I started identifying as polyamorous in 2005. I was introduced to the word by an American friend, and immediately knew that it defines who I was, and the relationships that I had been seeking. I was poly long before that, but I had no word to describe who I was, aside from “Non-monogamous”, The lack of a word, and a definition stood in my way to many relationships, as people mixed my desire to have more than one committed relationship, with fear of commitments, never considering me to be a serious partner. Having a word, a definition, something to google up, and study was a first step in a long the way to the relationships that I've wanted to have, and to the community that I wanted to live in, and the bricks have not always been yellow, and the path was often rough and twisted.

Carmel, 31 years old, recounts a similar experience over his first encounter with the word poly. “I still remember how relieving it was to hear the word polyamorous for the first time. Until then, even when I had known how I wanted to live, I only had words with negative connotations to describe it, slut and such. This word really expended my horizons, and gave a title to things that had always been there.”

When I started having poly relationships, I knew what I believed in, and I knew what I wanted, and I sort of knew how I think it should work. But there were almost no other poly people around me, and those that were belonged to my own social circle. We had no models to build on, aside from Livejournal groups, and several poly-families websites. We had to construct everything from scratch, and obviously we had made almost all possible mistakes along the way. There were other people living a polyamorous lifestyle in the country, but nothing connected between us. In 2007 I gave my first public interview as a poly person. It was published in a women magazine called La'aish (for the woman), and later on, on Ynet news portal. For all I could find this was the first mention of the word “polyamory” in Israeli public media.

One could say that I have been conducting a participatory field research of polyamory in Israel since the day I started defining myself as such. What I'm doing now is merely turning practice into theory. My review of polyamory in Israel will be divided into two. Firstly I will discuss the progression of polyamory in Israel since I came out poly about a decade ago, until today, the growing visibility of polyamory in the media, and the evolvement of a small, yet existent poly community, or in fact communities. Following that I will highlight several aspects that are unique to the poly experience in Israel. I will conclude with another trifle of personal introspective, noting the difference between my experiences now, as opposed to my past experiences, and a bit of an outlook towards the future of polyamory in Israel.

It is said that feminist and queer trends tend to arrive to Israel a decade later than they have started flowering in Europe and in the US. This too seems to be the case with polyamory. Over the past decade polyamory has been growing in popularity and visibility in Israel.

The first social platforms for polyamorous people in Israel were virtual ones. It had started with forums, one was for “Open and different relationships” in Tapus, which was an Israeli forums and news site. The other managed by myself and by another girl was “Polyamory forum”. Several meet ups of the forum members took place in Tel Aviv. When the traffic in those forums dwindled, as facebook had become the heart of virtual space, Uzi Hen (37) formed in 2010 an “Open and different relationships” group on facebook. “I wanted to create a virtual space that would bring people together, and allow them to express themselves in all this major issue of open relationships, a space that would allow sharing, learning, and a sense of belonging.” Uzi's group has reached 200 members in 2001, and today it numbers 805 members. Less than a year after the group was established Uzi has also started organising monthly meetings of its members. The meetings, which were usually attend by 15-20 people, involved introduction, and a certain workshop, lecture, or other form of social activity, and friendships and relationships were formed between the group members. Several other poly facebook groups have been established since then, most notable amongst them are the “parrots”, a group for those who identify as poly and geek. It is a closed group, and any member can veto newcomers, thus the group which numbered at its height 90 people, has only 65 members at the time being, and “I'm polyamorous and I don't have a sense of humour”, with 152 members, and the “queer polyamorous group”. Several events introducing people to the concept of polyamory, also took place over the past few years. One was hosted by myself in the LGBT community centre, another took place last Wednesday in the Bar Kaima and activists co-op bar.

Following my interview in La'aish other media took interest in polyamory, and over the past few years, articles about polyamory have been published all over the Israeli media, both in print and online. A couple of weeks ago Israeli channel one, featured a polyamorous social activist in their politics show panel for Valentine's day. Some of these articles treated polyamory as a sexy topic that will draw readers, or as some form of social curiosity that must be looked at. Others, though, have made an effort to paint an accurate picture of the polyamorous lifestyle and ideology. Several attempts have been made to conduct documentaries on polyamory, so far, though, none of them came through. The growing exposure in the media has also exposed people to the possibility of a polyamorous lifestyle and allowed them to explore it.

It is difficult to assume the number of polyamorous people in Israel right now. It it possible to make some estimation based on the numbers of the members of the aforementioned facebook groups, but these are congruent groups, and many people partake in more than one of them. Furthermore, many of the group members do not identify as polyamorous. Some of them are non-monogamous, but not poly, others practice other forms of open relationships, some are going through some process of self-search process, trying to figure out how they feel about the possibility of a poly existence, and some are monogamous people in a relationship with people who want to switch to a polyamory. Nevertheless, it is safe to say that there are at least several hundreds of self-identified poly people in Israel, and potentially more.

Nevertheless, although a poly community of some sort has come into being over the past few years, polyamory in Israel is still very much limited to the margins of society, to marginalized groups and sub-cultures. The main cores of polyamorous social circles and groups in recent years have been within the nudist/spiritualist/hippie community, the geek community, and the queer-activist community.

It is not surprising that polyamory has first taken root in communities which have already been situated outside the social and cultural mainstream. For many members of those communities the process of questioning monogamy was merely the next step after subverting other social norms. For people in the nudist and spirtualist circles, the negation of the idea of shame, regarding nudity, and corporality, allowed for some, the negation of shame regarding sexuality and reconsideration of socially dictated relationship forms. In the queer community the subversion of gender roles and gender, and the conception of those as social constructs, encouraged a similar outlook on monogamy. For many members of the geek community, it was their interest in science fiction literature, and alternative worlds, which allowed them to develop a critical outlook on monogamy in specific and social norms in general. Science fiction often meddles with social structures and social phenomena and try to imagine alternative futures, or even presents, and some of those books specifically delve into monogamy in this way. Many Israeli geeks specifically point Robert Heinlein's literature as the initiator of a thought provoking process that ended up in identification as non-monogamous, or polyamorous. Shay, 29 years old woman, who identifies as non-monogamous, though not polyamorous says “For me this whole concept of open-relationships was totally related to Heinlein. I mean, I discussed it with a friend, and we both agreed that monogamy is completely unreasonable. I wasn't much of the jealous type anyhow, but the things we've read, and the discussions that followed, definitely ignited a concrete thought on this matter.”

One of the things that unifies all the aforementioned social groups, is that many of their members have become accustomed to viewing themselves as social misfits while they were growing up, “Even before I cam to identify as queer, or poly, growing up as a geek child, I have always been unlike other kids around me, and being different has always organized and affected my experiences.” says Carmel. This ongoing experience of not belonging made it easier for them to consider and choose alternative lifestyles, relieving them from the fear of social sanctions. Tammy, 43 years old woman highlights this aspect: “In order to be polyamorous I must accept the fact that I undertake an activity which is not socially accepted. For mainstream people, social seclusion is on of the most horrendous social sanctions, and most of them won't risk it. As for myself, I have never been part of the mainstream, and I have suffered social seclusion, so I find this possibility much less intimidating. I am not married out of choice, not a mother out of choice, a radical feminist, and much more left winged than most people.... “ Thus, the initial experience of social rejection, allows members of marginalized communities to overcome the fear of being rejected, and thus it is easier for them to explore alternative lifestyles, amongst them polyamory.

It must be noted, though, that polyamory has only started to bloom in this communities, only several years after their establishment. Following a time period in which their members could develop a sense of belonging, and safety within their own community. Thus the experiences of people initiated to these communities these days are very different from those who have been amongst their founding, or initial members. Many people initiated into these communities nowadays, also find themselves initiated into polyamory or at least non-monogmay, as part of the process, polyamory is just another part of the package. This is especially true for people within the queer circles. “I have never been hetero-normative”, says Uriyah, 19 years old genderqueer trans woman, “and I never called myself straight, but I wasn't bi either, or trans. The first time I came out of the closet was when I had already been queer, and all the queers around me were poly, and presented polyamory as part of this world for me, so it was quite elementary.”

Aside from contending with a small community, in its initial stages, which is still at the social and cultural margins, there are several other unique aspects to the Israeli polyamorous experience. The Israeli society is in many ways very conservative. Familial structures are very strong and committing. Families members and friends are far more prone to meddle in each other's lives than they do in other society, whether in forms of advise, critique, or judgement. Privacy is much less respected within one's close circle, and full exposure of one's personal interests is part of the social norm. The intensity of familial relationship is also encouraged by the state, as the family is considered a stabilizing structure, as well as a matter of public interest, as part of the demographic battle. As a result of that, openly polyamorous people in Israel have to constantly contend with the need to explain and defend their chosen way of living, more often than they would have had to had they lived in a different place.

At the same time, the small size of the country and its population make it much harder to hide one's private life. Everybody knows everybody, every person you meet is likely to be somehow interconnected to other people in your life. The likelihood of running into a workmate, a close or distant relative, or a random acquaintance, while walking down the street, going to the movies, or participating in a protest is very high. Thus, making living a closeted life very challenging. Most of the polyamorous people that I have encountered are open, at least to a certain extent about their relationships.

There is, though, a certain aspect in which polyamorous Israelis are privileged over their counterparts in other countries. The fact that the only marital contracts afforded by the state are religious ones, and that many people, are excluded by choice or by force from these arrangements, reduced over the years the social pressure to marry, and encouraged the development, of both legal and social bypasses to marital coupledom. In the virtual polyamorous forums and live journal groups that I used to frequent when I started identifying as poly dilemmas related to marriage, the pressure to get married, and legal aspect concerning marriages and shared lives were a frequent concern. Within the Israeli polyamorous circles this matter rarely come across. Some people choose to marry, others choose not to, but either way it is not something people are preoccupied with.

It is hard to investigate a community that is still in its very initial phases. It is also very interesting. I have been watching the Israeli polyamorous community enfold over the past few years, and I am very curious to see into what the future has in store for it. I am somewhat envious of people who start identifying as polyamorous today, who come out to a community, and have certain rolemodels that they can follow, and consult with. This is a sentiment shared by many people whose polyamorous experience started in a similar time to my own. It is also almost to obvious to state that I am very happy for this development. I believe it is safe to say that in the near future we shall see a growing expansion in the Israeli polyamorous community, as both the virtual and actual communities have not yet spent their reach even within the marginalized communities that they approach. Will it exceed those circles and break into the mainstream is a tougher question to answer. I would say that I find it unlikely as a timely vision, and would require a broader social change in sexual and gendered norm, and an undertaking of a more political route by many people for whom polyamory today is more of a personal matter. I for one would be very happy with such a development. Nevertheless, looking backwards to where we stood less than a decade ago, and at my personal feeling of seclusion and alienation at the time, and comparing them with where we are now, I am also quite satisfied with taking a moment and appreciating the great distance that we have encumbered in this time.

בין "שיח לוחמים" לשיח סרבנים

"לא יו-רות, לא בו-כות, מ-סר-בות לה-יות רוצ-חות", עמדתי וצעקתי עם חברותיי למכתב השמיניסטים, בהפגנות מוצאי שבת של 2001, בדרך מכיכר רבין לרחבת מוזיאון תל אביב, או לרחבת הסינמטק. מילותינו, חצי ביקורת, המופנים כלפי פעילי השמאל הציוני שחלקו איתנו את מרחב ההפגנה כנגד הדיכוי האלים של אינתיפאדת אל אקצה, למען השלום ונגד הכיבוש, אבל חזרו יום למחרת לשירות מילואים או בחלק מהמקרים לשירות סדיר), בשכם, או בג'נין, בטול כרם ובבית לחם. יורים ביום, בוכים בלילה, מכפרים על חטאיהם בקריאת סיסמאות בהפגנות ליל שבת.



הצירוף "יורים ובוכים" נכנס לשיח הישראלי מהצד הימני של המפה הפוליטית. היה זה ביטוי לעג, למי שהימין ראה בהם את "יפי הנפש" של השמאל. על רקע האופוריה של מה שהוגדר כניצחון במלחמת 1967, התפרסם קובץ השיחות "שיח לוחמים" - רצף של שיחות ודיונים שהתנהלו בין חברים בתנועה הקיבוצית, יוצאי תנועות הנוער, שלקחו חלק בלחימה, אך לא חלקו את אופורית הניצחון ששטפה את הארץ לאחריה. (שפירא, 1967)



אין ספק, שהיורים והבוכים הראשונים ממש לא התכוונו לירות ולבכות. קובץ השיחות "שיח לוחמים", היה ניסיון מודע להתמודד עם חווית האבל והאובדן בתנועה הקיבוצית לאחר מלחמת 67'. אולם השנים חלפו, והיריות נמשכו. הכיבוש לא נפסק, והבכי המשיך ללוות את הדיכוי ואת הגזל.

בעבודה הזו אבחן את הקונספט של "יורים ובוכים", אראה כיצד שיח הלוחמים, וההתבוננות המודעת, הפכו עם השנים לדפוס המאפשר ומאשרר את המשך השליטה על העם הפלסטיני. אעסוק בשיח הלוחמים כמנגנון וידוי קתרטי, שמאפשר מחילה עצמית ולאומית, וחזרה למחסום בהרגשת התעלות מוסרית. אדבר על האופן בו מדובר במנגנון שמגדיר ומגביל את גבולות השיח, וכיצד אחד הדברים שהוא מותיר מחוץ לשיח הינם קורבנות הדיכוי. לצורך הדיון אשתמש, בין היתר, בסרט "שומרי הסף" (מורה, 2012) בבימויו של דרור מורה, המבוסס על ראיונות עם ששה ראשי שב"כ לשעבר, המדגים היבטים רבים מהשיח אותו אני מבקשת לאפיין.



המטרה של תיאוריה ביקורתית, היא לאפשר בחינה מחודשת של תופעות חברתיות ודפוסי שיח, מתוך חתירה לשינוי חברתי רדיקלי.



כפי שניתן ללמוד מהפסקה הראשונה, אני עוסקת בפעילות פוליטית,ֿ אשר חלק ניכר ממנה הוקדש למאבק בכיבוש, זה למעלה מעשור והעבודה הזו, מבחינתי, אינה תיאורטית בלבד, אלא באה לשרת שתי מטרות. הראשונה הינה לאפיין תופעה שיחנית, המאפיינת את החברה הישראלית, ולראות כיצד היא הפכה למנגנון שליטה. זאת, על סמך ההנחה, כי אפיון וזיהוי של מנגנוני שליטה הם חלק אינהרנטי מההתנגדות להם.







אולם על מנת לפרק מנגנוני שליטה, לא מספיק רק לזהות אותם, וכאן טמונה מטרתו השנייה של טקסט זה. התגבש השמאל הרדיקלי הישראלי התגבש לאורך העשור האחרון, כאנטיתזה לשיח "היורים ובוכים" של השמאל הציוני. במסגרת התהליך הזה, ובניגוד לשמאל הציוני, שהמשיך להתעסק בכיבוש, בעיקר, אם לא אך ורק, מנקודת המבט הישראלית, הקורבנות, הפלסטינים, הובאו בשמאל הרדיקלי לקדמת הבמה, הן כמכתיבי דרכי הפעולה והן כמוקדי השיח.



מה שהשמאל הרדיקלי לא הצליח, ואולי גם לא ממש ניסה, לעשות, זה להרחיב את גבולות השיח בחברה, שנותר תחום היטב בין קווי ה”יורים ויורים" ל”יורים ובוכים”. כישלונו המרכזי, הוא ביצירת סינתזה דיאלקטית, שתאפשר את שילוב השיח שהוא מנהל מול ועם הציבור הפלסטיני, עם שיח שמכיר בציבור הישראלי ומתקשר איתו. בחינת האפשרות לסינתזה שכזו, היא מטרתו השנייה של טקסט זה.




כשנה לפני ש"שומרי הסף" יצא לאקרנים, זכה בפסטיבל סאנדס סרט ישראלי, תיעודי, נוסף, "שלטון החוק" בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ'. גם “שלטון החוק” (אלכסנדרוביץ', 2011) מבוסס על ראיונות עומק עם דמויות משמעותיות במנגנון הביטחון הישראלי, דמויות בלתי נראות אף יותר למרבית הציבור הישראלי, השופטים בבתי המשפט הצבאיים. בניגוד ל"שומרי הסף", "שלטון החוק" מוציא את השופטים הצבאיים מהמרחב הבטוח והמוכר יחסית לצופה הישראלי, של תא הוידוי, ומעמיד אותם על דוכן הנאשמים. הוא גם מביא את הפלסטינים לקדמת המסך, כצופים, לא כנצפים. בכך, הוא ממצב את עצמו מחוץ לגבולות השיח התחומים על ידי “יורים ובוכים”. עם זאת, "שלטון החוק" מצליח לשמר את עצמו בעמדת דיאלוג עם הצופה הישראלי, ומצליח בכך לחרוג הן מגבולות השיח של השמאל הרדיקלי והן מגבולות השיח של "יורים ובוכים", ולייצר את אותה סינתזה.הביטוי לא ברור




רקע תיאורטי



ישנם מספר מושגים מרכזיים שילוו אותי לאורך הדיון התיאורטי. שיח הוא הרבה מעבר לפעולה בלשנית. הוא מרחב, בו מתרחשות פעילויות, אשר הפעולה הבלשנית היא רק אחת מהן. מרחב שמייצר, משמר ומכתיב יחסי כוח, מרחב הקובע למי מותר לדבר ובאילו אופנים, למי מותר לפעול, למי יש בעלות על השפה, על הידע, ועל הכוח. בתוך השיח פועלים כלים ומנגנונים שונים, המשמשים הצדקה ליחסי הכוח שהמרחב השיחני מעוניין לשמר, ומאפשרים ומבססים את מנגנוני הדיכוי הפועלים בו. (פוקו, 1976)



אחד ממנגנוני השימור הללו, הוא אקט הוידוי, המאפשר, על פי פוקו, לדבר בפירוט רב על מה שכביכול נאסר לדיבור בתוך מגבלות השיח.(שם) הוידוי מאפשר התבוננות אל תוך העולם הפנימי של התוקפן, אולם אין בו מקום לנפגע. הוא מעניק מחילה, אבל איננו מאפשר תיקון, ואף אינו בהכרח דורש שינוי או חריגה מהסטטוס קוו, אלא דווקא את המשכיותו במעגליות קתרטית, השבה וחוזרת אל התא המוודה.



המרחב השיחני הוא מרחב אידיאולוגי. בחברה דמוקרטית, המרחב השיחני, אמור (כביכול) לאפשר את קיומן של מגוון אידיאולוגיות. בפועל, הוא נשלט לרוב על ידי אידיאולוגיה אחת - האידיאולוגיה הדומיננטית - שמייצגת את האינטרסים של בעלי הכוח, מקבלי ההחלטות בחברה, ונועדה לשמר את עמדת הכוח שלהם. גבולות השיח, נקבעים לרוב סביב האידיאולוגיה הדומיננטית, כאשר היא דוחקת אל מחוץ למרחב השיחני את כל מה שעלול לאיים עלייה ולערער את מעמדה (רינהרט, 2007).



אחד האלמנטים השיחניים המאפשרים את שימורה של האידיאולוגיה הדומיננטית, הוא התווית גבולות השיח על ידי שכפול הדברים הנאמרים בו. כלומר, כדי שמושא מסויים יהיה חלק מהשיח, לא מספיק לו להאמר, אלא הוא צריך להאמר מספיק פעמים. לעבור מה שפוקו מגדיר כ"סף נדירות" מסויים, שנותן לו נוכחות, משמעות וקיום בשיח. כך האידיאולוגיה הדומיננטית, המוכתבת על ידי בעלי הכוח, המשכפלת את עצמה בתקשורת ובתרבות, בשיח החוקי, ובשפת הרחוב, מצמצמת את המרחב השיחני, ומדירה מתוכו, בין השאר, אלמנטים חתרניים. הללו, נדחקים לשוליים, באופן שמונע מהם להוות איום ממשי (פוקו, 1969).



אם במרחב השיח הישראלי האידיאולוגיה הדומיננטית מתבססת על תפיסת עולם בטחונית, השיח האזרחי, אותו מציעה אריאלה אזולאי, מבקש לשמש חלופה למבט הבטחוני, ולערער על ההפרדה בין אזרחים לנתינים, בין שולטים לנשלטים, בין פלסטינים לישראלים. גם ארנדט הציעה מבט אזרחי, אם כי בניגוד לאזולאי ששואפת למבט אזרחי שמגיע מבפנים, ארנדט מדברת על מבט שמגיע מבחוץ. אולם אצל שתיהן, המבט האזרחי מכריח את "הברגים במערכת" להתמודד עם חוסר המוסריות הבסיסית של המעשים שלהם. המבט הביקורתי מציף את הסתירות הפנימיות הקיימות בתוך המערכת ומעמת אותה עם הפרדוקסים המודחקים הטמונים במחיקת אנושיותם של הפרטים הקיימים בה ועם אותה חמלה אנושית שמנגנוני השימור של האידיאולוגיה הדומיננטית דורשים במקרים רבים להדחיק (אזולאי, 2010)




שיח המתוודים - “והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים, שיובילו אותך בשבילי בנחושתיים.” (אלכסנדר פן, "וידוי")


בפרק בספרה "כתוב בעיתון - לשון תקשורת ואידיאולוגיה" העוסק בתמת המלחמה בתקשורת הישראלית, מספרת טניה רינהרט על כתבת טלוויזיה, אחת מיני רבות מסוגה, שעוסקת בתחושותיו הקשות של קצין צה"ל על מותו של ילד פלסטיני מ"אש כוחותינו". היא משתמשת בכתבה הזו כדוגמא להבניית דמותו של החייל הישראלי, כ"'נער רך' עלם תמים, שנקלע לסערת הקרב שלא באשמתו, ונאלץ להתלבט יומם ולילה בחיבוטים מוסריים נוכח המציאות הקשה שמסביבו." (הפנייה) אותו חייל המוצג באופן מעורר אמפתיה בכתבה הוא בדיוק החייל היורה והבוכה. (רינהרט, 2007)

"יורים ובוכים" הוא צירוף כמעט אוקסימרוני, כמעט, מאחר ואין סתירה מהותית בין שני חלקי הביטוי, אולם יש סתירה ברורה במנעד האסוציאציות שהם מייצרים אצלנו. ירי מתחבר לאקטיביות, לאלימות, לרובים, לכוח, לדם, לפגיעה, לחיילים, לגברים, לפוגעים. הבכי לעומת זאת מעורר אסוציאציות של פאסיביות, רוך, רגישות, ילדותיות, נשיות, חולשה, כאב. הירי נתפס כמה שיכול לגרום לכאב, הבכי נתפס כתגובה עליו. ובצירוף הזה, יורים ובוכים מאוחדים השניים, מי שגורם את הכאב ומי שנפגע, במין משחק סאדו-מזוכיסטי עצמי. ומי הם קורבנות הירי? קורבנות הירי הם מי שנפגעים ממנו, מי שכואב להם, מי שבוכים. כך מאפשר הצירוף "יורים ובוכים" את הפיכת המקרבנים לקורבנות, את מי שיורים לקורבנות הירי. ומה לגבי קורבנות הירי האמיתיים? הם - הם מסיפור אחר.




על פי האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית, הישראלים; מדינת ישראל; חיילי צה”ל, הם תמיד הקורבנות. כאשר חייל חמוש מכף רגל ועד ראש עוצר ילד בן 6 על זריקת אבנים, הוא הקורבן. כאשר חיילים הורסים בתים, "מטעמים בטחוניים", הם הקורבן. כאשר פצצה של טון מוטלת על בית, והורגת, "בטעות", 20 איש (מרביתם ילדים), משגרי הפצצה הם הקורבן. שיח היורים והבוכים, היוצר את ההיפוך בין הפוגע לנפגע, ואת האיחוד בין היורה והבוכה, הוא אחד הדברים שמאפשרים את תפיסת הקורבנות הזו.




ארנדט דיברה על האופן בו ניסה היינריך הימלר להתמודד עם הקשיים הרגשיים שעוררו בו ובמי שהיו נתונים תחת סמכותו, הפשעים שהמשטר הנאצי ביצע:
"הבעייה לא הייתה אפוא לגבור על מצפונם, אלא על החמלה החייתית המתעוררת בכל אדם לנוכח סבל פיזי. התחבולה שהימלר נקט בה - הוא עצמו כנראה התייסר קשות בשל תגובותיו האינסטנקטיביות - הייתה פשוטה ביותר, וככל הנראה גם יעילה מאוד; ההוא היסב את האינסטינקטים האלה והטה אותם כלפי ה"אני". וכך, במקום לומר: איזה דברים נוראיים עשיתי לאנשים! יכלו הרוצחים להגיד: איזה דברים נוראים נאלצתי לראות תוך מילוי חובתי, וכמה העיק התפקיד הזה על כתפי." (ארנדט, _____, עמ' 115)




כלומר, הימלר הפך את עצמו, ואת הפושעים הנאציים לקורבנות בסיטואציה, אלא שנאלצים לבצע פשעים מחרידים, על מנת לאפשר עולם טוב יותר. כך מנגנון היורים ובוכים הופך לכלי התמודדות המאפשר צידוק עצמי תוך מודעות מלאה לאי הצדק האינהרנטי של הפעולות המבוצעות, ובמקביל מאפשר את המשך ביצוען של אותן הפקודות. ה"קורבנולוגיה" הזאת, כהגדרתה של רינהרט (_____הפניה(, משמשת גם להצרת גבולות השיח בכך שהיא חוסמת כל אפשרות לביקורת. שכן, כך רינהרט אומרת, "מי יעז למתוח ביקורת על קורבנות תמימים?"




השרשור הזה שיוצר הצירוף יורים ובוכים, בו היורה הו בעצם גם זה שנפגע מהירי, הקורבן שלו, מאפשר גם את מחיקת הנפגעים האמיתיים של הירי - אלה שלא רק בוכים, אלא גם נפצעים ומדממים ומתים. כך, שיח היורים והבוכים שהופך את החיילים הישראלים (וכהקשה מהם את הציבור הישראלי כולו) לקורבנות נצחיים, מוציא אל מחוץ לשיח את הפלסטינים. כך גם בתוך השיח של מה שנחשב לשמאל הישראלי, במשך שנים רבות, הדיון כולו סבב סביב הציר של הציבור הישראלי, טובתם של הישראלים, וביטחונם של הישראלים, כמו גם האופן בו "הכיבוש משחית" את החברה הישראלית, תוך התעלמות (חלקית או מוחלטת) מהציבור הפלסטיני, מטובתם של הפלסטינים ומביטחונם.




שיח היורים והבוכים שימש מראשיתו, וממשיך ומשמש גם בגלגוליו הנוכחיים כמנגנון של וידוי. בין אם ב”שיח לוחמים”, ובין אם בחוברות של “שׁוברים שתיקה”, מספרים הלוחמים בפירוט יתר על פשעיהם במסגרת הכיבוש, ומכים על חטא. הוידוי איננו משפט. הוא לא נועד לקבוע אשמה, הוא נועד לנקות את מצפונו של החוטא, ולהעניק לו מחילה. אולם מעבר למצפונם הפרטי של החיילים המתוודים, שחוזרים או לא חוזרים אל זירות הפשע, משמשים אותם חיילים יורים ובוכים גם כממרקי המצפון של החברה הישראלית כולה, שמכה דרכם על חטאיה, ושבה ומזכירה שהם היו הכרח ביטחוני.










מרחב השיח הישראלי - בין יורים ויורים ליורים ובוכים




בתוך המרחב השיחני הישראלי, הביטחוני במהותו, מייצר הדיבור של יורים ובוכים תחושה של שיח רחב ומגוון, המאפשר ריבוי דעות, כולל כאלה המבקרות את המדיניות. בעוד שמושאי השיח, אותם חיילים בעבר או בהווה, היורים ובוכים, שבים ומנסים לתת משקל שווה לשני צדי של המשוואה. המדיה והציבור הישראלי מעדיפים להתמקד בחלקה השני. כלומר, לדוברים חשוב להדגיש את תפקידם הבטחוני, באופן שיאשרר את מקומם בתוך גבולות השיח, בזמן שלסוכני האידיאולוגיה הדומיננטית, חשוב להדגיש את המקום הביקורתי כביכול, שהם מייצגים, על מנת להדגיש את אופקיו הרחבים של המרחב השיחני.




כאמור, האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית מתנהלת מתוך תפיסה ביטחונית במהותה, כשאחת מהנחות המוצא הבסיסיות שלה היא כי ניתן להצדיק כל פעולה שנועדה להגן על ביטחונם של תושביה היהודים של מדינת ישראל, גם אם היא פוגעת באזרחים ובלא אזרחים הפלסטינים המאכלסים את המרחב הנמצא בשליטת המדינה. גבולות השיח בחברה הישראלית פתוחים להכיל כל מה שאינו מערער על נקודת המוצא הזו. כאשר טווח הדיון הלגיטימי הוא על המידתיות של הפגיעה, ולא על עצם הלגיטימיות שלה.




במדיה ובציבור הישראלי, נתפסים היורים והבוכים כמייצגים את הצג השמאלי של המפה הפוליטית. מעצם העובדה שהם מערערים על נחיצותן של פעולות כאלה ואחרות לצרכי בטחון, מעזים לבקר את צה”ל, ותופסים אקטים “בטחוניים” כאלה ואחרים, בין אם שבוצעו על ידם ובין אם שבוצעו על ידי אחרים, כבלתי מוסריים, מוענקת להם מראית עין של חתרנות וביקורתיות. אולם שיח היורים והבוכים אינו מנסה לאתגר את נקודת המוצא הביטחוניסטית. כל שהוא עושה זה להגביל את טווח הפעולות הלגיטימיות במסגרתה. לפיכך, גם אם הוא נחשב לסמן השמאלי שלו, הוא משתלב בלי קושי בתוך המרחב השיחני, מבלי לאיים על האידיאולוגיה הדומיננטית.




במקביל, הקיום של שיח היורים והבוכים בתוך המרחב השיחני של האידיאולוגיה הדומיננטית בישראל, מאפשר לה לייצר מראית עין פלורליסטית. ההתעסקות בויכוחים על מוסריותן של פעולות ספציפיות של הצבא הישראלי, או במידתיות של הפגיעה שהן מייצרות בתושבים הפלסטינים, מאפשרת מצד אחד שיח הנראה כמכיל מגוון רחב של דעות, ובמקביל שימור ואשרור מחודש של נקודת המוצא הבטחונית. למעשה, מעצבי האידיאולוגיה הדומיננטית אף אינם מנסים להסתיר את השימוש שהם עושים ביורים ובוכים על מנת לייצר מראית עין דמוקרטית. בתקשורת, בכנסת, ואף בדו”חות של מכון ראו"ת לחשיבה אסרטגית, נאמר במפורש, פעמים רבות, כי ארגוני השמאל הציוני חיוניים לשימור הצביון הדמוקרטי של המדינה, והוכחת ריבוי הדעות המתקיים בה.




כך, הפך עם השנים שיח הלוחמים, בעל הפוטנציאל הרפלקטיבי, לעוד מנגנון, אחד מיני רבים, המאפשרים ומשמרים את השליטה הישראלית בציבור הפלסטיני. קיומו של שיח, ביקורתי כביכול, רדיקלי לכאורה, משמש כדוגמא לדמוקרטיות של המרחב הישראלי. תוך כך שאותה ביקורת המאפשרת לחברה הישראלית לרחוץ בניקיון כפיה, ספונה תמיד בגבולות הביטחוניים של האידיאולוגיה הדומיננטית. בה בעת, העמדה הקורבנית המתמדת שמייצר השיח הזה מאפשרת שוב ושוב את דחיקתם של הפלסטינים אל מחוץ לגבולות הדיון הציבורי.




לשיח ה”יורים ובוכים”, ביטויים רבים במסגרת המדיה והתרבות הישראלית. במקרים רבים, מדובר בטקסטים שנחשבים לחתרניים ורדיקליים, ואף מתקבלים בביקורת על ידי נבחרי הציבור. דוגמאות מהשנים האחרונות כללו בין היתר, את הסרט “ואלס עם באשיר”, בבימויו של ארי פולמן (פולמן, 2008), כמו גם את “שומרי הסף”.




לא ינום ולא ישן שומר ישראל




הסרט ממוסגר מהרגע הראשון בתוך השיח הבטחוני כשכיתוביות הפתיחה מגדירות את השב”כ כארגון האמון על הגנה על בטחונם של אזרחי ישראל מפני “טרור, ריגול ודליפת סודות מדינה”. בו בזמן, כבר מסצינת הראיון הראשונה, עם יובל דיסקין, הוא מוכנס גם למסגרות השיח המתוודות של היורים ובוכים:
“ולפעמים אחרי שעשית, ועשית מבצע סופר נקי, אף אחד לא נפגע חוץ מהמחבלים עצמם. גם אז פתאום רגע החיים עוצרים, בלילה, ביום, בגילוח, כל אחד עם הסיפור שלו, מתי שקורים לו הדברים האלה, בחופש. אתה פתאום אומר: אוקי, אני קיבלתי החלטה ונהרגו איקס אנשים, שהיו בוודאות בדרך לעשות עכשיו פיגוע קשה, אף אחד לא נפגע מסביבם, הכי סטרילי שיכול להיות המצב הזה. ועדיין אתה אומר - יש פה משהו לא טבעי במצב הזה, ומה שלא טבעי זה הכוח שיש לך לקחת משלושה אנשים, מחבלים, כן, אבל עדיין שלושה אנשים, את החיים שלהם בשנייה.” (מורה, 2012)




הסרט אמנם מתבונן בראשי השב”כ, אולם ההתבוננות בכל האירועים אותם הוא סוקר - כיבוש 67’, פרשת קו 300, האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, חיסול יחיא עייש, וכיו”ב - היא כולה מנקודת מבטם, ועל פי רוב הכניסה לסצינות התיעודיות מגיעה מתוך מסכי הטלוויזיה הקטנים דרכם צופים ראשי השב”כ על העולם, באופן שמכניס את הצופה לתוך החוויה שלהם. הסיפור הוא הסיפור שלהם, השפה היא תמיד, שפת הבטחון, וה”מאבק בטרור”. במקביל הדיבור הוא תמיד וידויי, לעיתים רפלקטיבי.




במסגרת הנרטיב הביטחוני, המקום היחיד שהפלסטינים יכולים לאכלס בשיח הוא כאחד מאותה רשימת אויבים המאיימת על בטחונו של הציבור הישראלי. שיח ה”יורים ובוכים” הנטוע כאמור בתוך התפיסה הביטחוניסטית, אינו מאפשר לפלסטינים לחרוג מהעמדה הזו, ולהתפס כאזרחים במרחב. כך, לכל אורך הסרט ב”שומרי הסף” הפלסטינים מוצגים כמעט אך ורק כאיום בטחוני. המילים “טרור”, “טרוריסטים”, “מחבלים” ו”אויבים” שבות ונאמרות על רקע תמונות של פלסטינים, בסיטואציות עימותיות - מפגינים, זורקי אבנים, אסירים, מחבלים מתאבדים - עליהם מביט הצופה מתוך מסכי הטלוויזיה הקטנים של השב”כ, מתוך כוונות של רובים או של טנקים. הם תמיד נצפים.




שומרי הסף מצוי כולו בתחום האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית. הנרטיב שהוא מציג ממלחמת ששת הימים ועד היום, הוא הנרטיב הישראלי של נצחון מזהיר במלחמת אין ברירה, מדינה קטנה מוקפת אויבים שנאבקת על הקיום שלה מול מלחמות וטרור, וגופי בטחון שעושים לילות כימים, כדי להגן על אזרחיה.




ההצגה של ראשי השב”כ נועדה לעורר אמפתיה. הם קשוחים אבל שנונים, הם נוקשים אבל רגישים. הם מספרים אנקדוטות קטנות, שכביכול אי אפשר שלא להתחבר אליהם, על משגי שפה, ועל שירות בטחון שמוצא את עצמו בלי אויב. הם מובילים את הצופה באלגנטיות מסביב לשאלות המשמעותיות באמת, כמו האם הכיבוש מוצדק, האם חייב להיות אויב, מה גורם לטרור, האם הדרך הצבאית היא הדרך להתמודד איתו, וכיוצא בזאת.




זה לא שב”שומרי הסף” אין כל ביקורת ממסדית. הביקורת מבליחה מדי פעם, כשאברהם שלום אומר שממשלת ישראל מעולם לא ראתה את הפלסטינים, או כשעמי אילון מביע שאט נפש מהריגת המחבלים בקו 300. אולם הביקורת הזו כפופה כולה למגבלות האידיאולוגיה הדומיננטית, ותחומה כולה בתוך השיח הרואה בפלסטינים, קודם כל, איום בטחוני, לא בני אדם, אזרחים, החולקים את המרחב הישראלי. כדי לחלץ את האלמנטים הביקורתיים מהטקסט דרושה קריאה חתרנית. קריאה שכזו, מאפשרת למצוא ב”שומרי הסף”, תיאור מדוקדק של שיתוף הפעולה הכלל מערכתי בדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית, ובהסתרת סבלה מעיני הציבור הישראלי דרך הדיבור הבטחוני. אולם מרבית הצופים בסרט ידבקו בקריאה הרגילה, ולא יעשו את המאמץ לקרוא לעומק, בין השורות.




בדקות האחרונות של הסרט, מבטאים ראשי השב”כ לשעבר, אחד אחרי השני, את הסתייגויותיהם מהמצב בו מצוייה מדינת ישראל, ומהפעולות עליהן בין היתר הם היו אחראים. זהו אחד הרגעים הכי וידויים בסרט. ברור מאוד שכל אחד מהם מדבר ממקום רגשי, ועמוק, וההצגה שלהם נועדה לעורר בצופה הזדהות ואמפתיה. אולם כאן בדיוק טמונה הבעייה. בסופה של הצפייה בסרט, דווקא כתוצאה מאותן דקות אחרונות, וביקורתיות לכאורה, יוצא הצופה בהרגשה, כאילו ראה מבעד למסכה של אותם ראשי שב”כ ביטחוניסטים, קשוחים. ראשי השב”כ נחרטים בזכרונו של הצופה, לא כחלק מהותי מהמנגנון המשומן של השליטה באוכלוסיה הפלסטינית הכבושה, אלא כקורבנות של מציאות קשה, של טרגדיה בטחונית, ששמה אותם בעמדה שדרשה מהם לקבל החלטות כואבות בזמן אמת. הם מקבלים מחילה, ונמלטים מאחריות, ואיתם מדינת ישראל כולה.




בסופו של דבר, “שומרי הסף” שב ומבסס את האידאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית. קרי, אנחנו חיים במדינה קטנה ומוקפת אויבים, ובמצב של מגננה מתמדת מפני מלחמות וטרור שאין לנו כל אחריות לפריצתם או לקיומם. למזלנו ישנה רשת נרחבת של גופים ואנשים האמונים על בטחוננו. אלה אנשים טובים, רגישים, שהתקשחו כתוצאה מהנסיבות. הם מפשלים לפעמים, אבל רוב הזמן הם יודעים לעשות את הדבר הנכון. לעיתים הם נאלצים לנקוט בפעולות שמוסריותן או חוקיותן מפוקפקת, אבל זה נעשה אך ורק למטרות ההגנה על בטחוננו ומניעת הטרור.




Silent Treatment




בזמן שהשמאל הציוני נשאר ספון בתוך הגבולות הבטוחים של האידיאולוגיה הדומיננטית עם שיח היורים ובוכים, השמאל הרדיקלי ביסס לעצמו, לאורך שנות האלפיים, שפה אחרת בה שיח הסרבנים הלך והתגבש כאנתיתזה לשיח הלוחמים. ממכתב השמיניסטים ועד תנועת החרם, סירב השמאל הרדיקלי לקחת חלק בירי או בבכי. אולם, במקום לאתגר את השיח הישראלי, עם אותן שאלות עמן הוא נמנע מלהתמודד ולנסות להרחיב את גבולותיו, מיצב את עצמו השמאל הרדיקלי מחוץ לגבולות השיח. מזה יותר מעשור מתמקדים פעילי השמאל הרדיקלי בפעילויות שעיקרן מאבק משותף עם האוכלוסיה הפלסטינית, ובשנים האחרונות גם שינוי תודעה בקרב הקהילה הבינלאומית. אולם בתוך המאבק המשותף הזה נזנח הצד הישראלי של המשוואה, ומרבית הפעילים אינם עושים כל מאמץ לדבר עם האוכלוסיה הישראלית. חלק ניכר מהם פוסל אותה לחלוטין כ”לא רלבנטית”.




התפיסה האידיאולוגית של השמאל הרדיקלי מסרבת לקבל את הנרטיב הציוני הבסיסי, ומספרת את ההיסטוריה של מדינת ישראל במונחים של כיבוש, נישול וקולוניאליזם. היא מסרבת לקבל את נקודת המוצא הבטחונית עליה נשענת האידיאולוגיה הדומיננטית הישראלית ככלל, ומסרבת לקבל את צידוקי הבטחון, כהצדקה להפרת זכויות האדם של הפלסטינים בפרט. היא גם מסרבת לקבל את מסגרת הזמן המסמנת את תחילת הסכסוך ב – 1948, ואת ראשית הכיבוש ב – 1967. בעוד שלשיח היורים ובוכים המייצג את השמאל הציוני יש שלל ייצוגים במדיה, בתרבות ובאומנות הישראלית, לשמאל הרדיקלי ישנם ייצוגים מעטים בלבד, ומרביתם זכו לנראות ציבורית מוגבלת ביותר.




אין ספק, כי מבנה העל בחברה הישראלית - מערכת החינוך, החוק והמשפט ואמצעי התקשורת - מוקדשים ברובם לשימור האידיאולוגיה הדומיננטית, וכי אף הם אחראים לדחיקת תפיסותיו של השמאל הרדיקלי אל מחוץ לגבולות השיח. אולם בו בזמן, השמאל הרדיקלי כמעט ולא עשה מאמץ להשתחל לתוך המבנים הללו ולאתגר את התפיסה השלטת. יתרה מזו, ניתן לומר, לדעתי, כי הסיבה לכשלונו של השמאל הרדיקלי להפוך לכוח משמעותי בחברה הישראלית, הוא הסירוב לנהל דיאלוג עם הציבור הישראלי.




העובדה שמזה למעלה מעשור השמאל הרדיקלי נמנע מלדבר עם הציבור הישראלי, כמו גם העובדה שלאורך כל התקופה הזו הוא לא עשה כל ניסיון ממשי להציע חלופה לאידיאולוגיה הדומיננטית מותירה אותו מחוץ לסף הנדירות הנחוץ על מנת להיות חלק מהשיח. זה האתגר איתו ניסה להתמודד רענן אלכסנדרוביץ’ ב”שלטון החוק” (אלכסנדרוביץ', 2011)




מתא הוידוי אל דוכן הנאשמים




אם “שומרי הסף” התחיל בלמקם את עצמו בתוך סיפור המסגרת של האידיאולוגיה הדומיננטית, וה”נצחון” במלחמת 67’, “שלטון החוק” מציע מהרגע הראשון נרטיב חלופי לאותה המלחמה. בקטע הקרינות הראשון מודיע רענן אלכסנדרוביץ’ כי הסרט הולך לעסוק “במערכת המסדירה את שלטון החוק בשטחים שכבשנו בשנת 67’”. הראיון הפותח את הסרט עם מאיר שמגר, הפרקליט הצבאי הראשי ושופט עליון לשעבר, מספר כי צווים צבאיים, ומסמכים חוקתיים המשמשים את ישראל בדין הצבאי בשטחים הכבושים, היו מוכנים הרבה לפני יוני 67’, ממתינים במאות עותקים, בארגזי “חירום” להזדמנות המתאימה. בכך, מסרב “שלטון החוק” להכתב לתוך הנרטיב של “מלחמת אין ברירה”, או כיבוש שהוא תוצר של נסיבות מתמשכות מחוץ לשליטתה של מדינת ישראל, ומציג לצופה מהלך מתוכנן ומחושב.




ב”שלטון החוק” רענן אלכסנדרוביץ’ אינו מספר את סיפורם של השופטים, או של בתי המשפט הצבאיים. השופטים המרואינים הם בסך הכל אמצעי נרטיבי, המשמש אותו בסיפור הכיבוש. הסרט מחולק לפרקים (“חוקים וצווים”, “אדמה מתה, וכיו”ב) ועוקב, פרק אחרי פרק, אחר המיסוד של הכיבוש.




ב”שלטון החוק” לפלסטינים יש מקום. הם מתבוננים על השופטים הצבאיים דרך מסך ענק הפרוס לצדם. מזכירים. מאשימים. יש להם שמות, וסיפורים אישיים. כמן עראפה איברהים, שהורשעה על הגשת מים ופיתות למסתננים. הם נראים על פי רוב בסיטואציות יומיומיות, שנלקחו מתוך סרטים תיעודיים ארכיונים. הסיטואציות העימותיות בהם הם מופיעים מגיעות על רקע תיאור מנגנוני השליטה של הכיבוש, והדיכוי אותו הם חווים, מצטיירות כאקטים של התנגדות, לא כאקטים של טרור, וגם בהן המצלמה מבהירה היטב את יחסי הכוחות בין החיילים החמושים לבין הנערים זורקי האבנים.




“שלטון החוק” אף מסרב לקחת על עצמו את המתודה הוידויית המעניקה מחילה מבלי להטיל אשמה, שעוסקת בחטאים, ולא בפשעים. השופטים הצבאיים מועמדים ב”שלטון החוק” על דוכן הנאשמים. הם נשפטים בכלים שלהם, כשהעדות שלהם אינה נשמעת במלואה, ולצופה נאמר בגלוי כי הוא מקבל מידע חלקי, וסלקטיבי. השאר, כמו שמגלים נאשמים רבים בבתי המשפט הצבאיים, נותר חסוי. רענן אלכסנדרוביץ’ תובע תשובות מהמרואיינים שלו. הוא גורם להם לנוע בכיסא שלהם בחוסר נוחות, להתפתל בלי לדעת איך להשיב. הוא מסרב לקבל את התשובה הבטחונית כצידוק האולטימטיבי לכל פעולה.




לפרקים נראה, כי שני הסרטים מתכתבים האחד עם השני. ישנם אירועים ששני הסרטים מציגים ומנתחים. לדוגמא, הקמת ההתנחלויות הראשונות. אולם, אם ב”שומרי הסף” הניתוח עוסק בדילמה עמה מתמודדים אנשי בטחון ישראלים, הבאים לפנות את המתנחלים היהודים, עליהם הם מדברים כ”בשר מבשרנו”, ב”שלטון החוק” הדיון עוסק באופן שבו מערכת המשפט הצבאית והאזרחית אפשרה את הכשרת ההתנחלויות, תוך הצגה ויזואלית וורבלית של גזל האדמות הפלסטיניות, גם במילותיהם שלהם, בפניות לבתי המשפט, ובקטעים תיעודיים. הניגוד הדיאלקטי הזה מדגים במדויק את הפער בין שני אופני השיח.




אולם, הייחודיות של "שלטון החוק" אינה טמונה רק בהצלחתו לחרוג מתוך תחומי האידיאולוגיה הדומיננטית. הייחודיות שלו טמונה בכך שהוא מצליח לעשות זאת תוך שהוא מדבר בשפה שנועדה לקיים דיאלוג גם עם הציבור הישראלי. הבחירה להשתמש בשופטים הצבאיים כאמצעי נרטיבי, נועדה לאפשר (בין היתר) לצופה הישראלי, לראות את סיפורו של הכיבוש דרך סיפורן של אותן דמויות סמכות ביטחוניסטיות שהוא נוטה להעריך. אף שהסרט לא שופט רק את השופטים הצבאיים, אלא את החברה הישראלית כולה, העובדה שהם אלה שעומדים על דוכן הנאשמים מאפשרת לצופה הישראלי ניתוק רגשי מסוים, תוך שהוא צופה בהליך המשפטי. ההערות הרפלקטיביות שמפזר אלכסנדרוביץ’ לאורך הסרט על תהליך העשייה, הסלקציה של החומרים, ועמדת הכוח שלו כבמאי, מייצרות תחושה של שיתוף, שנותן לצופה מקום בתהליך העשייה. הסרט מדבר עם הצופה, הישראלי. הוא לא צועק עליו, הוא לא מאשים אותו, הוא מציג לו מציאות, ומבקש ממנו לחשוב.




הסרט מסתיים בפנייתו של באסם תמימי, מהכפר נאבי סאלח, המוחזק במעצר בזמן עשיית הסרט. באסם נעצר על ארגון הפגנות בכפרו, כנגד גזל אדמותיו. הצהרתו בבית המשפט מוקראת על רקע תמונות , מוקרא על רקע תמונות מהמאבק העממי בכפר. באסם מספר על שלוש שנים מחייו שעברו במעצר מנהלי, על שיתוק בו לקה כתוצאה מעינויים, על מעצרה של אשתו ועל פציעות של ילדיו. באסם מספר את סיפורו של הפלסטיני תחת הכיבוש. הוא מסיים את הצהרתו בשאלה “ואם אמצא בלתי אשם בבית המשפט הצבאי שלכם, האם אשתכנע שיש צדק במערכת המשפט שלכם?” התשובה של באסם התשובה שאיתה נשאר הצופה בסוף הסרט, היא לא. הבחירה לסיים את הסרט במילותיו של באסם תמימי, ולא במילותיהם של השופטים הצבאיים, המצהירים לפני כן, שהיו שבים ומקבלים את המינוי המערכתי, שבה ודורשת את הפניית המבט האזרחי כלפי הפלסטינים. הבחירה לסיים בתמונות של הפגנות אזרחיות המפוזרות בגז מדמיע, שמבהירות היטב את אי-הסימטריה בתוך מצב הכיבוש, דורשת מהצופה לחרוג מתוך האידיאולוגיה הדומיננטית הבטחונית, ולהתחיל לראות בפלסטינים בני אדם, שבטחונו של הציבור הישראלי אינו יכול לבוא במחיר חייהם ובטחונם.




סיכום אופטימי

התחלתי את המאמר הזה בדיון בשיח ה”יורים ובוכים”, ובבחינת האופנים בהם הוא הפך מאמצעי דיון רפלקטיבי, לאמצעי שליטה. הראיתי כיצד לא רק ששיח ה”יורים ובוכים” אינו מערער על האידיאולוגיה הדומיננטית בחברה הישראלית - אידיאולוגיה ביטחונית, הרואה בישראלים קורבנות תמידיים, שבמסגרתה המקום היחיד שנותר לפלסטינים הוא המקום של האויב, האיום הקיומי - אלא משמר אותה. הראיתי כיצד הוא יוצר מראית עין של דמוקרטיה ופלורליזם תוך הצבת גבולות ברורים לשיח: כל מה שיוצא מנקודת מבט בטחונית - בפנים, כל מה שמערער על התפיסה הבטחונית - בחוץ. בחנתי ב”שומרי הסף” דוגמא, אחת מני רבות, לשיח הזה.



הרבה יותר קל לתוצרי תרבות לשמר את האידיאולוגיה הדומיננטית מאשר לערער עליה. סרט אחד לא יכול לשנות מציאות שלמה, ו”שלטון החוק” הוקרן בעיקר בסינמטקים, ובערוץ 8, הנצפים פחות. סרט אחד לא יכול לעמוד לבדו מול האידיאולוגיה הדומיננטית. הוא לא מספיק כדי לעבור את סף הנדירות הדרוש לדברים על מנת להפוך לחלק מהשיח. “שלטון החוק”, מוצלח ככל שיהיה, לא יביא בפני עצמו לסיום הכיבוש. המעבר ש"שלטון החוק" מציע לשיח אזרחי, שיח שמסרב לראות בישראלים קורבנות של מציאות בטחונית, אלא רואה בהם סוכנים של פעילות במרחב, שיח שמתעקש להנכיח את הפלסטינים, ולהסתכל עליהם כעל אזרחים, שיח שמתעקש להמשיך ולהיות בדיאלוג עם הציבור הישראלי, הוא בעל פוטנציאל לשינוי עתידי. אם השמאל הרדיקלי ישכיל לאמץ את הסינתזה השיחנית ששלטון החוק מציע, המסרבת להכנע להתקרבנות של שיח היורים ובוכים מחד, אך דורשת להרחיב את גבולות השיח בחברה הישראלית ולפנות לעצמה מקום בתוכם, יתכן, כי השינוי הזה יעבור מן הכורח לפועל.












ביבליוגרפיה...

תערוכה בב"ש
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/408/995.html

כנס במרכז הגאה
http://gaycenter.org.il/do-it/
כשאני מסתכלת על השעות עכשיו, נראה לי שזה עלול להתנגש לך עם העבודה.
אבל אולי תוכל לדאוג שיאספו אותך מתל אביב, וללכת לפאנל הראשון.

ב - 14 לפברואר מצויין ברחבי העולם יום מחאה נשי עולמי כנגד אלימות מינית. מיליוני נשים יוצאות לרחובות לריקוד מחאה המוני כנגד עולם בו בטחונן הוא הפקר. עולם בו הן חשופות לדיכוי מתמשך, יומיומי ובעיקר בלתי נראה, בו הבית כמו הרחוב אינו מבצר בטוח, והגוף הנשי חשוף כל הזמן למבט פולשני, ליד חודרנית, למגע לא רצוי, ללפיתה, למישוש, לחדירה. עולם בו הדיכוי הזה הוא ברובו בלתי מדווח, מושתק, מודחק, ולעיתים נדירות מוצף במספרים סטטיסטיים כמו אחת משלוש, ואחת משבע, מספרים נטולי גוף, נטולי הוויה, נטולי שמות. מספרים של נשים.

רק בעולם שכזה נערה בת 15 יכולה להיות מושאת בניגוד לרצונה תמורת בצע כסף, תוך שהממסד שותק. רק בעולם כזה בעלה של אותה נערה יכול להרביץ לה מבלי לחשוש מעונש. רק בעולם כזה היא יכולה לנסות להתאבד פעמיים, ולהיות משוחררת חזרה אל אותו הבית בו היא כלואה. רק בעולם שכזה המוצא היחיד שלה הוא לאיים אליו, ולקוות שמשפחתה תסכים סוף סוף לקחת אותה חזרה, ורק בעולם כזה, זה אינו סוף הסיפור בעבורה, אלא רק ההתחלה.

אבל הנערה היא נערה, וחמור מכך, נערה בדואית, והרשויות אינן רואות בעצמן אחראיות לגורלן של נשים שכאלה, אחרות. ומשטרה, ומערכת בריאות, ומערכת רווחה וסעד, ומדינה אינן מתעניינות בה. כך, במקום להיות בשלב זה במערכת תומכת ומטפלת, היא חוזרת לבית אביה, ותוך פחות מחודש מושאת בשנית, הפעם לגבר שגילו כפליים מגילה, עבריין סמים, המגדל שישה ילדים עם אישה אחרת. היא אינה רוצה להינשא לו, ובלילה הראשון מסרבת לשכב איתו. הוא אונס אותה. היא רוצה לעזוב, אבל אין לה לאן. משפחתה ומשפחתו מפנות לה עורף, והשדכנית מתרה בה להשאר ולתת לו הזדמנות נוספת. זה השלב בו היא מכינה את הסכין.


וכעת בהיכלי הצדק של החוק, היא ניצבת מול גבר שיכריע את דינה, על פי חוקים שלא נכתבו כדי להגן על שכמותה, שאינם מבינים שהגנה עצמית מפני האונס הצפוי יכולה להתרחש גם לפני שהאנס פשט את המכנסיים וחשף את אברו. בפני מערכת שאינה רואה באונס הגנה, לא מן הדין ולא מן הצדק, ושופטת אותה על מלוא חומרת עבירת הרצח. לא הגנה עצמית ולא קינטור, עומדים לזכותה, כי עברו עשרים שעות, והלילה הקודם מבחינת החוק כבר נשכח.

לכן בשלב זה כל מי שמאמינה בזכותן של נשים לבטחון, בזכותן של נשים על גופן, צריכה לקום ולעמוד לצידה של הנערה הזו, לקום ולדרוש שתנתן לה הגנה, מערכתית, ממסדית, משפטית, חוקית, לאחר שהיא הופקרה חסרת הגנה בכל שלב ושלב של הדרך.

קודם כל חברת החשמל מאמצת את יוזמת יום שני ללא בשר, ואפשר לקוות שעוד מוסדות ציבור יילכו בעקבותיה.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000817842

וגם בהקשר הזב"חניקי, החלטת בית משפט עליון להשאיר על כנו עונש מאסר לצייד דורבנים. גם אם סוגיית הכלא היא מורכבת בלשון המעטה, נחמד לראות שהמהפכה הזב"חניקית מגיעה גם לבג"צ, בעיקר משמח אותי הציטוט המאוד מודע מההחלטה שלהם.
http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1917035

http://www.themarker.com/career/1.1913915
ועדי עובדות בקלאנסווה ובטייבה שמנהלים מאבקים נגד מאגר ביומטרי, העסקה קבלנית, הלנת שכר, ולמען הגברת הייצוג של נשים בעירייה, ובתור התחלה מצליחות לאגד ולעורר נשים.

http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1917260
11 מיליון מהגרים זוכים לאזרחות בארה"ב, אם כי במחיר של הקפדה יתרה יותר על הגבולות.
בינתיים אצלנו, משרד הפנים החליט שמישהי שהוריה סודאנים, אבל היא גדלה באריתריאה, היא בכלל אתיופית, למה? כי ככה אפשר להחזיק אותה במעצר, אבל החדשות הטובות שהן שהמשרד של ידין עילם ערער, ומשרד הפנים שינה את ההגדרה שלה לסודאנית ושחרר אותה.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1917367
וזו אומנם נראית כמו כתבה מדכאת בטירוף, אבל בסופה מסתבר שהשוטר הודח ונפתחו הליכים נגדו בהוראת ראש המחוז. אני עובדת על להשיג את הפרטים שלו ולהוציא לו מייל תמיכה מהקואליציה. מרכז הסיוע כבר שלך לו אחד.

זהו לבינתיים

http://tabularasa.haoneg.com/
בלוג של מעקב אחרי קעקועים והאנשים שעושים אותם. אני חושבת שתהנה גם מהקעקועים, וגם מחלק מהסיפורים.
לבחורה הזו נניח יש כמה קעקועים מדהימים:
http://tabularasa.haoneg.com/559

וגם לאחד הזה
http://tabularasa.haoneg.com/586

ובעוד שלא התאהבתי מהקעקועים שלה, היא סולנית של להקת מטאל והגיעה להופעה ככלה זומבית, אז אולי שווה לבדוק את הלהקה שלה.
http://tabularasa.haoneg.com/584

טרילוגיית פוסטים לרגל יום הזכרון, על מספר החללים השנתי, ונסיבות מותם. ידעתי שהתאבדות היא גורם המוות מספר אחת, וגם שישראל מנפחת מספרים, אבל כאן יש את המספרים המדויקים, כמו גם הרבה עובדות מרתקות על 35 חללים שנוספו יש מאין. מזהירה מראש שהכתיבה מעט טרחנית וניתן היה לקצץ את הפוסטים בצורה משמעותית.
http://eishton.wordpress.com/2012/05/08/memorial2012part2/
http://eishton.wordpress.com/2012/05/08/memorial2012part2/
http://eishton.wordpress.com/2012/05/09/memorial2012part3/

http://www.nytimes.com/2012/11/14/world/europe/swedish-school-de-emphasizes-gender-lines.html?pagewanted=1&_r=3&adxnnl=1&hpw&adxnnlx=1353337276-bXDbTEz+v9hcYRya8RwdZw&

זה מעניין. הנקודה שעולה בסיום חוזרת גם לדיון שלנו על כך שיש יותר לגיטימציה ללימינאליות מגדרית של ילדות מאר של ילדים.

מאוד אהבתי את הניסוי שהם עשו עם ההסרטה. אני חושבת שזה כלי שאפשר לחקור אותו גם בתוך קבוצות, כדי להנכיח הטיות מגדריות.

חדר מרווח ומקסים בדירה בל תל אביב לסיבלוט מיידי

לסיבלוט מיידי, החל מהיום ועד ה 16 לאוקטובר. חדר גדול, פלוס מרפסת משותפת, ברחוב צדדי ליד כיכר רבין. בדיקה שותפה אחת, מטבח מאובזר, דוד שמש, ואינטרנט אלחוטי. ניתן לשכור את החדר רק לחלק מהתקופה. מתאים גם לתיירים המגיעים לעיר לתקופת החגים.
לפרטים: כרמל 050.... 

I'm in London, been around for the past 5 days. If any of you who lives here would like to meet, write me a message with your contact details. Murphy killed my phone a couple of days before my flight left, so I've lost all my phone numbers.

It's my first morning alone in a while now. My mum went to do some shopping, my brother went to play Magic, and I was left in the apartment to get some news updates, a bit of chatting with friends, and a slower morning. Somehow I've only got fice minutes left before I have to head out myself. I guess I've taken it a tad too slow.

So the more elaborate post I had every intention to write this morning will probably have to come later on. In the meantime I'll head out for Les Miz.