Yuval Evri
SOAS University of London, Department of the Languages and Cultures of Near and Middle East, Post-Doc
King's College London, Spanish, Portuguese and Latin American Studies, Leverhulme Early Career Fellow
Sociologist and cultural historian specializing in Sephardi/Arab-Jewish intellectual modern history with a particular interest on late Ottoman era and Middle Eastern context.
less
Related Authors
InterestsView All (36)
Uploads
Papers by Yuval Evri
נסים עַרַבּ עברי, ששימש כקצין מטה התעסוקה בעזה בשנים 1973 - 1983 .
עברי מתחקה, דרך רסיסי זיכרון, צילומים משפחתיים ומסמכים ארכיונים, אחר
פעילותו הענפה של אביו בתחום הבטיחות והגיהות של הפועלים מעזה שעבדו
בישראל, ואחר קשריו עם שלל דמויות עזתיות וישראליות בעשורים הראשונים
למדינה . נסים, יליד בצרה שבעיראק, תושב שכונה ד׳ בבאר שבע, מונה לתפקיד בשנים המעצבות של השילוב התכנוני והכלכלי של רצועת עזה אל תוך הדרום הישראלי, מה שאִפשר מוביליות חברתית בפריפריה הישראלית. העבודה בעזה דווקא בתוך מנגנון הכיבוש הייתה באופן פרדוקסלי מה שאִפשר לנסים להתחבר מחדש לתרבות הערבית שעל ברכיה צמח, בשעה שבכל מקום אחר הישראליות דחקה ודחתה את הערביוּת כסממן תרבותי. בעקבות הכיבוש, הפכו הערבית והערביוּת של נסים עַרַבּ עברי ואחרים
מנטל לנכס.
נסים עַרַבּ עברי, ששימש כקצין מטה התעסוקה בעזה בשנים 1973 - 1983 .
עברי מתחקה, דרך רסיסי זיכרון, צילומים משפחתיים ומסמכים ארכיונים, אחר
פעילותו הענפה של עברי בתחום הבטיחות והגיהות של הפועלים מעזה שעבדו
בישראל, ואחר קשריו עם שלל דמויות עזתיות וישראליות בעשורים הראשונים
למדינה .
העבודה בעזה דווקא בתוך מנגנון הכיבוש הייתה באופן פרדוקסלי מה שאִפשר לנסים להתחבר מחדש לתרבות הערבית שעל ברכיה צמח, בשעה שבכל מקום אחר הישראליות דחקה ודחתה את הערביוּת כסממן תרבותי. בעקבות הכיבוש, הפכו הערבית והערביוּת של נסים עַרַבּ עברי ואחרים מנטל לנכס .
תחנת השידור "קול ישראל בערבית" החלה את דרכה ככלי תעמולה בידי המנדט הבריטי, מגננה בפני שידורים איטלקים פשיסטים בערבית. כיצד הפכה לאבן פינה של התרבות הערבית – היהודית והמוסלמית – בישראל ובמזרח התיכון כולו? מה הפך אותה למוסד נוסטלגי, עליו מתרפקים עד היום מאזינים ומאזינות? מה עשוי להיות הסוד להצלחתה, אחריו מתחקים לאחרונה סרטים ותחקירים דוקומנטריים רבים, ובמיוחד הסרט החדש והמסקרן של עופר פנחסוב, "התזמורת"?
In this article we want to explore the converse query. Rather than asking, “can a settler become a native, and if so, how?,” we inquire: “can a native become a settler, and if so, how?” If the answer to the first question involves laying pathways toward decolonization, our question is a way of tracing the formation of the settler project, and as part of it, its structure.
Our article puts forward a dual argument, a historical one and a conceptual one. First, we seek to unfold a specific history of natives who, we argue, became settlers: Jews who lived in Palestine before the Zionist era. Focusing on two issues—language and land—we trace the movement of local Sephardi Jews2 between being natives and settlers against the backdrop of the rise of the Zionist project in Palestine. Our main argument is that, although these Palestinian Jews worked to craft alternative social spaces that would transcend, overcome, or at least bypass the rigid colonial dichotomy,3 and although such spaces became momentarily possible, eventually the space was organized within a settler-colonial pattern and the Palestinian Jews had to find a position along the colonial dichotomy of native/settler.
Our second argument concerns the structure of settler colonialism that we seek to excavate from these historical details. Working primarily through analytical frames provided by Wolfe, Mamdani, and Fanon,4 we aimed to identify the principles underlying settler colonialism, focusing on the interconnection between place, race, and movement. Our case study runs counter to the idea (common to Wolfe and Mamdani) that the category of settlers necessarily emerges through movement. Though settlers are very often defined as geographical outsiders, our case study concerns people who were transformed from being natives into settlers without moving. At the same time, Fanon's insistence that race is the defining element in the category of settlers proves insufficient here, since the racial status of the Arab-Jews within the Zionist settler mechanism did not fit into a one stable national and colonial racial structure: racially they were almost conflated with Arabs rather than with the dominant settler cohort (even if never fully so).5 Thus, our case study reveals a settler structure whose formation was more fluid and multifaceted than can be captures with a single category. Such fluidity opens up different possible histories and thus also different possible futures.
נסים עַרַבּ עברי, ששימש כקצין מטה התעסוקה בעזה בשנים 1973 - 1983 .
עברי מתחקה, דרך רסיסי זיכרון, צילומים משפחתיים ומסמכים ארכיונים, אחר
פעילותו הענפה של אביו בתחום הבטיחות והגיהות של הפועלים מעזה שעבדו
בישראל, ואחר קשריו עם שלל דמויות עזתיות וישראליות בעשורים הראשונים
למדינה . נסים, יליד בצרה שבעיראק, תושב שכונה ד׳ בבאר שבע, מונה לתפקיד בשנים המעצבות של השילוב התכנוני והכלכלי של רצועת עזה אל תוך הדרום הישראלי, מה שאִפשר מוביליות חברתית בפריפריה הישראלית. העבודה בעזה דווקא בתוך מנגנון הכיבוש הייתה באופן פרדוקסלי מה שאִפשר לנסים להתחבר מחדש לתרבות הערבית שעל ברכיה צמח, בשעה שבכל מקום אחר הישראליות דחקה ודחתה את הערביוּת כסממן תרבותי. בעקבות הכיבוש, הפכו הערבית והערביוּת של נסים עַרַבּ עברי ואחרים
מנטל לנכס.
נסים עַרַבּ עברי, ששימש כקצין מטה התעסוקה בעזה בשנים 1973 - 1983 .
עברי מתחקה, דרך רסיסי זיכרון, צילומים משפחתיים ומסמכים ארכיונים, אחר
פעילותו הענפה של עברי בתחום הבטיחות והגיהות של הפועלים מעזה שעבדו
בישראל, ואחר קשריו עם שלל דמויות עזתיות וישראליות בעשורים הראשונים
למדינה .
העבודה בעזה דווקא בתוך מנגנון הכיבוש הייתה באופן פרדוקסלי מה שאִפשר לנסים להתחבר מחדש לתרבות הערבית שעל ברכיה צמח, בשעה שבכל מקום אחר הישראליות דחקה ודחתה את הערביוּת כסממן תרבותי. בעקבות הכיבוש, הפכו הערבית והערביוּת של נסים עַרַבּ עברי ואחרים מנטל לנכס .
תחנת השידור "קול ישראל בערבית" החלה את דרכה ככלי תעמולה בידי המנדט הבריטי, מגננה בפני שידורים איטלקים פשיסטים בערבית. כיצד הפכה לאבן פינה של התרבות הערבית – היהודית והמוסלמית – בישראל ובמזרח התיכון כולו? מה הפך אותה למוסד נוסטלגי, עליו מתרפקים עד היום מאזינים ומאזינות? מה עשוי להיות הסוד להצלחתה, אחריו מתחקים לאחרונה סרטים ותחקירים דוקומנטריים רבים, ובמיוחד הסרט החדש והמסקרן של עופר פנחסוב, "התזמורת"?
In this article we want to explore the converse query. Rather than asking, “can a settler become a native, and if so, how?,” we inquire: “can a native become a settler, and if so, how?” If the answer to the first question involves laying pathways toward decolonization, our question is a way of tracing the formation of the settler project, and as part of it, its structure.
Our article puts forward a dual argument, a historical one and a conceptual one. First, we seek to unfold a specific history of natives who, we argue, became settlers: Jews who lived in Palestine before the Zionist era. Focusing on two issues—language and land—we trace the movement of local Sephardi Jews2 between being natives and settlers against the backdrop of the rise of the Zionist project in Palestine. Our main argument is that, although these Palestinian Jews worked to craft alternative social spaces that would transcend, overcome, or at least bypass the rigid colonial dichotomy,3 and although such spaces became momentarily possible, eventually the space was organized within a settler-colonial pattern and the Palestinian Jews had to find a position along the colonial dichotomy of native/settler.
Our second argument concerns the structure of settler colonialism that we seek to excavate from these historical details. Working primarily through analytical frames provided by Wolfe, Mamdani, and Fanon,4 we aimed to identify the principles underlying settler colonialism, focusing on the interconnection between place, race, and movement. Our case study runs counter to the idea (common to Wolfe and Mamdani) that the category of settlers necessarily emerges through movement. Though settlers are very often defined as geographical outsiders, our case study concerns people who were transformed from being natives into settlers without moving. At the same time, Fanon's insistence that race is the defining element in the category of settlers proves insufficient here, since the racial status of the Arab-Jews within the Zionist settler mechanism did not fit into a one stable national and colonial racial structure: racially they were almost conflated with Arabs rather than with the dominant settler cohort (even if never fully so).5 Thus, our case study reveals a settler structure whose formation was more fluid and multifaceted than can be captures with a single category. Such fluidity opens up different possible histories and thus also different possible futures.
Israeli music, long dominated by Western forms of rock and pop, has been suddenly infused with the musical strains of Arab countries like Morocco, Iraq, and Yemen, fusing sounds and rhythms into something thrillingly its own.
אלבר ממי היה יהודי וערבי; תוניסאי, איטלקי וצרפתי; אפריקני ואירופי; בן למשפחה ענייה וחבר של כבוד באליטה הספרותית והאינטלקטואלית של צרפת; מאמין וחילוני; ציוני וביקורתי כלפי ישראל; איש שמאל המתריע נגד מהפכנות אלימה; קוסמופוליט המאמין בשחרור לאומי ובאותה נשימה מבקר חריף של המשטרים הפוסט-קולוניאליים שצמחו בדרום הגלובלי. מיקומו הייחודי במרחב תפר תרבותי קולוניאלי, והכרתו בכך שהוא מכיל בתוכו ריבוי זהויות ומיקומים סותרים בתוך ההיררכיה החברתית והפוליטית, אפשרו את נקודת המבט הייחודית שלו והיכרות מעמיקה, לעיתים עד כדי הזדהות, עם הקבוצות השונות בתוך הסדר הקולוניאלי ■ מאמר בכתב העת ״הזמן הזה״
(יוסף מיוחס, 1920)
הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון.
מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה?
ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים