מאמר זה יתמקד במעמדה של יצירת האמנות בת האלמוות בעולמם של
בני אנוש, תוך התייחסות למשנתו של פרויד ... more מאמר זה יתמקד במעמדה של יצירת האמנות בת האלמוות בעולמם של בני אנוש, תוך התייחסות למשנתו של פרויד כפי שהיא מפורטת בחיבורו הנודע "המאוים" )האלביתי(, ואגב הפנייה ל"אלביתי" כאחד ממושגי המפתח המנחים את הדיון; לחיבוריו של רולאן בארת, מחשבות על הצילום ויומן אבל, תוך הסבת תשומת לב לשני מושגי מפתח, "הפונקטום" ו"הסטודיום", שבהם עושה בארת שימוש במטרה להבהיר את עמדתו הפואטית; כמו גם לחיבורה של סוזן סונטג, הצילום כראי התקופה. סיפור אהבתם של אורפאוס ואורידיקה — מורשת העולם הקלאסי, והפרשנות שניתנה לסיפור המיתולוגי במשנתו של מוריס בלאנשו )הספר העתיד לבוא(, ישמשו כבסיס תיאורטי לדיון העקרוני בסוגיות של זיכרון, אובדן והנצחה, תוך התייחסות ליצירותיהם הספרותיות של אונורה דה בלזאק, דן פגיס, עמוס עוז ועמליה כהנא־כרמון, כמו גם לכתביהם של ש"י עגנון, פנחס שדה, ווירג'יניה וולף, ולרשימותיהם של יהודית הנדל ומאיר שלו. כל זאת כמתחייב מאופי החיבור, תוך התמקדות בהיבטים ארס־פואטיים, אישיים, לעתים אוטוביוגרפיים של הכתיבה.
במוקד מאמר זה מוצב סיפור קצר (קצרצר) של ש"י עגנון וכותרתו "שלוש אחיות", הקשר המציב את הטקסט הספר... more במוקד מאמר זה מוצב סיפור קצר (קצרצר) של ש"י עגנון וכותרתו "שלוש אחיות", הקשר המציב את הטקסט הספרותי במסגרת עממית, הנוטה לעשות שימוש במספר הטיפולוגי שלוש, ובה בעת מעניק לו הקשר מיתולוגי, הנגזר מכוח מעמדן הייחודי של שלוש אחיות הגורל במיתוס ההלניסטי – המוירה מפילות האימה. קריאה פרשנית של הסיפור מעגנת אותו בהקשר תרבותי מגדרי, המעניק לאישה אוחזת המחט, המלווה את התרבות האנושית משחר ימיה, תופרת, רוקמת, מאחה קרעים, מקום מרכזי, תוך מיקומו במרחב הנדוניה – אקס טריטוריה נשית נבדלת במתחם הפטריארכיה. בתוך כך ותוך התחקות אחר זיקות לטקסטים קנוניים ידועים (מן הספרות העברית ומספרות העולם) שהיו ידועים למחבר, נבחנת כאן זיקתו של עגנון למורשת תרבותית רחבה – מורשת חברתית היסטורית, הממוקמת בשורשי המהפכה התעשייתית, על השלכותיה, כמו גם זיקתו של עגנון למורשת תרבותית עברית עממית מסורתית. מהלך זה מצביע על עמדתו הייחודית של עגנון כאמן החורג מכל קונבנציה, שבאמצעות שורות מספר יוצר טקסט בעל מסר חברתי חריף הניחן בצביון ליטורגי פולחני, ומעלה על הדעת שיר קינה מקראי.
Ronit Matalon: Poetics of Observation – Art as a Picture Exegesis
This article focuses on the li... more Ronit Matalon: Poetics of Observation – Art as a Picture Exegesis
This article focuses on the link of Ronit Matalon's work to the art of photography and painting, both in her poetical and essayist writing. Standing behind the tripod of a metaphorical camera, echoing Roland Barthe's Camera Lucida and Susan Sontag's On Photography, as well as Walter Benjamin's The Work of Art in the Age of Technical Reproduction, Matalon presents an alternative to the hegemonic patriarchal and androcentric position of the artist in Western Culture. Defying Maurice Blanchot's description of the Orphic Gaze as marking the act of writing, Matalon puts a black hood over her Narrator's head, supplying her with a veiled look.
Two novels and one novella stand at the center of the discussion, which opens with Matalon's early story "Photograph" (Strangers at Home) to present her poetical stance. Her debut novel The One Facing Us and the bildungsroman The Sound of our Steps are both shaped around existing or lost family photos, alongside paintings by local artists – Yitzhak Livne in The One Facing Us, and David Ginaton in the novella "Happiness behind the Trees". The visual art adds a cultural interpretive context which operates alongside the written text. Matalon thus creates a unique poetical form – a novel as a picture exegesis, placing a verbal text, photo and painting in front of each other, intertwined into one unity.
מאמר זה מתמקד בזיקה שמקיימת יצירתה של רונית מטלון, סופרת מתבוננת שכל ישותה מתמצה במבט, לאמנות הצילום והציור, זיקה הבאה לידי ביטוי בכתיבתה הפואטית והמסאית. בתוך כך משוחחת מטלון עם הוגים מרכזיים בשיח התרבותי בן ימינו, כרולאן בארת (מחשבות על הצילום, יומן אבל), סוזן סונטאג (הצילום בראי התקופה), ולטר בנימין (יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני) ואחרים, להצגת עמדה פואטית אמנותית חלופית, המערערת על עמדתו המסורתית של הגבר שוחר האמנות בתרבות המערב.
במוקד מאמר זה מוצבים טקסטים פואטיים הגותיים ופרקי זיכרונות, העוסקים ביצירה זיכרון והנצחה. בספקם א... more במוקד מאמר זה מוצבים טקסטים פואטיים הגותיים ופרקי זיכרונות, העוסקים ביצירה זיכרון והנצחה. בספקם אבני דרך לבחינת זיקת הגומלין שבין חיים ומוות ליצירה, הם מצביעים על תלות והתניה הדדית, נביעה והפריה מתמדת, בין היצירה שוקקת החיים לאובדן כמקור וכעוגן. סיפורו של אורפאוס, האמן המיתולוגי שירד עד שאול תחתיות בתשוקתו להשיב לאורידיקה אהובתו את חייה שנגזלו וגזר עליה גזר דין מוות, מספק בדיון זה נקודת מוצא להתחקות אחר סגולותיה של יצירת האמנות, הממוקמת בין חיים למוות - שואפת להמריא אל על בעוד שורשיה נעוצים בתהומות
סיפורו של עמוס עוז "נוודים וצפע" פורסם לראשונה ברבעון קשת 1963, ופורסם שוב לאחר שתוקן ב1975. מאמר... more סיפורו של עמוס עוז "נוודים וצפע" פורסם לראשונה ברבעון קשת 1963, ופורסם שוב לאחר שתוקן ב1975. מאמר זה מבקש לקרוא סיפור זה שנית כדי לבחון את השאלה המרכזית הניצבת במוקדו - היה או לא היה אונס.
שאלה זו נשארת כאן פתוחה - שלוש עדויות מסופקות לקוראים - עדות הנערה בת הקיבוץ, עדות הבדווי ועדות המספר בן הקיבוץ, הנוטה לתמוך בעמדת הנווד. עדות נוספת עולה במפתיע מותך הטקסט, מפריכה את העדויות האחרות ויש בה כדי להכריע את הכף.
הציפור, שיופייה ועדינותה לצד חתירתה אל על הפכו אותה לאחד הסמלים הפואטיים המרכזיים והקנו לה מעמד ע... more הציפור, שיופייה ועדינותה לצד חתירתה אל על הפכו אותה לאחד הסמלים הפואטיים המרכזיים והקנו לה מעמד על בקרב היוצרים הספרותיים, ואף מעמד מועדף בקרב היוצרות, מוצבת במוקד הפואמה של דיתי רונן "צפורקטן". במרכזה תיעוד של אירוע מכונן בחיי אמהּ, שניתן להצביע עליו כעל האירוע שסימן (סמלית) את הישרדותה במחנה ההשמדה. המאמר עוקב אחר סיפורה של האם כפי שהוא מוצג על ידי בתה, בהסתמך על עדותה של האם ועדות חברתה משכבר הימים, תוך הצבעה על התמודדותה של רונן עם המשימה המאתגרת, כתיבת שירה לאחר אושוויץ. רונן מספרת את סיפורה בלשון מדודה הנזהרת בכוונת מכוון מן המלודרמה. כמי שעושה בציפור שימוש מטפורי, תיאורה מתחיל למעלה בשמים, מקום משכנו של האל (הנוכח נפקד) ויורד אט אט אל מחנה המעצר, מהלך שיש בו כדי להמחיש את תחושת המלכוד של השוהים (וליתר דיוק השוהות) במחנה ההשמדה. תיאורה מאזכר טקסטים ידועים מן הספרות העברית ומספרות העולם, המספקים תיבת תהודה פואטית תרבותית לשירהּ, ותוך הדהוד תיאוריות מביקורת הספרות הפמיניסטית.
This essay presents transgression and trespassing as a major force at the core of Modern Hebrew L... more This essay presents transgression and trespassing as a major force at the core of Modern Hebrew Literature and as the secret code hidden underneath its textual layers. Various publications guide me in my research, first and foremost Maurice Blanchot's pivotal essay, "The Gaze of Orpheus" (Blanchot, 1981), a publication I used as a leading text in reading Hebrew Literature in my latest book, Tribe Enchanters (Keren, 2020). "The act of writing begins with Orpheus's gaze", declares Blanchot (ibid.: 104), laying the path for the artist-to hell and back, drawing attention to the Hellenistic myth and to its contemporary psychological meanings. Mordechi Shalev focuses on Modern Hebrew Literature. In his literary essays (Shalev, 2018) he presents the poetical works of major writers like Amos Oz, Abraham B. Yehoshua or Nathan Alterman as a site of incest. Ruth Kara-Ivanov Kaniel contributes her insight into the early days of the nation, presenting "The Mothers of the Messiah in the Jewish Myth" as daring women who lived on the cultural rim, "between Holiness and Transgression"(Kara-Ivanov Kaniel, 2014), defying the social and cultural norms. Inspired by these publications, this essay locates Modern Hebrew Literature in a twilight zone, an in-between area, or an ex-territory between "the deeds and the books", as Amos Oz describes it in the opening note to his first essay collection, Under this Blazing Light (Oz, 1979). In a short essay dealing with "writers and books", he presents writers as foreign agents with a double loyalty-law-abiding citizens with an additional hidden commitment to words alone. "Writing Until the End of the Land and Falling Out of Time", recalls David Grossman in a journalistic interview (Livne, 2014), "I was intrigued by life's greatest enigma-what happens beyond it. No one can understand what happens after death", he acknowledges, "and yet there
"הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר", הצהיר רולאן בארת. הצהרה זו יש בה כדי לבשר על עידן חדש ב... more "הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר", הצהיר רולאן בארת. הצהרה זו יש בה כדי לבשר על עידן חדש בהוראת הספרות: לא עוד צרכן סביל המשנן טקסטים פרשניים של בני סמכא וחוזר עליהם ללא כל בקרה, אלא קורא יוצר שהטקסט שהוא קורא משמש לו נקודת מוצא לקריאה פרשנית משלו.
בספרון דק ועתיר הקשרים ספרותיים תרבותיים, "אוטוביוגרפיה של דלת" (אפיק, 2018), המציג את הדלת כמטאפ... more בספרון דק ועתיר הקשרים ספרותיים תרבותיים, "אוטוביוגרפיה של דלת" (אפיק, 2018), המציג את הדלת כמטאפורה מרכזית בעולמו של האדם הכותב ובעולמה של האישה הכותבת (בעולם אבהני) על אחת כמה וכמה, חושפת זרחי את סיפורה של הנפש היוצרת. בהצביעה על סממניו המובהקים של המהלך הפואטי – ניתוק, הסתגרות, לבדיות, שכולם כרוכים בהכרח במעורבותה של הדלת כאבזר מפתח.
:רשימת הביקורת על ספר שיריה של דיתי רונן, "שיבת הבית ונדודיו", תחת הכותרת
"הבית כפנטזמה"
"מתארת ... more :רשימת הביקורת על ספר שיריה של דיתי רונן, "שיבת הבית ונדודיו", תחת הכותרת "הבית כפנטזמה" "מתארת את סיפור המסע שעורכת רונן בהסתמך על המסה הידועה של פרויד, "האלביתי
מאמר זה שם לו למטרה להתחקות אחר "קול האהבה הראשון שכל אישה משמרת אותו חי", בניסוחה של הלן סיקסו, ... more מאמר זה שם לו למטרה להתחקות אחר "קול האהבה הראשון שכל אישה משמרת אותו חי", בניסוחה של הלן סיקסו, ולבחון את הדהודיו ב"קול צעדינו" לרונית מטלון
מאמר זה מתלווה לרות אלמוג, מחברת היצירה הארס-פואטית האגם הפנימי, במסע מיתי וארכיטיפי אל המאגר התר... more מאמר זה מתלווה לרות אלמוג, מחברת היצירה הארס-פואטית האגם הפנימי, במסע מיתי וארכיטיפי אל המאגר התרבותי המוצפן בנבכי הנפש. שני אימאז'ים מובהקים מספקים ציוני דרך למהלך – אגם, כאתר של השתקפות מתמדת וציפור נציגת המעוף. בתוך כך מהדהדת ביצירתה של אלמוג יצירתו הארס-פואטית של ביאליק, "הבריכה", לצד שירו של ייטס, "לדה והברבור", בנוסף לפרשנותו של נוימן לאגדת "אמור ופסיכה".
מאמר זה יתמקד במעמדה של יצירת האמנות בת האלמוות בעולמם של
בני אנוש, תוך התייחסות למשנתו של פרויד ... more מאמר זה יתמקד במעמדה של יצירת האמנות בת האלמוות בעולמם של בני אנוש, תוך התייחסות למשנתו של פרויד כפי שהיא מפורטת בחיבורו הנודע "המאוים" )האלביתי(, ואגב הפנייה ל"אלביתי" כאחד ממושגי המפתח המנחים את הדיון; לחיבוריו של רולאן בארת, מחשבות על הצילום ויומן אבל, תוך הסבת תשומת לב לשני מושגי מפתח, "הפונקטום" ו"הסטודיום", שבהם עושה בארת שימוש במטרה להבהיר את עמדתו הפואטית; כמו גם לחיבורה של סוזן סונטג, הצילום כראי התקופה. סיפור אהבתם של אורפאוס ואורידיקה — מורשת העולם הקלאסי, והפרשנות שניתנה לסיפור המיתולוגי במשנתו של מוריס בלאנשו )הספר העתיד לבוא(, ישמשו כבסיס תיאורטי לדיון העקרוני בסוגיות של זיכרון, אובדן והנצחה, תוך התייחסות ליצירותיהם הספרותיות של אונורה דה בלזאק, דן פגיס, עמוס עוז ועמליה כהנא־כרמון, כמו גם לכתביהם של ש"י עגנון, פנחס שדה, ווירג'יניה וולף, ולרשימותיהם של יהודית הנדל ומאיר שלו. כל זאת כמתחייב מאופי החיבור, תוך התמקדות בהיבטים ארס־פואטיים, אישיים, לעתים אוטוביוגרפיים של הכתיבה.
במוקד מאמר זה מוצב סיפור קצר (קצרצר) של ש"י עגנון וכותרתו "שלוש אחיות", הקשר המציב את הטקסט הספר... more במוקד מאמר זה מוצב סיפור קצר (קצרצר) של ש"י עגנון וכותרתו "שלוש אחיות", הקשר המציב את הטקסט הספרותי במסגרת עממית, הנוטה לעשות שימוש במספר הטיפולוגי שלוש, ובה בעת מעניק לו הקשר מיתולוגי, הנגזר מכוח מעמדן הייחודי של שלוש אחיות הגורל במיתוס ההלניסטי – המוירה מפילות האימה. קריאה פרשנית של הסיפור מעגנת אותו בהקשר תרבותי מגדרי, המעניק לאישה אוחזת המחט, המלווה את התרבות האנושית משחר ימיה, תופרת, רוקמת, מאחה קרעים, מקום מרכזי, תוך מיקומו במרחב הנדוניה – אקס טריטוריה נשית נבדלת במתחם הפטריארכיה. בתוך כך ותוך התחקות אחר זיקות לטקסטים קנוניים ידועים (מן הספרות העברית ומספרות העולם) שהיו ידועים למחבר, נבחנת כאן זיקתו של עגנון למורשת תרבותית רחבה – מורשת חברתית היסטורית, הממוקמת בשורשי המהפכה התעשייתית, על השלכותיה, כמו גם זיקתו של עגנון למורשת תרבותית עברית עממית מסורתית. מהלך זה מצביע על עמדתו הייחודית של עגנון כאמן החורג מכל קונבנציה, שבאמצעות שורות מספר יוצר טקסט בעל מסר חברתי חריף הניחן בצביון ליטורגי פולחני, ומעלה על הדעת שיר קינה מקראי.
Ronit Matalon: Poetics of Observation – Art as a Picture Exegesis
This article focuses on the li... more Ronit Matalon: Poetics of Observation – Art as a Picture Exegesis
This article focuses on the link of Ronit Matalon's work to the art of photography and painting, both in her poetical and essayist writing. Standing behind the tripod of a metaphorical camera, echoing Roland Barthe's Camera Lucida and Susan Sontag's On Photography, as well as Walter Benjamin's The Work of Art in the Age of Technical Reproduction, Matalon presents an alternative to the hegemonic patriarchal and androcentric position of the artist in Western Culture. Defying Maurice Blanchot's description of the Orphic Gaze as marking the act of writing, Matalon puts a black hood over her Narrator's head, supplying her with a veiled look.
Two novels and one novella stand at the center of the discussion, which opens with Matalon's early story "Photograph" (Strangers at Home) to present her poetical stance. Her debut novel The One Facing Us and the bildungsroman The Sound of our Steps are both shaped around existing or lost family photos, alongside paintings by local artists – Yitzhak Livne in The One Facing Us, and David Ginaton in the novella "Happiness behind the Trees". The visual art adds a cultural interpretive context which operates alongside the written text. Matalon thus creates a unique poetical form – a novel as a picture exegesis, placing a verbal text, photo and painting in front of each other, intertwined into one unity.
מאמר זה מתמקד בזיקה שמקיימת יצירתה של רונית מטלון, סופרת מתבוננת שכל ישותה מתמצה במבט, לאמנות הצילום והציור, זיקה הבאה לידי ביטוי בכתיבתה הפואטית והמסאית. בתוך כך משוחחת מטלון עם הוגים מרכזיים בשיח התרבותי בן ימינו, כרולאן בארת (מחשבות על הצילום, יומן אבל), סוזן סונטאג (הצילום בראי התקופה), ולטר בנימין (יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני) ואחרים, להצגת עמדה פואטית אמנותית חלופית, המערערת על עמדתו המסורתית של הגבר שוחר האמנות בתרבות המערב.
במוקד מאמר זה מוצבים טקסטים פואטיים הגותיים ופרקי זיכרונות, העוסקים ביצירה זיכרון והנצחה. בספקם א... more במוקד מאמר זה מוצבים טקסטים פואטיים הגותיים ופרקי זיכרונות, העוסקים ביצירה זיכרון והנצחה. בספקם אבני דרך לבחינת זיקת הגומלין שבין חיים ומוות ליצירה, הם מצביעים על תלות והתניה הדדית, נביעה והפריה מתמדת, בין היצירה שוקקת החיים לאובדן כמקור וכעוגן. סיפורו של אורפאוס, האמן המיתולוגי שירד עד שאול תחתיות בתשוקתו להשיב לאורידיקה אהובתו את חייה שנגזלו וגזר עליה גזר דין מוות, מספק בדיון זה נקודת מוצא להתחקות אחר סגולותיה של יצירת האמנות, הממוקמת בין חיים למוות - שואפת להמריא אל על בעוד שורשיה נעוצים בתהומות
סיפורו של עמוס עוז "נוודים וצפע" פורסם לראשונה ברבעון קשת 1963, ופורסם שוב לאחר שתוקן ב1975. מאמר... more סיפורו של עמוס עוז "נוודים וצפע" פורסם לראשונה ברבעון קשת 1963, ופורסם שוב לאחר שתוקן ב1975. מאמר זה מבקש לקרוא סיפור זה שנית כדי לבחון את השאלה המרכזית הניצבת במוקדו - היה או לא היה אונס.
שאלה זו נשארת כאן פתוחה - שלוש עדויות מסופקות לקוראים - עדות הנערה בת הקיבוץ, עדות הבדווי ועדות המספר בן הקיבוץ, הנוטה לתמוך בעמדת הנווד. עדות נוספת עולה במפתיע מותך הטקסט, מפריכה את העדויות האחרות ויש בה כדי להכריע את הכף.
הציפור, שיופייה ועדינותה לצד חתירתה אל על הפכו אותה לאחד הסמלים הפואטיים המרכזיים והקנו לה מעמד ע... more הציפור, שיופייה ועדינותה לצד חתירתה אל על הפכו אותה לאחד הסמלים הפואטיים המרכזיים והקנו לה מעמד על בקרב היוצרים הספרותיים, ואף מעמד מועדף בקרב היוצרות, מוצבת במוקד הפואמה של דיתי רונן "צפורקטן". במרכזה תיעוד של אירוע מכונן בחיי אמהּ, שניתן להצביע עליו כעל האירוע שסימן (סמלית) את הישרדותה במחנה ההשמדה. המאמר עוקב אחר סיפורה של האם כפי שהוא מוצג על ידי בתה, בהסתמך על עדותה של האם ועדות חברתה משכבר הימים, תוך הצבעה על התמודדותה של רונן עם המשימה המאתגרת, כתיבת שירה לאחר אושוויץ. רונן מספרת את סיפורה בלשון מדודה הנזהרת בכוונת מכוון מן המלודרמה. כמי שעושה בציפור שימוש מטפורי, תיאורה מתחיל למעלה בשמים, מקום משכנו של האל (הנוכח נפקד) ויורד אט אט אל מחנה המעצר, מהלך שיש בו כדי להמחיש את תחושת המלכוד של השוהים (וליתר דיוק השוהות) במחנה ההשמדה. תיאורה מאזכר טקסטים ידועים מן הספרות העברית ומספרות העולם, המספקים תיבת תהודה פואטית תרבותית לשירהּ, ותוך הדהוד תיאוריות מביקורת הספרות הפמיניסטית.
This essay presents transgression and trespassing as a major force at the core of Modern Hebrew L... more This essay presents transgression and trespassing as a major force at the core of Modern Hebrew Literature and as the secret code hidden underneath its textual layers. Various publications guide me in my research, first and foremost Maurice Blanchot's pivotal essay, "The Gaze of Orpheus" (Blanchot, 1981), a publication I used as a leading text in reading Hebrew Literature in my latest book, Tribe Enchanters (Keren, 2020). "The act of writing begins with Orpheus's gaze", declares Blanchot (ibid.: 104), laying the path for the artist-to hell and back, drawing attention to the Hellenistic myth and to its contemporary psychological meanings. Mordechi Shalev focuses on Modern Hebrew Literature. In his literary essays (Shalev, 2018) he presents the poetical works of major writers like Amos Oz, Abraham B. Yehoshua or Nathan Alterman as a site of incest. Ruth Kara-Ivanov Kaniel contributes her insight into the early days of the nation, presenting "The Mothers of the Messiah in the Jewish Myth" as daring women who lived on the cultural rim, "between Holiness and Transgression"(Kara-Ivanov Kaniel, 2014), defying the social and cultural norms. Inspired by these publications, this essay locates Modern Hebrew Literature in a twilight zone, an in-between area, or an ex-territory between "the deeds and the books", as Amos Oz describes it in the opening note to his first essay collection, Under this Blazing Light (Oz, 1979). In a short essay dealing with "writers and books", he presents writers as foreign agents with a double loyalty-law-abiding citizens with an additional hidden commitment to words alone. "Writing Until the End of the Land and Falling Out of Time", recalls David Grossman in a journalistic interview (Livne, 2014), "I was intrigued by life's greatest enigma-what happens beyond it. No one can understand what happens after death", he acknowledges, "and yet there
"הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר", הצהיר רולאן בארת. הצהרה זו יש בה כדי לבשר על עידן חדש ב... more "הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר", הצהיר רולאן בארת. הצהרה זו יש בה כדי לבשר על עידן חדש בהוראת הספרות: לא עוד צרכן סביל המשנן טקסטים פרשניים של בני סמכא וחוזר עליהם ללא כל בקרה, אלא קורא יוצר שהטקסט שהוא קורא משמש לו נקודת מוצא לקריאה פרשנית משלו.
בספרון דק ועתיר הקשרים ספרותיים תרבותיים, "אוטוביוגרפיה של דלת" (אפיק, 2018), המציג את הדלת כמטאפ... more בספרון דק ועתיר הקשרים ספרותיים תרבותיים, "אוטוביוגרפיה של דלת" (אפיק, 2018), המציג את הדלת כמטאפורה מרכזית בעולמו של האדם הכותב ובעולמה של האישה הכותבת (בעולם אבהני) על אחת כמה וכמה, חושפת זרחי את סיפורה של הנפש היוצרת. בהצביעה על סממניו המובהקים של המהלך הפואטי – ניתוק, הסתגרות, לבדיות, שכולם כרוכים בהכרח במעורבותה של הדלת כאבזר מפתח.
:רשימת הביקורת על ספר שיריה של דיתי רונן, "שיבת הבית ונדודיו", תחת הכותרת
"הבית כפנטזמה"
"מתארת ... more :רשימת הביקורת על ספר שיריה של דיתי רונן, "שיבת הבית ונדודיו", תחת הכותרת "הבית כפנטזמה" "מתארת את סיפור המסע שעורכת רונן בהסתמך על המסה הידועה של פרויד, "האלביתי
מאמר זה שם לו למטרה להתחקות אחר "קול האהבה הראשון שכל אישה משמרת אותו חי", בניסוחה של הלן סיקסו, ... more מאמר זה שם לו למטרה להתחקות אחר "קול האהבה הראשון שכל אישה משמרת אותו חי", בניסוחה של הלן סיקסו, ולבחון את הדהודיו ב"קול צעדינו" לרונית מטלון
מאמר זה מתלווה לרות אלמוג, מחברת היצירה הארס-פואטית האגם הפנימי, במסע מיתי וארכיטיפי אל המאגר התר... more מאמר זה מתלווה לרות אלמוג, מחברת היצירה הארס-פואטית האגם הפנימי, במסע מיתי וארכיטיפי אל המאגר התרבותי המוצפן בנבכי הנפש. שני אימאז'ים מובהקים מספקים ציוני דרך למהלך – אגם, כאתר של השתקפות מתמדת וציפור נציגת המעוף. בתוך כך מהדהדת ביצירתה של אלמוג יצירתו הארס-פואטית של ביאליק, "הבריכה", לצד שירו של ייטס, "לדה והברבור", בנוסף לפרשנותו של נוימן לאגדת "אמור ופסיכה".
תאור
הסיפור הנשי – סיפורן של נשים כפי שהוא מתואר ביצירתן של שש סופרות ישראליות, מונהר בספר זה מנק... more תאור הסיפור הנשי – סיפורן של נשים כפי שהוא מתואר ביצירתן של שש סופרות ישראליות, מונהר בספר זה מנקודת מבט פרשנית הנסמכת על מצע רחב של תאוריות פמיניסטיות – תרבותיות, אוונגארדיות וחתרניות. במוקד הדיון עומדות עמליה כהנא-כרמון, חנה בת-שחר, מיכל גוברין, רונית מטלון, דורית פלג ורבקה רז. סופרות נוספות כדוגמת רות אלמוג, סביון ליברכט, נורית זרחי ואחרות, נזכרות במהלכו. כולן מאתגרות את השיח התרבותי השליט – כל אחת על פי דרכה – בהציען גרסה משלהן לסיפור הישראלי. כל אחת מן היוצרות מציגה פן אחר בהוויה המקומית. יצירתן נבחנת על רקע מגמות רווחות בספרות העולם שאליהן היא נזקקת, ותוך התייחסות מפורשת ליצירותיהן של סופרות המאה -19 כדוגמת האחיות ברונטה, ג`יין אוסטן ומרי שלי, משוררות כדוגמת אמילי דיקנסון וסילביה פלאת`, סופרות המאה ה-20 כווירג`יניה וולף, איזק דינסן ודוריס לסינג, יוצרות בנות-ימינו כטוני מוריסון ואליס ווקר, ואף יוצרות עכשוויות כדוגמת גלוריה אנזלדואה. הן והדומות להן מספקות הקשר כולל לבחינתה של ספרות הנשים הישראלית של ימינו.
מעשה הכתיבה ראשיתו במבט של אורפאוס המסב פניו לאחור. הצהרה זו של מוריס בלאנשו משמשת בספר זה כנקודת... more מעשה הכתיבה ראשיתו במבט של אורפאוס המסב פניו לאחור. הצהרה זו של מוריס בלאנשו משמשת בספר זה כנקודת מוצא לקריאה פרשנית ביצירה הספרותית־העברית בת־ימינו, בניסיון להצביע על הזיקה של מיתוס ליצירה. אורפאוס היורד שאולה, איקרוס הנוסק למרומים, נרקיס הכּלֶה בתשוקתו אל דמותו הנשקפת במים, תמוז הגווע ושב לתחייה, הם ועמיתיהם גיבורי המיתוסים של העמים השונים חושפים את הרובד הסמוי של חיינו, בהצביעם על האַלמוֹתי והנצחי שבקיומנו הנידון לִכליה. בעגנם את היצירה האנושית ברבדיה הבראשיתיים של ההוויה, הם מספרים את סיפורה של הנפש האנושית, על צפונותיה.
Ruth Almog: Writing as Visible Mending, University College, London, 2008
On this occasion, devoted to the discussion of Ruth Almog's writing as "visible-and yet invisible... more On this occasion, devoted to the discussion of Ruth Almog's writing as "visible-and yet invisible-mending," I would like to present her story and story collection titled Artistic Emendation as announcing a unique feminine poetic discourse position. Situated between Modernism-which sa(ָ ◌)w art as a means of redemption, Postmodernism-which renounces
Uploads
Papers by Nitza Keren
בני אנוש, תוך התייחסות למשנתו של פרויד כפי שהיא מפורטת בחיבורו
הנודע "המאוים" )האלביתי(, ואגב הפנייה ל"אלביתי" כאחד ממושגי המפתח המנחים את הדיון; לחיבוריו של רולאן בארת, מחשבות על הצילום ויומן
אבל, תוך הסבת תשומת לב לשני מושגי מפתח, "הפונקטום" ו"הסטודיום",
שבהם עושה בארת שימוש במטרה להבהיר את עמדתו הפואטית; כמו גם
לחיבורה של סוזן סונטג, הצילום כראי התקופה. סיפור אהבתם של אורפאוס
ואורידיקה — מורשת העולם הקלאסי, והפרשנות שניתנה לסיפור המיתולוגי
במשנתו של מוריס בלאנשו )הספר העתיד לבוא(, ישמשו כבסיס תיאורטי
לדיון העקרוני בסוגיות של זיכרון, אובדן והנצחה, תוך התייחסות ליצירותיהם
הספרותיות של אונורה דה בלזאק, דן פגיס, עמוס עוז ועמליה כהנא־כרמון,
כמו גם לכתביהם של ש"י עגנון, פנחס שדה, ווירג'יניה וולף, ולרשימותיהם
של יהודית הנדל ומאיר שלו. כל זאת כמתחייב מאופי החיבור, תוך התמקדות
בהיבטים ארס־פואטיים, אישיים, לעתים אוטוביוגרפיים של הכתיבה.
This article focuses on the link of Ronit Matalon's work to the art of photography and painting, both in her poetical and essayist writing. Standing behind the tripod of a metaphorical camera, echoing Roland Barthe's Camera Lucida and Susan Sontag's On Photography, as well as Walter Benjamin's The Work of Art in the Age of Technical Reproduction, Matalon presents an alternative to the hegemonic patriarchal and androcentric position of the artist in Western Culture. Defying Maurice Blanchot's description of the Orphic Gaze as marking the act of writing, Matalon puts a black hood over her Narrator's head, supplying her with a veiled look.
Two novels and one novella stand at the center of the discussion, which opens with Matalon's early story "Photograph" (Strangers at Home) to present her poetical stance. Her debut novel The One Facing Us and the bildungsroman The Sound of our Steps are both shaped around existing or lost family photos, alongside paintings by local artists – Yitzhak Livne in The One Facing Us, and David Ginaton in the novella "Happiness behind the Trees". The visual art adds a cultural interpretive context which operates alongside the written text. Matalon thus creates a unique poetical form – a novel as a picture exegesis, placing a verbal text, photo and painting in front of each other, intertwined into one unity.
מאמר זה מתמקד בזיקה שמקיימת יצירתה של רונית מטלון, סופרת מתבוננת שכל ישותה מתמצה במבט, לאמנות הצילום והציור, זיקה הבאה לידי ביטוי בכתיבתה הפואטית והמסאית. בתוך כך משוחחת מטלון עם הוגים מרכזיים בשיח התרבותי בן ימינו, כרולאן בארת (מחשבות על הצילום, יומן אבל), סוזן סונטאג (הצילום בראי התקופה), ולטר בנימין (יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני) ואחרים, להצגת עמדה פואטית אמנותית חלופית, המערערת על עמדתו המסורתית של הגבר שוחר האמנות בתרבות המערב.
שאלה זו נשארת כאן פתוחה - שלוש עדויות מסופקות לקוראים - עדות הנערה בת הקיבוץ, עדות הבדווי ועדות המספר בן הקיבוץ, הנוטה לתמוך בעמדת הנווד. עדות נוספת עולה במפתיע מותך הטקסט, מפריכה את העדויות האחרות ויש בה כדי להכריע את הכף.
"הבית כפנטזמה"
"מתארת את סיפור המסע שעורכת רונן בהסתמך על המסה הידועה של פרויד, "האלביתי
בני אנוש, תוך התייחסות למשנתו של פרויד כפי שהיא מפורטת בחיבורו
הנודע "המאוים" )האלביתי(, ואגב הפנייה ל"אלביתי" כאחד ממושגי המפתח המנחים את הדיון; לחיבוריו של רולאן בארת, מחשבות על הצילום ויומן
אבל, תוך הסבת תשומת לב לשני מושגי מפתח, "הפונקטום" ו"הסטודיום",
שבהם עושה בארת שימוש במטרה להבהיר את עמדתו הפואטית; כמו גם
לחיבורה של סוזן סונטג, הצילום כראי התקופה. סיפור אהבתם של אורפאוס
ואורידיקה — מורשת העולם הקלאסי, והפרשנות שניתנה לסיפור המיתולוגי
במשנתו של מוריס בלאנשו )הספר העתיד לבוא(, ישמשו כבסיס תיאורטי
לדיון העקרוני בסוגיות של זיכרון, אובדן והנצחה, תוך התייחסות ליצירותיהם
הספרותיות של אונורה דה בלזאק, דן פגיס, עמוס עוז ועמליה כהנא־כרמון,
כמו גם לכתביהם של ש"י עגנון, פנחס שדה, ווירג'יניה וולף, ולרשימותיהם
של יהודית הנדל ומאיר שלו. כל זאת כמתחייב מאופי החיבור, תוך התמקדות
בהיבטים ארס־פואטיים, אישיים, לעתים אוטוביוגרפיים של הכתיבה.
This article focuses on the link of Ronit Matalon's work to the art of photography and painting, both in her poetical and essayist writing. Standing behind the tripod of a metaphorical camera, echoing Roland Barthe's Camera Lucida and Susan Sontag's On Photography, as well as Walter Benjamin's The Work of Art in the Age of Technical Reproduction, Matalon presents an alternative to the hegemonic patriarchal and androcentric position of the artist in Western Culture. Defying Maurice Blanchot's description of the Orphic Gaze as marking the act of writing, Matalon puts a black hood over her Narrator's head, supplying her with a veiled look.
Two novels and one novella stand at the center of the discussion, which opens with Matalon's early story "Photograph" (Strangers at Home) to present her poetical stance. Her debut novel The One Facing Us and the bildungsroman The Sound of our Steps are both shaped around existing or lost family photos, alongside paintings by local artists – Yitzhak Livne in The One Facing Us, and David Ginaton in the novella "Happiness behind the Trees". The visual art adds a cultural interpretive context which operates alongside the written text. Matalon thus creates a unique poetical form – a novel as a picture exegesis, placing a verbal text, photo and painting in front of each other, intertwined into one unity.
מאמר זה מתמקד בזיקה שמקיימת יצירתה של רונית מטלון, סופרת מתבוננת שכל ישותה מתמצה במבט, לאמנות הצילום והציור, זיקה הבאה לידי ביטוי בכתיבתה הפואטית והמסאית. בתוך כך משוחחת מטלון עם הוגים מרכזיים בשיח התרבותי בן ימינו, כרולאן בארת (מחשבות על הצילום, יומן אבל), סוזן סונטאג (הצילום בראי התקופה), ולטר בנימין (יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני) ואחרים, להצגת עמדה פואטית אמנותית חלופית, המערערת על עמדתו המסורתית של הגבר שוחר האמנות בתרבות המערב.
שאלה זו נשארת כאן פתוחה - שלוש עדויות מסופקות לקוראים - עדות הנערה בת הקיבוץ, עדות הבדווי ועדות המספר בן הקיבוץ, הנוטה לתמוך בעמדת הנווד. עדות נוספת עולה במפתיע מותך הטקסט, מפריכה את העדויות האחרות ויש בה כדי להכריע את הכף.
"הבית כפנטזמה"
"מתארת את סיפור המסע שעורכת רונן בהסתמך על המסה הידועה של פרויד, "האלביתי
הסיפור הנשי – סיפורן של נשים כפי שהוא מתואר ביצירתן של שש סופרות ישראליות, מונהר בספר זה מנקודת מבט פרשנית הנסמכת על מצע רחב של תאוריות פמיניסטיות – תרבותיות, אוונגארדיות וחתרניות. במוקד הדיון עומדות עמליה כהנא-כרמון, חנה בת-שחר, מיכל גוברין, רונית מטלון, דורית פלג ורבקה רז. סופרות נוספות כדוגמת רות אלמוג, סביון ליברכט, נורית זרחי ואחרות, נזכרות במהלכו. כולן מאתגרות את השיח התרבותי השליט – כל אחת על פי דרכה – בהציען גרסה משלהן לסיפור הישראלי.
כל אחת מן היוצרות מציגה פן אחר בהוויה המקומית. יצירתן נבחנת על רקע מגמות רווחות בספרות העולם שאליהן היא נזקקת, ותוך התייחסות מפורשת ליצירותיהן של סופרות המאה -19 כדוגמת האחיות ברונטה, ג`יין אוסטן ומרי שלי, משוררות כדוגמת אמילי דיקנסון וסילביה פלאת`, סופרות המאה ה-20 כווירג`יניה וולף, איזק דינסן ודוריס לסינג, יוצרות בנות-ימינו כטוני מוריסון ואליס ווקר, ואף יוצרות עכשוויות כדוגמת גלוריה אנזלדואה. הן והדומות להן מספקות הקשר כולל לבחינתה של ספרות הנשים הישראלית של ימינו.
אורפאוס היורד שאולה, איקרוס הנוסק למרומים, נרקיס הכּלֶה בתשוקתו אל דמותו הנשקפת במים, תמוז הגווע ושב לתחייה, הם ועמיתיהם גיבורי המיתוסים של העמים השונים חושפים את הרובד הסמוי של חיינו, בהצביעם על האַלמוֹתי והנצחי שבקיומנו הנידון לִכליה. בעגנם את היצירה האנושית ברבדיה הבראשיתיים של ההוויה, הם מספרים את סיפורה של הנפש האנושית, על צפונותיה.