסופו של תהליך הגיע סיר הלחץ לרתיחה והלהקה התפצלה לשתיים באוקטובר 1980. ואר ומארש הקימו את Heaven 17 והתחפרו עמוק יותר בסאונד האלקטרוני בעוד פיליפ אוקי ואדריאן רייט הורשו לשמור את השם "יומן ליג" לעצמם. הבעיה הייתה שכל הסיפור הזה קרה רק 10 ימים בלבד(!) לפני שהלהקה צריכה הייתה לצאת לסיבוב הופעות. אבל דבר פעוט כזה לא יעצור את אוקי שהיה נחוש להצליח.
לילה אחד הלך אוקי למועדון בשפילד בשם The Daisy Crazy וראה מרחוק שתי נערות מתבגרות בשם סוזן אן סאלי (17) וג'ואן קת'רל (18). לאוקי נפל האסימון והוא הבין שצירוף של שתי הבנות יוסיף ללהקה את הזוהר והנגישות ההכרחית לה. למרות העובדה שאף אחת מהבנות מעולם לא רקדה או שרה באופן מקצועי זה בדיוק מה שקרה.
כדי לכפות על כך צירף אוקי ללהקה גם מוזיקאי אמיתי בשם איאן בורדן שהפשיל שרוולים ונכנס פנימה אל תוך העסק המקרטע. עם הליין-אפ החדש ואחרי שאוקי שכנע את ההורים של סאלי וקת'רל שהוא ישמור עליהן, יומן ליג המחודשת החלה לתכנן את הנסיקה שלהם לתהילה מחדש. אבל זה כמובן לא הלך בקלות.
סיבוב ההופעות של הלהקה משך ביקורות צוננות וההרכב החדש כונה בציניות "פיליפ אוקי והרקדניות שלו". לצד זאת סינגל הבכורה של ההרכב המחודש, Boys and Girls, הגיע למקום ה- 47 במצעד הבריטי, מה שגרם לחברת התקליטים של הלהקה, Virgin, להאמין בה ולהכניס אותה לאולפן, הפעם עם מפיק שיודע מה הוא עושה – מרטין ראשנט שעבד בין היתר עם ה"באזקוקס" ו"הסטרנגלרס".
אלבומה השלישי של היומן ליג, Dare, והראשון בתצורתה החדשה יצא באוקטובר 1981 וקדמו לו שלושה סינגלים מצליחים: The Sound of the Crowd, Love Action ו- Open Your Heart אשר החזירו את הצבע ללחיים של פיליפ אוקי אך לא רק.
לאור ההצלחה האדירה של Dare החליט מנהל חברת התקליטים של ההרכב, סיימון דרפר, לשחרר סינגל נוסף מהאלבום. הבחירה שלו הייתה השיר Don't You Want Mt. אוקי מצידו התנגד נחרצות למהלך בטענה שזה השיר החלש באלבום ושהוא רק פילר. אלוהים כמה שהוא טעה.
"עכשיו זה הזמן שלי לחיות את חיי בעצמי…"
שלושת הסינגלים והאלבום שיצאו הפכו כולם להצלחה, אבל שום דבר לא הכין את הלהקה, את Virgin ואפילו את העולם למהפכה שהביא איתה Don't You Want Me.
השיר יצא ב- 27 בנובמבר ומיד הפך ללהיט היסטרי. עד כמה היסטרי? הוא הגיע לראשי המצעדים בעשרות מדינות (כולל ישראל אגב), כבש את מצעד הסינגלים הבריטי למשך 5 שבועות בחג המולד של 1981 (המיקום הנחשק ביותר בשנה להיות בו מקום הראשון) וחשוב מכך, הגיע למקום הראשון גם במצעד הסינגלים האמריקאי.
חייבים להתעכב על זה רגע כי מאוד לא מובן מאליו להרכב בריטי לכבוש כך את ארצות הברית. למעשה השיר הפך ללהיט כל כך גדול אצל הדוד סם עד שהוא פתח לרווחה את הדלת למדינה עבור עשרות מאמני התקופה הבריטים ביניהם דוראן דוראן, יורית'מיקס, קולצ'ר קלאב, שפנדו בלט, ווהאם ועוד רבות אחרות.
הצונאמי הזה של אמנים בריטים שכבשו את ארצות הברית כונה "הפלישה הבריטית השנייה" כרפרנס לאותה "פלישה" של מוזיקה בריטית לארה"ב בשנות השישים עם הביטלס, הרולינג סטונס, דה הו ואחרות. כן, עד כדי כך השיר הזה השפיע על אמריקה אבל לא רק.
למעשה, Don't You Want Me הפך לחולייה קריטית בשרשרת שהביאה את הפופ האלקטרוני להמונים. אם עד אז האסתטיקה האלקטרונית נתפסה כניסיונית ומחתרתית, היומן ליג ופיליפ אוקי הזריקו לה אלמנטים רכים יותר שניתן היה להכילם בקלות. אם תרצו Don't You Want Me הוא השיר שהכניס את ה"פופ" ל"סינת'פופ".
כמו כל Dare, גם Don't You Want Me התבסס בלעדית על כלים אלקטרוניים. השיר היה ללהיט הראשון שמכיל את מכונת התופים LM-1 אשר לא רק יצרה לופים של תופים אלא סימפלה קולות של תופים אמיתיים. טכניקה זאת תהדהד הלאה ותאומץ על ידי אמנים כמו קולצ'ר קלאב, גארי ניומן, פרינס ואחרים.
אגב, ההצלחה הענקית של השיר הביאה את אגודת המוזיקאים של לונדון לקרוא לחרם על סינתיסייזרים ומכונות תופים מחשש שמוזיקאים ישארו ללא עבודה, יוזמה שכמובן לא באמת התממשה.
באותה תקופה, ממש שלושה חודשים לפני ששוחרר השיר, הושק ערוץ מוזיקה חדש, מן בלון ניסוי מוזר שכזה ששמו היה MTV ותכליתו הייתה לשדר מוזיקה בטלוויזיה במשך 24 שעות. אחרי שנים שהרדיו היה זה שהמליך מלכים, הפוקוס עבר לטלוויזיה.
חברת התקליטים של הלהקה הבינה מיד את הפוטנציאל ומיהרה ליצור קליפ ל- Don't You Want Me. לצורך האתגר נקרא הבמאי, סטיב בארון, שיעבוד בהמשך העשור עם האמנים הגדולים ביותר בעולם כמו מדונה, מייקל ג'קסון, טירז פור פירז, א-הא ונוספים.
בארון לקח את השיר לכיוון של "מאחורי הקלעים" של סרט מתח בניסיון לייצר כדבריו "סרט בתוך סרט". התוצאה היא אחד הקליפים הזכורים ןהמשפיעים ביותר אי פעם. למעשה השיר הזה פשוט התפוצץ ב- MTV ונוגן ללא הפסקה כל הזמן.
עד היום מכר השיר לבדו למעלה ממיליון וחצי עותקים, מה שהופך אותו לסינגל ה- 23 הנמכר ביותר בכל הזמנים. לא רע לשיר שהסולן שלו התנגד שיצא משום שהוא "יוריד את ההתלהבות המחודשת מהלהקה".
"ידעתי שאמצא מקום הרבה יותר טוב עבורי…"
בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, מעטים השירים שהשפיעו על עולם המוזיקה כפי ש- Don't You Want Me השפיע. הוא נמצא שם בראש הרשימה יחד עם הקלאסיקות הגדולות ביותר וגם אחרי כל כך הרבה זמן מהרגע בו שוחרר הוא ממשיך להשפיע ולהדהד הלאה (תשאלו את קובי אוז).
זאת לא תהיה הגזמה לומר שהמון ממוזיקת הפופ שאנחנו מכירים ואוהבים היום חבה את חייה ל- Don't You Want Me שיצא בנקודת זמן קריטית וחיבר מגוון קצוות פתוחים ורעיונות מוזיקליים לכדי יצירת פופ נשגבת אחת ששינתה לנצח את האופן בו אנחנו יוצרים ומאזינים למוזיקה.
בהשפעת לידת בנה הבכור של סולנית הלהקה, דולורס או'רירדן, באלבומם הרביעי הנמיכו הקרנבריז למינימום את המחאות, הפוליטיקה והדיסטורשנים עבור שירים נוגים על אמהות, ילדות ונוסטלגיה. התוצאה היא יצירה קסומה ולצערי, לא מספיק מוערכת.
ציון המועדון: ★★★★☆
עד סוף שנות התשעים נדמה היה שהקרנבריז צריכים לעצור רגע ולקחת נשימה ארוכה. אחרי ההצלחה העצומה של Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We? וההתפוצצות הגלובלית של No Need to Argue שהפכה אותם לתקווה האירית הגדולה ביותר מאז יו 2, הגיע אלבומם השלישי, To the Faithful Departed, שזכה לקבלת פנים הרבה יותר צוננת.
הסטירה הזאת הכניסה לראשונה את חמשת האירים הסימפטיים למערבולת רגשית של עייפות, לחץ תקשורתי ובעיקר תחושת "לאן הולכים מכאן". מי שסבלה מכך יותר מכולם הייתה סולנית הלהקה, דולורס או’ריירדן.
או’ריירדן, שהייתה בסך הכל בת 22 כשהקרנבריז שחררו את אלבום הבכורה האולטרה מצליח שלהם, התמודדה עם שחיקה נפשית שלוותה בחרדות בעיקר בצל העובדה שהפכה כמעט בעל כורחה לפנים של הלהקה ולכוח המניע שלה, מה שיצר עליה עומס נפשי כבד.
כתוצאה מכך באמצע העשור לקחו לראשונה חברי ההרכב הפסקה כפויה. בעתיד תספר דולורס על התקופה: "הייתי שבר כלי. איבדתי המון משקל ועברתי שבועות ללא שינה. הייתי מדוכאת והאווירה בלהקה הייתה נוראית. לא רציתי להיות שם" (מטרו 1999).
מאוחר יותר תגלה הזמרת כי היא סובלת מחרדות, תסמונת דו-קוטבית, דיכאון ועוד.
"ידעת שגרמת לי לבכות?"
ב- 23 בנובמבר 1997, ילדה דולורס את בנה הבכור, טיילור בורטון, מנישואיה לדון בורטון, מנהלהם לשעבר של דוראן דוראן. לפתע או’ריירדן לא הייתה רק הסולנית הכריזמטית ומלאת האנרגיה של הקרנבריז, אלא היא הייתה גם אמא, תואר שישנה אותה לעד.
מתוך המשבר האישי והלחץ התקשורתי הלך ונרקם לו מאחורי הקלעים, Bury the Hatchet, אלבומה הרביעי של קרנבריז.
אחרי No Need to Argue ובעיקר To the Faithful Departed שהתאפיינו בצליל הרבה יותר אגרסיבי וטקסטים מחאתיים, פוליטיים ואנטי מלחמתיים, יצירתם הרביעית של הקרנבריז מבקשת להתבונן פנימה ולזקק כמעט מחדש את זהותם המוזיקלית, אם תרצו "חזרה לשורשים" אל טקסטים חשופים ורגישים יותר.
כמו כן, החרדות, החששות והפחדים שהגיעו עם מעמדה החדש של דולורס כאמא חלחלו עמוק אל תוך השירים כאשר לא מעט מהם נוגעים באופן ישיר בתחושות של פחד, חרדה ושל רצון לגונן על מי הקרובים לה ביותר.
מצד אחד זהו אלבום שמנסה "לקבור את הגרזן" עם דמותה של הלהקה, עברה ומבקריה, אך גם מסמך אישי ואנושי על דמותה של דולורס כזמרת, כיוצרת וכאם.
"גילית לי עולם"
עם כל הכבוד ללחנים הנפלאים של נואל הוגאן ותרומתם של שאר חברי הלהקה, הסיפור של קרנבריז תמיד היה דולורס או’ריירדן. החל מחיפושיה אחר אהבה באלבום הבכורה, דרך זעקות הכאב ב- No Need to Argue ועד הפיכתה ללוחמת שלום וצדק מלאת זעם ב- To the Faithful Departed, המסע עם הקרנבריז לא תמיד היה מושלם אבל דולורס דאגה שהוא לפחות יהיה מעניין.
וכך אחרי שכבר חשבנו שהכרנו אותה, חושפת בפנינו הזמרת לראשונה ב- Bury the Hatchet צדדים חדשים שלה שטרם הכרנו. היא מגוננת (Animal Insinct), נוסטלגית (Just My Imagination), שבירה (Shattered), רגישה (You and I) ואולי בפעם הראשונה גם באמת ובתמים מאושרת (Saving Grace).
אי אפשר להתעלם מהעובדה שלמרות שהאמהות החדירה בזמרת המופלאה חרדות וחששות (טבעיים יש לציין), היא החדירה בה גם פרספקטיבה אחרת לעולם, כזאת שצובעת את Bury the Hatchet בגוונים הרבה יותר רכים של שלווה, השלמה, אופטימיות וניקוי רעלים העבר.
"תמיד האמנתי באהבה" היא שרה ב- Just My Imagination שבנסיבות אחרות יכול היה להשמע שמאלצי אבל בקונטקסט של האלבום, קשה שלא להתרגש ממנו.
"הקיץ נגמר והילדים חוזרים לבית הספר…"
למרות שלא התקבל בחיבוק גדול, Bury the Hetchet היה ונותר בעיני האלבום הטוב האחרון של קרנבריז. זוהי פנינה חבויה שנפלה על תקופה בה ה"נו-מטאל", ה"פוסט-גראנג'" וה"פוסט-בריטפופ" החלו לצבור פופולריות גדולה וקרנבריז לא ממש השתייכה לאף אחת מהן.
אולי לחלק מהאנשים היה גם קשה לראות את דולורס מחייכת ומשוחררת והעדיפו אותה זועמת וכועסת, תהא הסיבה אשר תהא, היא לא תשנה את העובדה שאלבומם הרביעי של הקרנבריז הוא לא מושלם, אבל הוא כן אלבום שמכיל בתוכו מנעד רחב של רגשות אנושיים שתמיד ישאירו אותו רלוונטי.
אחרי כמעט 40 שנה, ערוץ המוזיקה, MTV, מחשיך את המסך וזה זמן מעולה להיזכר ב- 20 קליפים שהפכו אותו לכל כך משפיע ואייקוני.
לפני שנתחיל ראויים לציון: Soundgarden- Black Hole Sun, Madonna- Vouge, Alanis Morissette- Ironic, Radiohead- Paranoid Android, Bjork- All is Full of Love, Prodigy- Smack My Bitch Up, OK Go- Here It Goes Again, Fatboy Slim- Weapon of Choice, Childish Gambino- This Is America, Johnny Cash- Hurt, Smashing Pumpkins- Tonight, Tonight, Aerosmith- Crazy.
The Buggles- Video Killed the Radio Star (1979)
כמו כל סיפור טוב גם הפוסט הזה צריך להתחיל מההתחלה ובמקרה הזה ההתחלה היא הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב- MTV.
הלהיט הזה שנכתב על ידי ה"באגלס" ומנהיגם, טרבר הורן, אשר לימים יכונה "האיש שהמציא את שנות ה- 80", מלא חשיבות לא רק בגלל הקליפ הייחודי שלו לתקופה שלו או לפזמון המדבק שלו, אלא בגלל האמירה שלו שחזתה את העתיד.
בעידן בו מי שנוגן ברדיו הפך לכוכב ענק, ה"באגלס" הבינו את כוחו של המדיום הטלוויזיוני וחזו שהוא יעלים את כוכבי הרדיו. לא היה מתאים ממנו להיות זה אשר פותח את שידוריו של הערוץ שיעשה בדיוק את זה.
Duran Duran- Hungry Like the Wolf (1982)
כש- MTV נולד הוא יצר "כלי" תרבותי מוזיקלי חדש אבל לתוך הכלי הזה צריך היה ליצוק תוכן מתאים.
להקות הרוק העגמומיות ומלאות הפאתוס של התקופה פחות התאימו לרוח החדשה ששאפו ב- MTV להעביר ולכן חיבק הערוץ את אמני הגל החדש, הניאו רומנטיים והרכבי הסינת'פופ הבריטיים שהביאו איתם שני דברים שהיו קריטיים להצלחת הערוץ.
הראשון היה מוזיקה חדשה מבוססת סינתיסייזרים חדשניים שהיו מנוגדים לצלילי הרוק ה"מיושנים" והמאוסים.
השני והלא פחות חשוב, היה הסטייל שהביאו איתם גל הלהקות הללו. לא עוד מבט מיוסר על מצע חולצה מכופתרת אלא אופנה צבעונית, שלא לומר צעקנית, שנשענה רבות של תקופת הרנסס הרומנטי והא-מיניות שהתגלמה באומני "גלאם רוק" כמו דייויד בואי.
הרכבים כמו "ויסאז'", "סופט סל", "קולצ'ר קלאב" ואחרות תרמו להצלחתו המטורפת של הערוץ לא פחות מאשר הערוץ הביא להצלחה של ההרכבים הללו. הלהקה המזוהה ביותר עם הגל הזה הייתה ללא ספק דוראן דוראן.
ההרכב הבריטי האלמותי קיבל חיבק ענק מ- MTV בשל מוזיקת הפופ הקליטה שלו, הסטייל הצבעוני והגברים הצעירים שהפנטו את בנות העולם המערבי והם בתמורה החזירו לו בהייפ מטורף ואחוזי צפייה שרק עלו ונסקו.
הקליפ לסינגל הבכורה מאלבומם השני של דוראן דוראן, Rio, זכה לתקציב מטורף לתקופתו של 200,000 דולר, הוא צולם במלואו בסרי לנקה ומציג לא פחות מסרט קצר בהשפעת סרטי אינידיאנה ג'ונס. למעשה יש המכנים אותו כקליפ הראשון בהיסטוריה שהיה בו נרטיב ברור וסיפור באופן כזה שהשפיע על דורות של במאים ויוצרי קליפים ועודד אותם לצאת מהקופסה ולא פשוט לצלם להקה שעומדת ומנגנת שיר.
Michael Jackson – Thriller (1983)
אם MTV היה הערוץ ששינה את פני המוזיקה, מייקל ג'קסון היה הפרזנטור שלו. עם כישרון יוצא דופן בריקוד, שירה וסטייל, הקליפים של מייקל ג'קסון מילאו את MTV לאורך כל תקופת הזוהר שלו כאשר מעל כולם נצץ בגאון שיר הנושא מאלבומו המיתולוגי של ג'קסון, Thriller.
הקליפ שאורכו המלא עמד על 13 דקות נהגה במוחם של מייקל ג'קסון וג'ון לנדיס אשר כתב את "זאב אמריקאי בלונדון" שהיווה השראה ישירה לקליפ.
למרות ששוחרר כסינגל השביעי (!) מהאלבום, הטירוף סביב הקליפ הכפיל את מכירות האלבום, נתון יוצא דופן לזמנו שהפך את הקליפ למיתולוגי כמעט מיד בצאתו.
עד היום נחשב הקליפ לפורץ דרך ולאחד המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של ערוץ המוזיקה ושל התרבות המערבית בכלל. כמות הרפרנסים, המחוות וההשפעות שנעשו לו לאורך השנים חסרי תקדים והם אלה אשר דואגים שגם המורשת של ג'קסון וגם זאת של MTV תחיה ככל הנראה לנצח.
A-Ha- Take On Me (1984)
ללא ספק הקליפ שלקח את החיבור בין צליל לתמונה צעד אחד קדימה. בעצם, כמה צעדים קדימה.
גם לקליפ היפיפה בצורה קיצונית הזה נעשו עשרות מחוות לאורך השנים וגם הוא השפיע על דורות של אמנים.
הרעיון בבסיסו של הקליפ (שאגב היה השני שצולם לשיר שיצא לפני כן בגרסה שונה מאוד מזאת המוכרת), היה ליצור שילוב בין לייב וידאו לשרטוטי עפרון בטכניקה אשר נקראת רוטוסקופינג.
לא פחות מ- 3000 פריימים צוירו עבור הקליפ שהציג פנטזיית קומיקס רומנטית הכוללת סיפור אהבה, נבלים והכל בצורה שנראית אקטואלית, רלוונטית ודי מדהימה, גם כיום.
Dire Straits- Money for Nothing (1985)
די מדהים לגלות שאחד הקליפים הכי אייקוניים אי פעם צולם עבור להקה שהסולן שלה טען ש"קליפים הורסים את טוהר הכתיבה". מזל שחברתו של קנופלר דאז שכנעה אותו ש"אין מספיק קליפים מעניינים ב- MTV מה שבסוף גרם לו להעניק חירות יצירתית למפיק ולאחד מיוצרי הקליפים המפורסמים של העשור, סטיב בארון.
בארון השתמש בטכניקת מחשב פורצת דרך לזמנה ויצר למעשה את אחד הקליפים הממוחשבים והתלת מימדיים, הראשונים בהיסטוריה.
בקליפ רואים שתי דמויות העובדות בסבלות וחולמות להשיג בחורות על ידי כך שהם "ינגנו בגיטרה ב- MTV". פלא שהשיר הזה התנגן ללא הפסקה בערוץ המוזיקה והפך לכל כך אייקוני?
Peter Gabriel-.Sledgehammer (1986)
על פי המגזין Time הקליפ הנפלא הזה של פיטר גבריאל הוא הקליפ ששודר הכי הרבה פעמים ב- MTV.
גבריאל ומפיק הקליפ, סטיבן ג'ונסון, רצו ליצוק עבור השיר משהו שונה, ומצחיק כאשר מספר רעיונות עלו על הפרק. לבסוף הרעיונות של השניים מומשו בקליפ שכולו על טהרת טכניקת ה- Stop Motion בה מנפישים פריימים בודדים לכדי סרטון מלא. התוצאה, מרהיבה, מופלאה ורעננה גם כיום.
"הקליפ היה קשה מאוד לצילום" סיפר גבריאל לימים והוסיף כי לעיתים הוא היה צריך להישאר סטטי על סט גם 16 שעות. "בהצלחה למי שרוצה להעתיק את הקליפ הזה" אמר בצחוק.
בזמנו זכה הקליפ בלא פחות מאשר 7 פרסים בטקס פרסי המוזיקה של MTV (הכי הרבה אי פעם ועוד כשלטקס הייתה משמעות) והגיע למקום הראשון בעשרות דירוגים הסוקרים את הקליפים הגדולים ביותר שאי פעם שודרו ב- MTV.
Aerosmith & Run D.M.C- Walk This Way (1986)
לא מדובר בקליפ הכי גדול בכל הזמנים ואפילו לא בשיר הכי גדול של איירוסמית', אבל הוא כן מראה את כוחו של הערוץ בלקיחת סיכונים ושינוי דעת קהל.
הקטע המקורי של איירוסמית' יצא עוד ב- 1975 אבל כעשור לאחר מכן לקחו Run DMC את השיר והתיכו לתוכו אולדסקול ראפ, מה שיצר לראשונה סינרגיה מרתקת בין גיטרות וסקרצ'ים באופן שיהדהד עוד שנים קדימה.
השילוב הזה בא לידי ביטוי גם בקליפ הנפלא ששודר ללא הפסקה ב- MTV ובו שתי הלהקות מתחילות לשיר בחדרים נפרדים עד אשר הם מפילים (ליטרלי) את הקירות סביבם ומאחדים כוחות לכדי נגינה משותפת.
בימים בהם המוזיקה השחורה עוד הייתה סגורה בגטאות, MTV היה מן הערוצים הראשונים שהעניקו לאמנים השחורים זמן אוויר. ממייקל ג'קסון דרך "פבליק אנמי" ועד Run DMC, ב- MTV תמיד שאפו להקדים את זמנם, לחדש ולהיות צעד אחד לפני כולם, בדיוק כפי שכל אלה באים לידי ביטוי בשיתוף הפעולה הזה.
אגב, אם כבר איירוסמית' אז לגמרי חייבים להזכיר את הקליפים שלהם ל- Cryin, Crazy ואחרים בהם שיתפו פעולה עם אלישיה סילברסטון. שלל הקליפים האלה חרכו את הערוץ לכל אורך שנות ה- 90 והפכו את איירוסמית' לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם 20 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם. מטורף!
Madonna – Like a Prayer (1989)
ב- 1989 מדונה כבר הייתה בשיא תהילתה אבל היא לא התכוונה לרגע להוריד את הרגל מהגז.
היא החליטה להשתמש בפלטפורמה הויזואלית של MTV בכדי לעורר דיון סביב גזענות ועבור הקליפ לשיר הנושא של אלבומה הרביעי, היא הלכה על תסריט הכולל זוג מעורב אשר נרצח על ידי ארגון ה- KKK המאמין בעליונות לבנה.
אם זה לא קונטרוברסלי מספיק אז הסיפור ממשיך אל מחוזות הדת הנוצרית כאשר מדונה, העדה לרצח, מנשקת את רגליו של גבר קדוש שחור (ישו?) כאשר לקינוח היא יוצאת בריקודים על רקע צלבים נשרפים.
הקליפ הנע בין הביקורת החברתית לדתית, בין המיני לפרובוקטיבי, נחשב עד היום לאחת היצירות הכי מעוררות מחלוקת ששודרו אי פעם בערוץ המוזיקה.
למעשה, בעוד שערוצים אחרים אסרו את שידורו, MTV דווקא ניגן אותו שוב ושוב בכדי לבדל את עצמו מהערכים השמרניים והמיושנים שדגלו בהשתקה ופוליטיקלי קורקט.
כתוצאה מ"פגיעה ברגשות הדת" עשרות חברות מסחריות ומובילי דעה עודדו חרם נגד מדונה לרבות האפיפיור, ג'ון פול השני, אשר יצא בפומבי נגד הזמרת.
החברה המפורסמת ביותר שנפגעה מהמלך של מדונה הייתה פפסי במה שהפך לאחד הסיפורים המוכרים בעולמות המוזיקה, התרבות והשיווק ולהלן התקציר:
פפסי מימנה את סיבוב ההופעות החדש של מדונה ובתמורה "זכתה" לשלב את השיר בפרסומת שלה לפני כולם. לאחר שיצא הקליפ, פפסי גנזה את הפרסומת, חתכה את קשריה עם מדונה ואך משכה את השקעתה בסך 5 מיליון דולרים מסיבוב ההופעות של הזמרת. לאומץ יש מחיר מסתבר.
Sinéad O'Connor- Nothing Compares 2 U (1990)
בניגוד גמור לקליפים המושקעים של התקופה הקליפ ללהיט הענק של שינייד אוקונור שנכתב במקור על ידי פרינס, הוא אחד הפשוטים ששודרו אי פעם ב- MTV אך יחד עם זאת גם אחד העוצמתיים.
ללא אנימציה מרהיבה, עבודת המחשב מתקדמת או הפקה ענקית, מצליחה אוקונור להעביר רגש טהור אל המסך על ידי הבעות פניה בלבד וזה פשוט עובד.
נחרט בזיכרון בעיקר הרגע בו אוקונור בוכה בקליפ, בכי אותנטי לגמרי. זה קורה ברגע בו שרה הזמרת על "הפרחים שמתו מאז שעזבת" ועלה בה הזיכרון של אמה שנפטרה המטפלת בערוגת הפרחים בגינה שלהם. איך אמרו גדולים ממני? לפעמים Less is More.
George Michael- Freedom 90 (1990)
בקליפ הזה מנער מעצמו ג'ורג' מייקל את תדמית הגבר ההטרוסקסואלי המסוקס ומפנה לחלוטין את המסך לטובת חמשת דוגמניות העל המובילות בעולם לאותה תקופה: נעמי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה, טטיאנה פטיץ, כריסטי טרלינגטון וסינדי קרופורד.
בעוד שדוגמניות בקליפים לא היה מחזה נדיר, הן בדרך כלל שיחקו את מושא אהבתם של הזמרים. במקרה של Freedom 90 הדוגמניות מבצעות ליפסינק למילות השיר באווירה ביתית נוטפת סטייל והכל בביומו של הגאון, דייויד פינצ'ר.
Nirvana- Smells Like Teen Spirit (1991)
כמו שידעו להעלות לתודעה את אמני הסינת'פופ של שנות ה- 80 כך ידעו קברניטי MTV בתחילת שנות ה- 90 להיות קשובים למתרחש מתחת לפני השטח ולחבק את המוזיקה האלטרנטיבית רגע לפני שהיא מתפרצת כמו מלוע של הר געש.
אחרי שנים של פופ ואמני רוק מצועצעים, בתחילת הניינטיז החזירו MTV את הגיטרה לאופנה ובגדול. "סמאשינג פאמפקינס", "סאונדגארדן", "פרל ג'אם" ואחרות הפכו לפסקול החדש של בני הנוער מסביב לעולם והחזירו את הצבע ללחיים של כל חובב דיסטורשן ממוצע.
מעל כל אלה עמדה נירוונה עם סולנה המתוסבך אך הכריזמטי בצורה בלתי אפשרית, קורט קוביין, אשר בדיוק כמו MTV שאף שלא לדבר בני הנוער אלא אל בני הנוער ורצוי בגובה העיניים.
הקליפ של הלהקה שזכה להתנגן הכי הרבה בערוץ, היה כמובן של Smells Like Teen Spirit והוא המחיש במדויק את השינוי בהלך הרוח המוזיקלי מצבעוני לקודר, משמח לזועם.
בקליפ נראים חברי הלהקה מנגנים באולם כדורסל בית ספרי כרפרנס גם לקהל היעד שלהם וגם למקום בו הרגישו הכי לא רצויים.
בין לבין נראה גם שרת בית ספר כזכר לכך שקוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית ספרו, עובדה שגררה עוד יותר בירינות מצד "חבריו" לספסל הלימודים. קליפ שהוביל ללא פחות מאשר מהפכה בהרגלי האזנה של מיליונים ברחבי העולם.
Guns N' Roses- November Rain (1992)
יש רגעים, סצנות בחיים, שלעד יחרטו לך בנשמה. כזה עבורי הוא הרגע בו עולה סלאש על הפסנתר של אקסל רוז בקליפ האלמותי לשיר November Rain. זה הרגע המדויק בו החלטתי (אני ועוד מיליוני צעירים ברחבי העולם) להרים גיטרה ולהחליט להקדיש לפחות חלק מחייהם לדבר הזה שנקרא מוזיקה.
אחרי שהפציצו עם אלבום בכורה רווי דיסטורשנים וטסטוסטרון, החליט אקסל רוז כי השלב האבולוציוני הבא של "גאנז אנד רוזס" ישלב בתוכו רבדים עמוקים יותר של מוזיקה, עיבודים וכן, גם כלי מיתר. November Rain שיצא כסינגל השלישי מצמד אלבומי המופת של הלהקה, Use You Illusion, הוא תצוגת התכלית המושלמת לכך עם 8 דקות ו- 57 שניות של פסנתרים, גיטרות, דיסטורשן, כלי מיתר מסונתזים ועוד.
כמובן שיצירה כזאת דורשת מעטפת ויזואלית פומפוזית לא פחות וכך נולד הקליפ לשיר שהחזיק במשך שנים (ויש הטוענים עד היום), בתואר "הקליפ היקר אי פעם".
הקליפ הוא למעשה חלק מסוג של טרילוגיית קליפים הכוללת את Don't Cry ואת Estranged.
התסריט מבוסס על סיפור קצר מפי הסופר, המוזיקאי והכתב, דל ג'יימס, הנקרא Without You ומתאר את סיפורו הטרגי של כוכב רוק המתקשה להתאושש מהתאבדותה של חברתו. מה שעונה על החידה רבת השנים ממה מתה הכלה בקליפ ולא, היא לא מתה מהגשם.
ביולי 2018 הפך הקליפ לראשון אי פעם אשר חוצה את רף מיליארד הצפיות. בפברואר 2023 הוא כבר הגיע ל- 2 מיליארד צפיות מה שמוכיח שקלאסיקות לעולם לא מתות.
Pet Shop Boys- Go West (1993)
דווקא בתקופה של גיטרות מכסחות, חולצות פלנל וג'ינסים קרועים, הניף צמד הפופ האגדי, פט שופ בויז, את דגל הפופ בגאון עם יצירתם החמישית, Very מ- 1993.
כיאה לאלבום שהיה מלא בסינתיסייזרים, מכונות תופים וסאונד פומפוזי, גם הקליפים שליוו את הסינגלים מהאלבום היו גדולים מהחיים ונוצרו כולם בטכנולוגיית CGI שהקדימה בשנים רבות את זמנה. למעשה עד היום מוצגים שלל הקליפים מהאלבום באולמות קולנוע ומסכים נבחרים בכדי להציג לראווה את ההישג הויזואלי שלהם.
מבין כולם, קליפ אחד תפס יותר מכולם ואני מדבר כמובן על Go West. הקליפ מציג את הצמד לבוש בסרבלים כחולים צהובים על רקע עולם ממוחשב כולו הכולל רצועת חוף, עיר אורבאנית, גרם מדרגות ענק ואפילו את פסל החירות.
על רקע נפילת חומת ברלין היצירה שילבה גם רפרנסים לרוסיה הסובייטית כאשר ה"הליכה מערבה" לא מייצגת רק אוטופיה הומוסקסואלית ברת קיימא אלא גם רפרנס פוליטי למיזוג מלא תקווה בין מזרח ומערב.
עשרות מחוות בוצעו לקליפ לאורך השנים, כאשר המפורסם בהם עבור קהל הישראלי הוא כמובן הפרסומת לקטשופ של אסם אשר זיכתה את הצמד בכינוי "קטשופ בויז" במשך רוב הניינטיז.
השיר אגב זכה בתואר שיר השנה בישראל לשנת 1993 והאלבום Very לאלבום השנה. כבוד.
Blind Melon- No Rain (1993)
אפשר להתווכח אם היו קליפים גדולים, יפים או משפיעים ממנו אבל כאשר חושבים על ייצוג ויזואלי, מעטות הדמויות שהתקבעו בזיכרון הקולקטיבי שלנו בהקשר של MTV כמו ילדת הדבורה מקליפ הבכורה של "בליינד מלון" לשירם No Rain.
הילדה המדוברת שכיכבה בקליפ כרקדנית סטפס לא מוצלחת במיוחד שזוכה ללעג בעודה מחפשת מזור בתחפושת דבורה ביתית, היא הת'ר דלוך, שבשיאה כונתה "הנסיכה החדשה של MTV" והפכה אייקונית לפחות, אם לא יותר מהשיר הנפלא של בליינד מלון.
Beastie Boys- Sabotage (1994)
אם יש משהו שתמיד יעבוד זה הומור ול"ביסטי בויז" תמיד היה הומור שנון ומשובח כפי שמוכיח הקליפ האדיר הזה ל- Sabotage.
הקליפ, אשר בוים על ידי פאקינג ספייק ג'ונז, נטחן עד דק ב- MTV הרבה בשל העובדה שהוא כולו מחווה, או יותר נכון פרודיה, על סדרות האקשן האמריקאיות מהסבנטיז כמו "סטרסקי והאץ", "הרחובות של סן פרנסיסקו", S.W.A.T. ועוד.
השילוב המנצח בין ההומור של הביסטי בויז לבין הנוסטלגיה האמריקאית הקפיץ את הקליפ הזה לגבהים מטורפים של אהדה והכרה שהפכו אותו לאחד הגדולים של שנות התשעים ובכלל.
2Pac ft. Dr. Dre- California Love (1995)
אחרי עידן הגראנג' והבריט פופ, המחצית השנייה של שנות התשעים הציעה הצצה לעתיד המוזיקה הפופולארית: עלייתה של המוזיקה השחורה.
שניים ממבשרי המהפכה היו 2Pac וד"ר דרה אשר התאחדו ב- 1995 ליצירת המגה להיט הענק הזה שחרך את העולם.
שני קליפים שוחררו לשיר הזה כאשר המפורסם מתוכם הוא הקליפ הראשון אשר שואב את השראתו מהסרט "מקס הזועם: כיפת הרעם".
השיר זכה להפקת ענק אשר צולמה בקליפורניה וזכתה לעשרות ניצבים ושחקנים מוכרים כמו קלנטון פאוול, כריס טאקר ואחרים. בקליפ השני שצולם לשיר אגב, מתברר שהכל היה חלום. בכל מקרה אחד הקליפים שהכי הרבה התנגנו ב- MTV ושדחף את כל הז'אנרים השחורים קדימה להמונים.
Daft Punk- Around the World (1997)
כמו הרבה מההרכבים שצוינו פה, גם "דאפט פאנק" ידעו להשתמש היטב במדיום הטלוויזיוני עם מגוון קליפים אלמותיים שכיף להיזכר ולצפות בהם עד היום.
יחד עם זאת מעל כולם עומד בעיני תמיד Around the World. הקליפ אשר בוים על ידי לא אחר ממישל גונדרי, הפך כל כך אייקוני בשל הקונספט הכל כך פשוט שלו: קבוצות של יצורים עומדים על במה כאשר כל קבוצה מייצגת על ידי ריקוד, אלמנט מוזיקלי אחר בשיר.
"נמאס לי לראות כוריאוגרפיה שלא מייצגת את השיר נאמנה ונמצאת שם רק לשם ה"פילר" סיפר לימים גונדרי. התוצאה היא מיצג ויזואלי שכמה שהוא נשמע פשוט ככה הוא מענג לצפייה.
Blink 182- What's my Age Again (1999)
קל, אולי קל מדי, לזלזל בבלינק 182 אבל עבור מיליוני צעירים בסוף שנות התשעים, הם היו אי של שפיות בעידן שנשלט על ידי להקות בנים מתקתקות, אלילות פופ ממוסחרות וגיבורי פופ פלסטיים.
במובן הזה בלינק 182 היו האצבע המשולשת המורמת כלפי כל מה שנוגן ברדיו, שודר בריפיט MTV או נכתב עליו במגזיני הנוער.
חלק מזה היה כלל כמובן גם שימוש בבדיחות קקי-פיפי, שפה בוטה ובמקרה של What's my Age Again גם עירום.
אז נכון, לא מדובר בקליפ "גאוני", "שנון" או מורכב בצורה יוצאת דופן (בלשון המעטה כמובן) אך בעידן ה"אמריקן פאי" ו"יורוטריפ" הגישה הניהליסטית של בלינק 182 הייתה בדיוק מה שצעירי העולם דרשו וקיבלו.
הקליפ היה כל כך אהוב שהוא נשאר הקליפ הפופולארי ביותר בערוץ במשך שנתיים רצופות! למעשה, הקליפ הזה הוא שהביא להמונים את סגנון הפאנק-פופ שישתלט על העולם בתפר שבין שנות התשעים לאלפיים בזכות להקות כמו Sum41, Fall out Boy, "אופספרינג" ואחרות.
Eminem- The Real Slim Shady (2000)
נישא על כתפיהם של "ביסטי בויז" ו"בלינק 182" גם אמינם הפך את הקליפים שלו לפרודיות שקשה עד בלתי אפשרי להוריד מהן את העיניים.
תוך שהוא יורה חצים אל עבר כל העולם ואישתו, מזכיר אמינם מי שולט בסצנה ועושה זאת עם אטיטוד וקסם שקשה לעמוד בפניהם.
השנינות הלירית של אמינם מצליחה לבוא לידי ביטוי גם בקליפ הזה שהפך לאחד המשודרים ביותר באותה שנה ולמעשה, השלים את המעבר של המוזיקה השחורה מהגטאות הישר אל תוך המיינסטרים.
Lady Gaga- Bad Romance (2009)
אני לא איזה חובב גדול של ליידי גאגא אבל אי אפשר שלא להעריך את האופן בו היא יודעת להשתמש במדיום הטלוויזיוני לטובתה.
החל מ- Poker Face דרך Paparazzi ועד Bad Romance, ליידי גאגא החזירה את הכיף לפופ חצד את התחכום והסטייל.
בעידן בו הדעיכה של MTV כבר הורגשה בשל עלייתן של הרשתות החברתיות, ליידי גאגא הייתה מטאור שהחזיר את הצבע ואת החשק להדליק מחדש את ערוץ המוזיקה המיתולוגי והקליפ המשוגע ל- Bad Romance הוא הדוגמה המובהקת לכך.
להגיד שאלבום הבכורה של הוולווט אנדרגאונד עם הזמרת הגרמניה ניקו, זכה בצאתו לביקורות פושרות יהיה עדין.
מבקרי התקופה לא ידעו איך לאכול את התערובת ההזויה אך המופלאה הזאת של סאונד רפיטטיבי, אקספירמנטלי עם טקסטים על נושאים שהיו טאבו בזמנו כמו סמים, זנות ועוד ולכן זו אולי הסיבה שהם די שחטו אותה.
האמת היא שגם הקהל לא בדיוק התחבר ליצירה ובצאתו גירד האלבום את המקום ה- 199 במצעד האלבומים האמריקאי, אך לזמן כידוע סגולות משלו ואט אט החל האלבום לצבור קהל מעריצים אדוק. כיום ידוע האלבום בזכות האמרה לגביו ש"לא הרבה אנשים קנו אותו אבל כל מי שעשה זאת הקים להקה".
בין המוזיקאים שהודו כי הושפעו עמוקות מהאלבום אפשר למצוא את פטי סמית, REM, איגי פופ, נירוונה ועוד המון אחרים.
מילא שהקהל או המבקרים לא מקבלים את היצירה שלך, אבל חברי הלהקה שלך?! זה בדיוק מה שקרה לבריאן וילסון כשהשמיע לראשונה את השירים שירכיבו את Pet Sounds לחבריו להרכב שבדיוק חזרו ממסע הופעות באסיה.
חברי הלהקה לא השכילו להבין את הגאונות של וילסון, את מורכבות היצירה ואת הטקסטים האינטרוספקטיביים של טוני אשר שהחליפו את המנוני החוף הקלילים איתם הייתה מזוהה הלהקה יותר מכל.
גם הקהל לא ממש קיבל בזרועות פתוחות את אלבום ה- 11 של "נערי החוף" ולראייה הוא מכר הכי פחות מכל האלבומים שלהם שיצאו עד אליו.
אבל במקרה הזה ההיסטוריה עשתה צדק עם ההפקה המורכבת, החשיבה מחוץ לקופסה והעיבודים שוברי המוסכמות שהשפיעו על דורות של אמנים, ביניהם אחד, פול מקרטני, שבניסיון להתעלות עליו כתב את סרג'נט פפר.
כיום האלבום ניצב בשורה אחת עם היצירות המוזיקליות הגדולות ביותר שנוצרו אי פעם ואחת החשובות מאז נולדה המוזיקה הפופולארית כפי שאנו מכירים אותה אך אולי חשוב מהכל, זה גם אחד האלבומים הכי אהובים עלי. צלילי הקסם: Pet Sounds של הביץ' בויז>>
The Rolling Stones- Exile on Main St
עם צאתו נתפס אלבומם הכפול של הרולינג סטונס כגדול מדי, עמוס מדי ומבולגן מדי. הוא מלא בהמון רעיונות, המון ז'אנרים ובעיקר המון רצון לצאת מהקופסה באופן שלא כולם ידעו איך לאכול אז ב- 1972.
עם הזמן הראשים החלו להיפתח והאלבום החל להיתפס כאמיץ על ידי המבקרים והמעריצים כאחד שהיללו את היכולת של הסטונס לקפץ בין ז'אנרים תוך שמירה על סאונד אותנטי, חם ומלא בקסם.
לא רק שהאלבום זוכה היום לחיבוק עז ונחשב בין יצירותיה הגדולות של הלהקה, יש כאלה שאף רואים בו קפסולה מושלמת של רוקנ'רול בצורתו הטהורה ביותר.
Led Zeppelin- Led Zeppelin
כשמזכירים אלבומים שזכו בצאתם לקבלת פנים פושרת ובהמשך הפכו לקלאסיקות, תמיד מככב אלבום הבכורה של לד זפלין.
למען האמת לכתוב על קבלת הפנים שלו "פושרת" זה עוד לעשות עימו חסד. המבקרים קטלו את האלבום מכל כיוון אפשרי כאשר ידועה בעיקר הביקורת הארסית של מגזין ה"רולינג סטון" אשר כינה את האלבום "חיקוי חיוור לג'ף בק".
יחד עם זאת, ככל שהלהקה הלכה וצברה קהלים, הצלחות והשפעה, גם דעת המבקרים כלפי יצירת הביכורים של ההרכב הלכה והשתנתה וכיום הוא נתפס כאחד מאלבומי הרוק החשובים והמשפיעים אי פעם. איך אומרת הקלישאה? עם הצלחה אי אפשר להתווכח.
Neutral Milk Hotel- In the Aeroplane Over the Sea
מעט מאוד צדיקים בסדום הבינו את גדולתו של אפוס האינדי המופלא הזה של ג'ף מנגום וחבריו (ותודה לכם פיצ'פורק… בערך) אבל האמת, במקרה הזה אפשר מעט להבין אותם. אלבומם השני של ההרכב מלואיזיאנה הוא לא בדיוק טיול בפארק. עם טקסטים על אנה פרנק ומוזיקת lo-fi לעיתים צורמת, צריך זמן בשביל להבין אותו, אך מי שיעשה זאת יתוגמל בהתאם.
מדובר באחד האלבומים האלה שככל שאתה מתעמק בהם יותר כך אתה מוצא יותר ויותר יופי כאשר כל פעם מתגלה בפניך משהו חדש.
עם צאתו המבקרים אולי לא הבינו אותו אך מוזיקאים אחרים בהחלט כן. כמו במקרה של הוולווט אנדרגראונד, האלבום הזה השפיע מאוד על אמנים אחרים שהצביעו עליו כהשפעה מכרעת עליהם ודרכם האלבום אט אט התגלה מחדש. ארקייד פייר למשל סיפרו כי האלבום הזה הוא שדחף אותם לחתום בלייבל Merge ולא בשום מקום אחר.
מדהים לחשוב שהיצירה הזאת הזה שזכתה לביקורות נוראיות ומכירות כמעט אפסיות עם יציאתה אי שם ב- 1998 נחשבת כיום לאחת מיצירות האינדי החשובות בהיסטוריה וכזו אשר השפיעה על דורות של מוזיקאים.
אני זוכר עד היום בבהירות את פריצתה לתודעה של לנה דל ריי. זה התחיל עם התלהבות מסינגל (הבערך) בכורה שלה, Video Games, והמשיך בויכוח בלתי נגמר אודות האותנטיות של הפרסונה אותה הציגה.
אלבום הבכורה המצופה שלה זכה, בניגוד לאחרים ברשימה, למכירות יפות במיוחד אבל את המבקרים זה לא הרשים והם המשיכו לראות בה חקיינית, פופוליסטית לא כנה וגם לא כזאת מוכשרת.
פסט פורוורד ל- 2019 ומגזין ה"רולינג סטון" שכינה את הטקסטים ב- Born to Die "טראשיים וחסרי הגיון" כינה את דל ריי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה" עת יציאת אלבומה השישי, Norman Fucking Rockwell!.
המהפך הזה לא רק מראה את השינוי של מבקרי המוזיקה ביחס לדל ריי אלא גם כלפי אלבום הבכורה שלה שנחשב כעת לאחד המשפיעים בעיצובו של הפופ הנשי של הדור האחרון.
בין יתר המוזיקאיות שהושפעו ממנה ומ- Born to Die ישירות אפשר למצוא את לורד, בילי אייליש, טיילור סוויפט, מיילי סיירוס ואחרות שגם אם אתם לא אוהבים, אי אפשר להתכחש להצלחתן ולהשפעה האדירה שלהם על התרבות והמוזיקה בשני העשורים האחרונים.
Bob Dylan- Blood on the Tracks
מסתבר שגם אהוב המבקרים לא חסין בפני ביקורות קטלניות. עם צאת אלבומו ה- 15 של המשורר האגדי, לא כולם בדיוק התחברו אליו.
האלבום האקוסטי בעיקרו זכה לביקורות פושרות במיוחד במקרה הטוב ועוקצניות מאוד במקרה הרע, כמו הביקורת שנכתבה עליו ב- NME בה נטען כי "האלבום כל כך טראשי שהוא נשמע כמו כמו טייקים מחזרות". אאוץ'.
כיום האלבום מוכתר עיתים קרובות כאחד הטובים בקריירה של דילן. הוא מקבל הכרה על ההפקה האותנטית והטקסטים הכנים עד כדי כאב שלו על חייו וגירושיו מאשתו דאז, שרה.
בסוף כשכותבים את הלב, האמת יוצאת החוצה והופכת למשהו שבלתי אפשרי להתעלם ממנה.
David Bowie – Low
העניין הזה של מבקרים שלא מבינים את היצירה של דייויד (אין עוד מלבדו) בואי, ממהרים לשפוט אותה לחומרה ואז מגלים אותה מחדש, הוא כמעט ריטואל קבוע בקריירה של הגאון המוזיקלי ולא שונה מכך הייתה ההתייחסות ל- Low.
האלבום, אותו מיקמתי במקום הראשון בדירוג אלבומי דייויד בואי שלי, זכה כמו לא מעט מקודמיו ואלה שיגיעו אחריו, לביקורות פושרות במיוחד. לקח זמן למבקרים להבין אותו באמת ועד כמה הוא פורץ דרך.
שינוי הכיוון שלקח בואי באלבום הזה בעקבות המוזיקה האלקטרונית שבקעה מגרמניה המערבית בזמנו, היה קשה לעיכול והביא הרבה מבקרים להתייחס אליו כ"משעמם", "חסר שירים אמיתיים" או "פסקול לסרט גרוע".
עם עליית האסתטיקה האלקטרונית ואימוצה על ידי עוד ועוד הרכבים, התקבעה ההבנה ש- Low, כמו הרבה מאלבומיו של בואי, פשוט הקדים את זמנו. היום הוא נתפס כמבשר העתיד, חדשני ומופת לפריצת גבולות ופיוז'ן בין אלמנטים מוזיקליים שונים.
Beatles- Abbey Road
כן כן, אתם קוראים נכון, גם את יצירת המופת המונומנטלית של ארבעת המופלאים היו מבקרים שבצאתה. וויליאם מאן מ"הטיימס" למשל כינה אותה "לא אותנטית", אד וורד מה"רולינג סטון" קרא לה "מלאכותית" בעוד ניק כהן, ממבקרי הרוק הגדולים בהיסטוריה, טען כי "אין באלבום שום דבר מיוחד".
האמת שלא כל כך ברור מה עבר לחברה האלה בראש, אבל מזל שההיסטוריה עשתה את עבודתה וכיום האלבום זוכה בדיוק להכרה לה הראוי, כאחד האלבומים הכי טובים של הביטלס (בעיני הטוב ביותר) ואחד הגדולים ששוחררו אי פעם.
The Killers- Sam's Town
בעוד שאלבום הבכורה של החבורה מואגס זכתה לחיבוק עצום משני צידי האוקיינוס, אלבומם השני כבר קיבל הרבה פחות חום ואהבה. זכורה בעיקר הביקורת הארסית שקיבל האלבום מהמבקרת, סיה מישל, עבור ה"ניו יורק טיימס", בה כינתה את האלבום "מכאיב" ולא בקטע טוב.
בזמנו נתפס אלבומם השני של הקילרס כריצה מהירה מדי אל תוך סגנונות חדשים תוך ניסיון בריחה מכל מה שייצג אלבום הבכורה שלהם אבל כמובן שאלה שטויות. כיום האלבום כבר נתפס על ידי המבקרים כאחד מאלבומי הרוק הטובים החשובים של שנות ה- 2000.
אלבום הבכורה של מבשרת הרוק הכבד ספג ביקורות נוראיות בצאתו. המבקרים לא הבינו שמתחת לאפם מתחוללת מהפכה של ממש.
אמנם האלבום יצא בדמדומי תקופת ההיפים, אבל הצליל המאיים שלו הרגיש כמו שרשראות טנק המאיימות לדרוס את מה שנשאר מילדי הפרחים של הסיקסטיז.
בעוד המבקרים היו עסוקים בלחבוט באלבום, ילדי מעמד הפועלים, שהיו הכי רחוקים מהאחווה של ההיפים, ראו באלבום את המציאות היומיומית המדכדכת שלהם. כמו בהרבה מקרים גם הילדים הללו יקימו להקות שיושפעו רבות מהצליל האפל, הכבד והקודר של בלאק סאבאת' שיהדהד שנים קדימה ויבשר את תחילתו של הרוק הכבד, המטאל ואחיהם לז'אנר.
כאשר המבקרים יסתכלו אחורה לשורשי הז'אנרים הללו ואחרים הם יגלו מחדש את האלבום ומשם הדרך להערכה מחודשת והגדרתו כ"קלאסיקה", תהיה הרבה יותר מהירה.
Pink Floyd- Wish You Were Here
למבקרים תמיד היו יחסים מורכבים עם פינק פלויד. חלקם ראו בהם את התגלמות המוזיקה בעוד אחרים ראו בהם בלון נפוח מחשיבות עצמית ואובר פומפוזיות.
המקרה של Wish You Were Here מורכב עוד יותר כי לא כל המבקרים היו פתוחים ונכונים לקבל את הלהקה על הצד הרך יותר שלה. עם שירים המושפעים ממצבו הפשי של סיד בארט, מחאה כנגד תעשיית המוזיקה ובעיקר הציפיות חסרת פרופורציות אחרי Dark Side of the Moon, יקח מספר שנים עד שהמבקרים יבינו איזה זהב טהור האלבום הזה שכיום נחשב לאחת מפסגות המוזיקה הפופולארית. Wish You Were Here של פינק פלויד- ביקורת אלבום>>
Pet Shop Boys- Behaviour
בשנות ה- 80 צמד הפט שופ בויז האלמותי שלט במצעדים ביד רמה בזכות שילוב יוצא דופן של מלודיות דאנס קליטות ורקידות לטקסטים חדים ופוליטיים.
באלבומם הרביעי והראשון שיצא בשנות התשעים, ויתרו ניל טננט וכריס לאו על המנוני הדאנס שהיו מזוהים איתם עבור שירים אינטימיים, נוגעים ואישיים. הבעיה הייתה שלא כולם התחברו לשינוי הזה.
רבים מהמבקרים והמעריצים כאחד רצו את הבויז שלהם יותר פופיים ורקידים אבל מי שלקח נשימה וצלל את תוך Behaviour גילה יצירה מופלאה, כמעט חד פעמית ביופייה.
ככל שעברו השנים עוד ועוד מבקרים ומעריצים גילו את האלבום הזה והבינו שאמנים אמיתיים לא מפחדים לשם את הלב שלהם על השולחן, גם אם זה פחות מסחרי.
"אלבום שלא אומר כלום על שום דבר" כינו אותו במגזין ה- Q כאשר מבקרים אחרים קראו לו "גנארי", "בנאלי" ושאר ירקות. אבל כמו לכל אורך ההיסטוריה, ידיהם של האחים גלאגר היו על העליונות ובביקורות עכשוויות מקבל האלבום הזה כמעט תמיד ציון מושלם.
סוגר את הרשימה מי שבמידה רבה פתח אותה. ללו ריד ולמבקרים תמיד היו יחסים מורכבים. מצד אחד לפעמים היה נדמה שהוא עושה להם דווקא (מי אמר Metal Machine Music?), מן הצד השני הם תמיד ידעו להעריך את כתיבתו הלא מתפשרת ואת הגבולות שתמיד ניסה למתוח.
במובן הזה Transformer לא היה שונה. גם כאן המבקרים הרימו גבה לאור ה"מוזרות" וחוסר האחידות שלו אך לבסוף נפלו שדודים לרגליו.
כיום אפשר למצוא את האלבום בכל דירוג הסוקר את האלבומים הגדולים בהיסטוריה ללא יוצא מן הכלל כאשר כולם כבר מבינים עד כמה מדובר באלבום משפיע של אחד ממשוררי הרוק הגדולים אי פעם.
צילום: אליענה ארמה גודסי
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.