לונדון קולינג

ארבע שנים היא הייתה איתי כל בוקר, חולקת את אותו מרחב. אותה כיתה. אותו תיכון. "אמא שלי מרוסיה ואבא שלי מסוריה", היא אמרה פעם בצחוק כששאלו אותה. ואולי בכלל להיפך, אבא רוסי ואמא סורית, אבל זה הצחיק אותה ואני זוכר את החיוך שלה מאז. היפה של הכיתה. ישירה. כשהיועצת החינוכית שאלה אותה איך היחסים שלה עם אמא שלה ענתה:

"מצויינים, כשהיא ישנה"

ועם אבא?

"כמו עם מצרים. שלום שלום, ואין שלום. ככה".

אבל היא תמיד חייכה או צחקה. מלכת בית הספר. נערה של פרסומות עם תמימות קנטרנית. פשטות מהולה בהתגרות בסביבה. המראה הנקי. הפה המלוכלך, המפתיע תמיד. לא התקרבתי אליה אף פעם. היא הייתה אי שם על כוכב אחר. הנסיכה הקטנה. זו שחלמתי עליה ארבע שנים ומעולם לא העזתי להתקרב. היא הייתה יפה מדי.
הייתי נוסע על האופנוע לתל אביב, לקנות תקליטים. מועדון האידיוטים של האטפילד אנד דה נורת' או בקרים מיוחדים המכשף של סטיב האקט, המסתורין העמום של תזמורת קפה פינגווין וגם הקסם המרחף בחדר הפרטי של ואן דר גראף ג'נרייטור. כל כך הרבה עצב ובדידות היו בי וכמה שרציתי אהבה ויופי. המוזיקה הייתה התרופה, הנחמה, היופי. ולקחתי את התקליטים בשקית וירדתי מפינסקר של בית התקליט או משינקין של אלגרו או מפאז של ככר מסריק עד לאלנבי וממשיך אל הים, מול בית האופרה הישן. עומד מול המזח ורוח הים המלוחה מכה בפניי, כמעט ולא יודע היכן אני, שומע את העיר רחוק מאחוריי, לפעמים פושט בגדים ונכנס למים לבדי, מתעטף בגלים, תלמיד תיכון מאוהב שותה שוקו משקית מול המים ולועס לחמניה שקניתי בצרכניה של זריף.
זמן ממושך הייתי עומד רטוב מול המרחב המלוח הפתוח, ומדמיין אותה עולה מתוך מעמקי הגלים, נשען על סוכת המציל בפה פעור ובעיניים עצומות, ואז פוקח את העיניים, מרגיש זרמים ותחושות ורגשות כמו תנועת מיתרים, צ'לו, ויולה, שני כינורות, חילופים בין פרקים מהירים ואטיים לסירוגין, סוויטה רגשנית בתוך לבי, סוויטת הכמיהה, הקנאה, הערגה, סונטת התשוקה. מחולות הונגרים מתחלפים, מסתחררים בתוך ראשי.

בעוד עשר דקות יסתיימו שירותי ההצלה, שואג המציל, הקהל מתבקש לצאת מהמים, ואני הולך אל האופנוע ומתניע וחוזר אל הבית שהיה ביתי, עם אמא ואבא ואחותי וביסקוויטים פטי בר, שאנחנו טובלים במשקה חם וארוחות ערב משותפות על דלפק ירוק במטבח.

====

נפגשנו במקרה שנים אחרי. הככר הייתה מוארת, הארמון מלכותי ושעון העיר צילצל, היא הייתה נשואה ואני הייתי נשוי ורגע לפני שהחלו החיים, או אולי רגע לפני שנגמרו, פתאום קרה כל מה שלא קרה, ומה שלא היה אז בין קירות התיכון. מה שלא היה לפני 10 שנים בשכונת ילדותנו, קורה עכשיו במפתיע, בעיר דוברת אנגלית. מעגל נסגר. גבר פוגש אישה ושניהם למדו פעם באותה כיתה, אבל לא אירע אז דבר כי כל דבר קורה בזמנו ושום דבר לא קורה במקרה, אבל הנה עכשיו זה ניצת בלהבות ובוער. ובוער. אני צריך אותך, כמו שהפרח צריך את הגשם, להקת אמריקה שרה.

ברדיו יש גראנג' ואאוט אוף טיים של אר.אי.אם מאמריקה ומשדרים גם בלו ליינס של מאסיב אטאק וסקרימדליקה של פריימל סקרים – אבל היא רק מבקשת את קט סטיבנס. או הנער החי היחידי בניו יורק של סיימון וגרפונקל. או משהו ישן של הביטלס. שירי ילדות שלי ושלה. ואני משמיע לה. כי אני צריך אותה כמו שהחורף צריך את האביב, את יודעת. אני צריך אותך. ליידי דארבנוויל שלי.

אנחנו נפגשים תמיד באותו מקום. באותו יום. באותה שעה. תמיד אותו מקום. יש לנו סידור קבוע בשכונה הצפונית, התחנה האחרונה של אזור 2 של הרכבת התחתית. אנחנו בוקעים מתוך האדמה והמנהרות אל לונדון הזוהרת של קפה האמנים, הולכים לאכול קרפ נוטלה עם בננות בדוכן של האחיות הבלגיות, נכנסים לחנות הספרים היפה ווטרסטונס בדרך לבלסייז פארק, מדברים ללא הרף בהליכה איטית כמו שיוט בחללית לאורך הטיילת שמביאה אותנו לקמדן טאון, חוצים את הגשר, נעצרים ליד הסכר והסירות, מסתכלים על הבנין של MTV ואני מספר לה סיפורים והיא פוערת עיני שקד, ואנחנו מריחים את העיר, למטרופולין יש ניחוח, לתקופה יש ארומה מסוימת, ואנחנו נושמים אותה, מנסים להרגיש דרך העור, את מה שמתרחש באמת, מתחת לפני השטח.

ובסוף מגיעים לדירה המוצנעת שם אני פושט ממנה את השמלה, היא תמיד לובשת שמלות ותמיד שואלת מה קוד הלבוש להיום, ואני תמיד מבקש – שמלה או חצאית, שאוכל להגיע אליה מהר, לטעום את העונג שבין ירכיה היפות, את נקודת המפגש של רגליה הלבנות. אני אוהב להשכיב אותה על גבה, לפשק אותה לאט, להרגיש בעדינות איך היא מתמסרת לי והעונג מתפשט בה כמו מדורות של אש, איך גופה הופך ליחידה אחת של שיגעון מבעבע, השרירים נמתחים, מתכווצים ואני מלקק אותה, פניי כבושים בתוך מתיקותה וידי מתוח כדי לדחוף אצבעות לפיה, והיא נושכת אותן חזק כשהיא גואה וגומרת, ואני אוהב את זה מאוד כשהיא מייללת כמו חיה בלילה, ואני לא מרפה וממשיך למצוץ בעדינות ובנחישות את טיפת הקסם ההפוכה שבין רגליה ואצבעותיי בתוכה וכולה רועדת, גופה מאבד שליטה, היא מזנקת ונופלת, דבש, פעמונים. ואז שקט ושלווה.

אנחנו מעשנים עירומים, החלון מעט פתוח, אנחנו שותים, יין או וויסקי, תלוי מי הביא מה, ואז אני מתעורר ובא אליה וכובש אותה שוב, הפעם בגופי הגדול על גופה הקטן, הרזה, החטוב להפליא, שדיה קטנים, פטמותיה זקורות מאוד, היא מניעה את האגן שלה לעברי, היא הודפת את עצמה אלי, כלפי מעלה, נועצת ציפורניים בכתפיי, תזיין אותי, היא אומרת, תעשה אותי שלך. ערפל ארגמני במוחי. אני מתפרק אל מרחבי היקום. מסך אדום מול עיני. אני שואג את שמה. גומר. ומרפה. אנחנו מדברים בשקט. אתה מטורף, היא אומרת. אין לך גבולות.
אני?
אתה האיש ללא קצה, היא צוחקת וקמטים קטנים זוהרים של יופי סביב עיניה. ככה אני אקרא לך. האיש ללא קצה ופיל קולינס שר אצל אנתוני פיליפס:

Look, see how the world goes round
Look, see how the day goes on

ואולגה צוחקת אלי, שמחה, מרצינה, מנשקת, וקולינס ממשיך לשיר:

All the time a wind is blowing
Where it's blowing next we don't know…

================

האטפילד אנד דה נורת'

סטיב האקט, ספקטרל מורנינג

התזמורת מקפה פינגווין

ואן דר גראף ג'נרייטור, החדר שלי

אנתוני פיליפס מארח את פיל קולינס – "לאן נושבת הרוח"

העברתי את הימים בהוטל דה סואז המשפחתי והנוח בסן מישל. משם עברתי והתמקמתי בעליית הגג של בית הספר לאמנויות בגדה השמאלית, דירה עלובה עם קסם של אצולה שירדה מנכסיה. בית דירות פריזאי אופייני. חצר סגורה, דלת עץ עם תחריט, שוערת בקומת הקרקע, דירה עם הסקה מרכזית ומקרר קטן, וחלונות שנפתחים בקושי על ציר ברזל כפול ומחליד. מהמרפסת אפשר היה לראות את הנהר, לשמוע את השאון הנעים של הכיכר, לעקוב אחר מעוף היונים ולהריח את הקרֶפּים הנחרכים על משטחי המתכת העגולים, הלוהטים. הריח הנפלא.

שמעתי את רוברט וואייט. צללתי אל תוך שיר ים. בכל פעם זה היה קצת אחרת.

You look different every time
You come from the foam-crested brine
It's your skin, shining softly in the moonlight

עזוב ועצוב, בודד וחבול נפשית מסתובב במוזיאון מרמוטן מול ציורי חבצלות המים של מונה, מערב יער בולון, נשאב לתוך עולם של חושים ותקליטים משומשים משנות ה-70. מסתובב ומודד ברגליי את הרובע הלטיני בפריז, מאחורי הפנתיאון, סמטה היוצאת מכנסיית סנט אטיין דו מונט. ויטראז'ים יפים יש שם, בכנסיה בככר ז'נבייב הקדושה. גם מגדל פעמונים, הפעמונים צלצלו ונמזגו בפסנתר של ביל אוונס ו"רוק בוטום" של וואייט ו"אובר" של פיטר האמיל וקוקטו טווינס "ויקטוריה לנד", ששמענו אז, פעם, מזמן, כשהיינו יחד, כשכלום לא היה קיים, רק פסנתר הכנף והתשוקה והארוחות במיטה, ולהט הגוף ובעירת הנשמה. זכרתי ימים של התמסרות גמורה, ימים מסעירים. ימים מושלמים. אם יש טעם לקיום כולו הוא היה אז, באותם ימים, באותה דירה קטנה, באותה מיטה גדולה. יחד כן. רק שם הוא קיים. 

בדירה הפריזאית הקטנה הייתי משקיף רוב היום החוצה, מציץ אל בתים אחרים. ילדים מכינים שיעורים במטבח. גבר שותה יין זול ורואה כדורגל בטלוויזיה. סבתא שומרת על תינוק. יום אחד שתי נשים נכנסו לדירה שנמצאה חצי קומה מתחתיי, זיהיתי את אנאבל וז'ולייט מהבנין ממול, שמברכות אותי ומחייכות אלי כשאנחנו נפגשים בקפה של ז'ורז' למטה. הן עדינות למראה. אנאבל או ז'ולייט מתירה את כפתורי הז'קט של ז'ולייט או אנאבל, והמגפיים מושלכים והן זו על זו ואני נדבק לחלון ולא מעז לזוז ונזהר כדי שלא להתגלות. אחרי זמן ארוך מאוד אור חלש ואנאבל הולכת עירומה את כל הדרך אל הקומקום כדי להכין להן קפה ולפעמים הן ממשיכות להתגפף בזמן.

הייתה לי ידידה בתקופת הבדידות ההיא, סופי, אופנאית מתחילה שעבדה אצל רומיאו ג'ילי. נפגשנו פעם באיזו מסיבה, אישה גבוהה מאוד ששיערה עוטף את כתפיה. סופי נשואה לאנטואן. אנחנו מיודדים ומכירים היטב. אנטואן למד כלכלה עם ג'וני, בן-דודה שלי. סופי שמחה לשמוע את קולי, כי אנחנו קצת דומים באהבות שלנו, אנחנו שומעים מוזיקה, והיא אוהבת דברים מופשטים, מוזרים, ללא מילים, והיא מכירה לי דברים שלא שמעתי עליהם מעולם, רנה אוברי. פיטר גארלנד, ואני משמיע לה דברים שאני אוהב. שירים עגמומיים. ג'ון קייל. לפעמים אנחנו הולכים לראות סרט פרינג'. "מתערוכות נמאס לי", היא מודה, "לזה תלך לבד". אז אני משוטט בימים, הולך לגלריות בסן פול, עובר בין צילומים לציורים, בין פסלים למיצגים. אני רוצה לראות הכל. נפשי כמהה לעוד ועוד, כמו אדמה חרבה אחרי שנה של בצורת שגם הגשם החזק לא מרווה אותה ולא די לה, גם אני צמא ורעב. ואוהב.

סופי אישה מושכת, אבל מסך שקוף ניצב בינינו. אני נמשך אליה, מחבב אותה, היא אישה מרתקת. אבל היא אשתו של אנטואן. אני תוהה ביני לביני מה אני מרגיש אליה באמת. איך אפשר להגדיר. הנבירה מעייפת אותי.

היא מספרת לי על העבודה. שואלת מה איתי. ואני עונה לה בביישנות מהוססת שרוב הזמן בסדר, חוץ מהלילות שבהם לא כל כך. שאני עדיין אוהב את האישה שעזבה אותי. ואז שוב חושב: האם אני באמת אוהב אותה. האם סערות נפש הן אהבה. ואולי כל זה בכלל שייך למשהו אחר. אני חושב שאני אוהב אותה, אני אומר לסופי, למרות שזה הולך ומתרחק. מעולם לא חשתי כך, שבוי בתשוקה ובהתנהגות סהרורית למישהי שכבר לא איתי. האם כל אלה לא קשורים לאהבה?  כשמשהו משלושת הדברים חסר אנחנו מרגישים שהאהבה לא ממומשת. שהיא פגומה. לא מושלמת. לא יודע מה חסר לי. אולי בעצם כן. הסקס איתה הגדיר אותי. נתן לי כוח ושמחה.

סופי אומרת לי שאני צריך לנשום. להירגע. היא מפוכחת ממני, למרות שהיא צעירה ממני.

"אהבה היא דבר חדש", היא צוחקת אלי. "כמה זמן קיימת האהבה?  מאה, מאתיים שנה, לא יותר. זה שום דבר בהיסטוריה הארוכה של האדם".

אני מתנגד. אומר לה, אבל רומיאו ויוליה, סופי, ודוד ובת-שבע בתנ"ך, והיא רק מנידה בראשה ימינה ושמאלה בתנועה עיקשת:

"לא, לא, אתה טועה, אתה טועה כל כך"…

ואני ממשיך ואומר לה על משוררי החצר ששרו על אהבה, פייטני האהבה או הטרובדורים בימי הביניים.

אבל סופי מגחכת: "בסופו של דבר אתה ואני כמו שימפנזים, בדיוק. תחשוב שאתה רואה מישהי, ואתה מריח אותה, ואתה רוצה אותה, אתה רוצה לעשות לה, זה מה שמגדיר אותך. אתה קוף. לא פייטן ולא רומנטיקן".

בהבדל אחד, אני אומר לה, שימפנזה לא חושב אם הוא אוהב או לא, הוא לא חרד מן העתיד, אין בו נואשות ואין לו מודעות. הוא לא יודע אם הוא אוהב או לא אוהב. ואני יודע, או לפחות חושב  שאני יודע, ואני מתנהג ככה.

"כמו מישהו שאוהב?"

כן, אני אומר לה.

"אתה אוהב את הרעיון", סופי אומרת. "זה רעיון יפה. רומנטי. הרעיון הזה שהאהבה באמת קיימת. ואז אתה גם מתמסר לאשליה. זו האשליה הגדולה. ואתה פשוט נכנע לה, כי זה נעים. זה הכל".

אבל אני יודע מה אני מרגיש, אני אומר לה, מעורפל, אני מרגיש שאני צריך לזכות בה כל פעם מחדש ושאני יכול לאבד אותה כל רגע. זה משהו שמרחף כמו ענן בתוך חדר. כשהיא איתי כלום לא קיים. זו רק היא. אם זה חלום, אני לא רוצה אף פעם להתעורר.

יום אחר, כשאנחנו נוסעים למערב יער בולון, לוקחים אופניים ורוכבים אל תוך השקיעה, סופי שרה חצי בהנאה חצי בלעג את "LA MALADIE D'AMOUR" של מישל סארדו. סופי אומרת שתרבות האהבה ושירי הגעגוע תמיד ממוקמים במקום גבוה יותר מעל התשוקה ותאוות הבשרים, "וזה כל כך טיפשי", היא מתקוממת, "זה כמו להגיד שזה יותר טוב מזה, להפריד בין השניים".

אנחנו מדברים על אהבה. בבוקר. בערב. על הקונפליקט העתיק בין משיכה מינית לבין נישואים ללא יומרה ואשליות. מה יותר נכון, איך אפשר לשמור על איזון. אבל סופי בכלל לא מבינה איפה הבעיה. "אהבה ונישואים למישהו שנוח לגדל איתו ילדים לא קשורים בכלל לתשוקה לוהטת לאחר. איכשהו קרה שאנשים טעו לחשוב שהם  צריכים למצוא את הכל באותו אדם. זה לא מתקבל על הדעת".

למה לא?

"כי בשביל תשוקה מטורפת הכל צריך להיות מעורער, ארעי, לא בטוח, מסקרן, מאתגר, מרגש, קיצוני. בשביל תשוקה מטורפת אישה בפריז מחזיקה מאהב, אחד או יותר וגבר בפריז מחזיק מאהבת".

אני מסתכל עליה ומחייך.

יום ראשון עובר בעצלתיים. אנחנו שומעים Matachin Dances של גארלנד.

"אז תגיד, אתה רוצה לשמוע על הסקס הכי מדהים שהיה לי בחיים?"

כן, בטח, אמרתי לה. סקרן.

"אוקיי. אז זה היה לפני שנתיים, בחתונה של אנה, חברה שלי. באתי לשם עם אנטואן, והיה שם בחור אחד, כדורגלן, שלא הכרתי אישית אבל ידעתי שהוא משחק בסנט אטיין, ובאולם של המלון החל הטקס ופתאום הוא בא מאחוריי והתחיל לדבר איתי, בלחש כזה, ואנטואן התקרב קדימה כדי לראות את הטקס, וזה, ואני שם ליד הכדורגלן וכולי מבולבלת ומסמיקה, ופתאום הוא אמר לי – חכי רגע, אני כבר חוזר – לא העזתי לזוז משם, עם המרטיני הטיפשי הזה ביד והשמלה שפתאום הרגישה לי קטנה מדי, והוא חזר אחרי כמה דקות, ולחש לי באוזן:

חדר 302, הוא אמר, קומה שלישית, אחכה לך שם, והתרחק.

ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי, אתה מבין? – אנה, החתונה, ואנטואן שעומד עם הפטיפורים והקוניאק ומדבר עם חברים בעליזות, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות חוץ מלצאת מהאולם וללכת למעליות ולעלות לקומה שלישית והוא פתח את הדלת של חדר 302 בלי חולצה, והוא שיגע אותי לגמרי, בקושי נישק אותי, קצת ליטף לי את הפנים, ליטף קצת את השדיים, אבל הרגשתי שהוא רק רוצה לזיין אותי.

והוא זיין, זה הכול. זיין וזיין, וזיין, חשבתי שאני מתה והגעתי לגן עדן, התפוצצתי לו על הזין כמה פעמים, והוא פשוט היה בטראנס. ואז קמתי והתקלחתי ולבשתי שוב את השמלה ויצאתי משם וחזרתי לאולם למטה, ואנטואן רק שאל: 'היית הרבה זמן בשירותים, את בסדר? מרגישה טוב?', ולא היו לי מילים לתאר כמה טוב אני מרגישה.

והכדורגלן?

נסע. נעלם לי.

*

סופי אומרת לי בטלפון "רבתי עם אנטואן עכשיו. אני עצובה וכועסת".

רוצה לבוא לקפה? רוצה שנלך לסרט?

והיא נושמת עמוק, אני שומע אותה מבעד לשפופרת:

"הייתי מניחה אותי אצלך עכשיו. אז מזל שאתה רחוק".

הייתי עוטף אותך בים של אהבה, אני שומע את עצמי אומר.

"אתה רעב".

היא צודקת. אני רעב. אני חושב לעצמי, הייתי מניח ידיים על שפתיה, על שדיה, ואני מעז לשאול אותה: מעניין איך היית מגיבה לטירוף הרעבתני שלי, לשיגעון התאוותני, לחמדנות העזה.

והיא עונה:

"מגיבה טוב".

ואז שתיקה.

ואני אומר, מה, מה. דברי.

וסופי אומרת: "כל מיני דברים עוברים לי בראש. לא בטלפון".

איזה דברים?

"קשה לי עם מילים למחשבות שרצות לי בראש. אמא שלי. אנטואן. הבנים. אף אחד לא מבין מה עובר עלי".

מה עובר עלייך?

"אתה. אתה עובר עלי".

עזבי את המחשבות, אני אומר לה, ואני מלוהט לגמרי. מחשבות זה מיותר. יותר טוב יצרים. ורגשות. לא מחשבות.

אני שומע אותה מחייכת מהצד השני של הקו.

"מזל. מזל שאתה רחוק".

אבל היא מגיעה בלי להודיע. הבטתי בעינית, היא הייתה לבושה ברישול מסוים. לא אופנתי.

התחבקנו.

שתי דקות אחר כך היא ירדה עד למטה. גוהרת אל ירכיי. נוטלת את הזין שלי אל תוך פיה בבליעה מהירה, שיניה רפרפו לרגע, מכאיבות מעט, ואז לפתע עטפה אותי חמימות גואלת, רטובה, אצבעותיה החליקו מתחת לאשכים, מלטפות, אוחזות, מענגות, מטרידות, מטריפות, ואני נעתי כמו מסומם עמוק אל תוך גרונה, ידי האחת אוחזת במשקוף והשנייה בשיערה האסוף, היא עבדה עלי בפה שוקק, שפתיה אחזו בי למעלה ולמטה, חלקות וחמות לאורך כל האיבר, שמעתי את עצמי גונח,  ואז צורח והיא לא הרפתה ממנו ובלעה והרגיעה את הקצב לאט לאט כמו קרוסלה בגן שעשועים שסיבוביה נחלשים והולכים עד שהם נעצרים ורק תנודות קלות, מסתובבות. עיני עצומות. סופי עדיין עם הזין כולו בפה. אני מסתכל עליה. היא יפה בעיני עכשיו יותר מאי פעם. היא מסתכלת עלי מלמטה. מבטינו נפגשים. משהו חדש נולד. לעולם לא נשוב לאחור.

היא הולכת אל האמבטיה, אני שומע אותה מצחצחת שיניים עם המברשת שלי. כשהיא חוזרת היא מנשקת אותי . לפה שלה יש ארומה זכרית, משהו ממני נותר בה, מוזר מעט, קצת נרקיסיסטי, אני חושב, לנשק את הפה שהרגע מצץ את הזין שלך. אנחנו מתנשקים ארוכות. היא כמהה לחום, אני מרגיש.

"תזיין אותי", היא אומרת. ככה. פשוט. תזיין אותי.

אני מתגרה ממני, שוכבת לצדי, מפשקת את רגליה, ערווה חלקה לחלוטין. מעולם לא ראיתי דבר כזה קודם. יש לזה תחושה סוטה, משונה. אני נוגע בה. חמימה. בוהקת. משיית. "יש כאלה ששונאים את זה", היא אומרת, "אנטואן דווקא נטרף מזה. מה אתה חושב?"

זה מוזר לי, אני אומר, אני לא רגיל. אף פעם לא הייתי עם מישהי מגולחת לחלוטין.

יהיה לך טוב בתוכי, היא מחייכת בנבזות, שולחת יד ומעבירה אותה מלמעלה למטה ובחזרה, מזקיפה אותו שוב, נשכבת בפתאומיות על הגב, ומושכת אותי בחזקה, היא אישה גדולה, אליה. שפתה התחתונה ננשכת בין שיניה. אני נכנס בקלות.

"אל תגמור לפניי", היא מבקשת, ואני ממלא אותה וזז לאט, היא מקבלת אותי בברכה, רוצה יותר ויותר, האטתי את הקצב, ואז הגברתי, ואז שוב מהר, ואז לאט, ויצאתי, ונכנסתי, ויצאתי. היא נעצה בי ציפורניים, ידיה תחת בתי השחי שלי, דוקרת אותי, מהדקת אצבעות על הישבן שלי, לא נותנת לי להמשיך ולשגע אותה, נשימות עולות ועולות, גופה קפוץ, אני שולח יד אחת למטה ולוכד בעדינות את הדגדגן שלה, ומחכך אותו, וממשיך באותו זמן לנוע בתוכה, נשימות נשימות נשימות מתגברות, משהו נפתח לפתע בגופה, כמו מחסום שמוסט והיא צורחת צריחה קצרה ואני מתמוטט עליה מיוזע ומתנשף, מרגיש כיצד חם לי, חם מנשוא והאגן שלה רועד ואנחנו עדים לנס הגמירה ביחד, לא משהו שקורה על בסיס קבוע בחייהם של רוב האנשים, אבל הוא קורה לי עכשיו עם סופי, ושנינו ממריאים יחד ואז נוחתים כמו צמד שנופל מהשמיים ממטוס קל בצניחה חופשית, מסעירה ויפה, אל הקרקע. ברדיו נובה מתחילה תכנית של מוזיקה חדשה. אנחנו נרדמים.

סופי באה למחרת שוב. וגם ביום שאחרי.  הלכנו פחות לסרטים ושכבנו יותר עירומים על הספה בסלון או במיטה בחדר השינה הצר. "אני במחזור", היא אמרה.

אז מה?

"אז זה לא היגייני"

לא איכפת לי.

"נו, באמת, זה ילכלך לך את כל הסדינים…"

נשים מגבת.

"לא, זה מפריע לי…אני אמצוץ לך. כמו שצריך"

אני רוצה משהו אחר.

"אתה חייב לכבוש אותי היום, אה?"

כן. אני צריך את זה.

לא ידעתי למה אני צריך את זה ולא שאלתי את עצמי שאלות מיותרות. היא הייתה כאן, היא הייתה מקסימה ולא רציתי לחסום את התחושה.

"אתה לא יכול להבין איזו הרגשה זאת שרוצים אותי ככה, שוב".

אני יודע. אני מבין.

"לא, אתה לא…. זו ההרגשה הזאת, שאני אישה נחשקת. ממש נחשקת".

זה יותר מזה. אנחנו גם…

"מה גם? אתה לא מאוהב בי. זה בסדר, אני לא מצפה שתתאהב בי"

אבל יש בינינו עוד משהו. זה לא רק סקס.

"אפילו כשזה רק סקס, זה …נהדר. אני לא מבינה למה אנחנו אומרים תמיד 'רק סקס'? זה כמו לומר 'רק העולם', או 'זה רק העולם, זה הכל'. סקס זה לא רק. זה הכי טוב שיש".

איתי?

"איתך…."

הרגשת ככה פעם, עם אנטואן?

"זה לא עניינך…אל תיעלב, אבל זה לא עניינך. נכון או לא?"

נכון. כן. זה לא העסק שלי.

"הרי זה כמו שאשאל אותך על אהובתך, ההיא. או על אלה שהיו לפניה. למה שתספר לי? מה זה ענייני?"

היא הייתה מרשימה מאוד. הודיתי בפני עצמי שהיא ממש מרשימה.

"שנינו באים זה לו עם היסטוריה", היא אמרה, "אני יכולה להגיד את זה גם לגבי ההיסטוריה שלי. תראה, לא הייתי האישה שאני עכשיו, ברגע זה, בלי ההיסטוריה הזו שעברתי, והיא מאחוריי. אתה מבין?"

בטח. ברור שאני מבין. לא חשבתי למחוק את ההיסטוריה שלך.

• *

הרגע הזה שאדם משמיע לאדם אחר את "רוק בוטום" של רוברט וואייט. כמו חלון הנפתח אל גן נעלם. רוח אלוהית. "יש לו קול מוזר", היא אומרת, אבל הקשיבה מרותקת.

You'll be different in the spring
I know, you're a seasonal beast

כל מילה מקבלת משמעות מיוחדת עכשיו. הגן החורפי בחוץ. החימום בפנים. רגעים נדירים, חד-פעמיים, שלא ישובו. כמו משחקי הילדות, המגלשות בגינה הציבורית, הסרטים בסינמטק בגיל 17, בחינות הבגרות, המוכרים בחנויות התקליטים, הנסיעות על אופנוע לחוף הים, יום השחרור מהצבא. החתונה. הילדה הראשונה. הילדה השנייה. העיר שהשתנתה. ופתאום סופי, כוכב ים.

Like the starfish that drift in with the tide
With the tide
So until your blood runs
To meet the next full moon
Your madness fits in nicely with my own
With my own

זה עכשיו ואין אחר כך. זה לא יהיה רומן. לא יהיה המשך. זה כוחו של הרגע הזה. עכשיו. כי תיכף יהיה כבר מאוחר. אני שוב מביט החוצה מהחלון.

המפקד רצה שניסע דרומה שנינו לסוף שבוע, לבסיס שבו צריך היה לחקור תאונה. וביום חמישי אוטובוס ישן חום-ירוק המתין במגרש מאחורי מפקדת חיל האוויר. הייתה שעת צהריים, שוש עטרי הגישה שעה של טוני פיין, חדש חדיש ומחודש, והנהג גדול, מכונס וזועף ספק האזין כפוף, אבל בעיקר קילף בינו לבין עצמו תפוזים עסיסיים מדיפי ריח חריף ורענן.

והנה היא מגיעה. מי שעקבתי אחריה חודשים בשתיקה חושקת ושותקת, מביט בה בעיניים בוערות אך מבלי לעשות דבר. אור שהגיח מאחד החלונות הרחוקים סירק את ענפי העצים שסביב הרחבה האפרורית והמאופקת. סידורים רשמיים אחרונים. אני חותם על הטופס ועולה אל הרכב. בפנים ריח אלכוהול ולחות. היא מתיישבת בספסל האחרון ואני לידה. הנהג במושבו. בינינו לבינו רק מושבים ריקים ומכוערים ששמות וציורים חרוטים בגבם. ראשי שעון אל שמשת החלון הצוננת. מדי פעם עלו קצינים וחיילים, ואנחנו לא מדברים. טרטור המנוע. עשן. יציאה. עצרנו פעם לאכול ארוחת ערב במזנון דרכים, ופעם שנייה להוריד חיילים בקיבוצים.

הלילה ירד והנהג אחוז תזזית, מנווט במרץ כלי רכב גדול וכמעט שומם בדרכים מושבתות, משובשות, כל הזמן הוא מפזם לעצמו בלחישוה מונוטונית שירי דת כלשהם. ידה נעה אוספת שיערה בתופסן צמר לבן וזעיר.

הסבה פניה. הביטה בי. נועלת את מבטיי הממוגנטים בעיניה הבוערות, עיני מלכה אפריקאית.

אישוניה קלטו את הניצוץ המטורף שלי והתרחבו בהפתעה. דקות ארוכות, דממה קשה, הסתכלנו זו בזה. אור קלוש הגיע מהמנורה שמעל מושב הנהג. בשמיים הכהים הצטיירה עין הסערה עינינו לא משו. לבי דפק ואנחנו רק צוללים עמוק יותר זה אל תוך מבטו של השני.

היא נישקה אותי.

כרעם מתגלגל, יורד ובא מרחוק, מהרי הפלדה והאש. פיצוץ אדיר הרעיד את הערבה. לשונה חוקרת את פי, שפתיה יונקות את שפתיי, המדבר עף אל השמיים, ידיי אוחזות את פניה היפים, עיניה עצומות וסביב ניתך והתערבל הכל בניצוצות בוערים. לשונה. לשוני. השפתיים נפשקות, מתוקות, ידיה מתהדקות על גופי, טלטלה מזעזעת את הארץ, איש לא קיים יותר, אין כלום בעולם, אפוקליפסה, נוסעים באוטובוס ענק והנהג חסין אש, לילה סביב וברכב הנוסע למקום לא מוכר אנחנו ניצולים יחידים של זמן וחורבן, בחוץ גשם זלעפות, אולי המבול שיכסה הכל, ישכיח, ירגיע. ידה הימנית נוטשת את לחיי היא פותחת את הכפתור היחיד של מעילה, ומתחת למעיל חולצה והיא משחררת את שני הכפתורים האמצעיים, לוקחת את ידי הגדולה ומניחה על שדיה התפוחים, ומהדקת, ואני מלטף את השד האחד והפטמה זקורה וקשה בכף ידי ועובר אל השד השני ואוחז בו וחש ומועך קלות ורק רוצה לינוק ממנו עכשיו כאן ולא חשוב מה יהיה ומה יקרה ושפתינו עדיין אחוזות כל הזמן הזה וצמודות וממתיקות עוד ועוד את הרגע.

אבל אז האוטובוס עצר. נהג רחב וגבוה נרדם על מושבו מול גבעות חול חשופות לגשם העז ההולם ומכה.

מבעד לארובות השמיים הנפתחות בחריקה אלוהים התווה חץ וקשת באור ברק מסנוור, ירוי, פוגע בעץ דקל קשיש ומצית אותו לנגד עיניו. זה אמת או חלום? אני הלום, המום, העץ עומד ובוער, צמרתו נוטפת דמעות גשם, כנר זיכרון לעולם שהיה ואיננו הוא עולה בלהבות ואנו צופים יחידים בחזיון. ידי במסתור מעילה, מגלות סודות בריאה שהוסתרו בבגדים, שעד יום הדין הפרטי הזה לא ידעתי. גופה השופע היתל בי. שיבש את דעתי.

מבעד לחלונות שאינם ניתנים לסגירה חדר גשם מקפיא. רוח חזק משבר הרים. ברקים. אש.

נשיקותיה חמות, לחישות שלא הכרתי, פניי כבושים בחיקה, אצבעותיה בשערי, שפתיי מגששות אחר פטמותיה, שפתיי רעבות, בשרניות וחמות, אני מוצץ אותה, היא נאנחת חרישית, מהדקת את ראשי אליה,

ואז שמה שתי אצבעות סביב פטמתה ומשחררת את אחיזת שפתיי והוליכה את ראשי אל השד השני ומגישה לי פטמה תאומה, לוחשת "תינק ממני", והאש בוערת בי, אוקיינוסים של להבות בתוך ראשי ובגופי סופות מטורפות ובחוץ זעם עליון ודקל בוער וגשם אפוקליפטי. עם תום הלילה נרגע הזעם העליון, הדקל הבוער מוכה הברק הפך לעמוד אפר דק. שלווה נמסכה בנו. אויר נפלא בעולם חדש, עלום ומקסים ביופיו. רק הרמץ שלרגלי הדקל השרוף, האבוד, במדבר, היבהב מדי פעם.

הכל יחיד ומיוחד, כתבו האחים אדמון וז'יל דה גונקור. שום דבר לא קורה יותר מפעם אחת בחיים. העונג הפיזי שאישה מסוימת גרמה לך ברגע אחד מסוים, האוכל הנפלא שאכלת ביום אחד מסוים – לעולם לא תפגוש אותם שוב. שום דבר לא חוזר על עצמו ולשום דבר אין מקבילה.

משהו בי ידע שהחורף יימשך שנה שלמה. ודי.

הלכנו ברחובות שמחים מאוד, נסערים, שורקים שיר או מזמרים, פזמונים הצטלצלו גם מבתי הקפה, מוזיקה הייתה סביבנו. תקליטים. תרקוד היא אמרה לי תרקוד. וגם הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדי רחוק.  חולון עיר שינה, פרברית אבל מפוענחת לרגלינו, נפתחת לפנינו, הולכים בהופיין, ופונים לזלמן ארן, עולים לאורך רחוב ההסתדרות, חוצים את אהרונוביץ. בנאות רחל היינו לוקחים בורקס חם וביצים קשות, ואוכלים, ושמחים.

לפעמים יצאנו לטייל ברגל, נסערים, אל רחוב יוספטל, ומשם לעיר השכנה בת-ים. הקפה שבטיילת, מכנסיים לבנים של סאבי, חולצה כחולה של טופר וסוודר של ראש אינדיאני. הולכים הולכים וכמו אף פעם לא מגיעים.

אבל בחשכת הלילה של חדרי היא תמיד הייתה לגמרי שלי. עומדת מולי. אני מתבונן. היא שולחת ידיה לאחור ופותחת כפתור אחרי כפתור בשמלה, נותנת לה לצנוח, היא לא לובשת חזייה ועיני נעוצות מהופנטות והיא יורדת אלי פניה סמוכים לפניי ידי השמאלית על פניה שפתיי על שפתיה שרוע על גבי ידי הימנית צמודה חזק הדוקה אחוזה בין ירכיה. ברכיה בוטשות כנגדי אצבעותיי מלהטות נעלמות בתוכה ומתחככות החוצה אל בטנה הבהירה, החזקה, וידי רטובה ולוהטת, אני מניע אותה בתנועת "בואי הנה" ואצבעותיי טובלות בשמן תאוותה, היא רוכנת ונושכת אותי, ואז פולטת צריחה, מוחצת לוחצת את כף ידי הלפותה בתוך גופה, ירכיה מהדקות חזק, והיא מתמוטטת עצומת עיניים ויוקדת על גופי המתוח מתשוקה.

אני  מקדים לכתוב את כל מה שאירע כדי שלא אתמהמה לספר הכל. ערב ערב היא בערה עלי והחדר התבשם בריח עינוגים עז והיא שאלה, רועדת, מה אתה עושה לי, מה אתה עושה לי, ואני שתקתי בנחישות והמשכתי ללטפה, לעוטפה, נצמד אליה בכל דרך, יונק ממנה, סוחט עוד ועוד עונג, שדיה היפים, סוד הגן הנעלם בין רגליה, בטנה, צווארה, כתפיה, גלים מתקתקים של קסם ואובדן נמהלו זה בזה, התנפצו מאחר הצהריים אל הערב ומשם אל תוך הלילה ולעתים עד הבוקר, מה אתה עושה לי, מה אתה עושה, ואני שותק ועושה. עושה ושואג. מתמוטט על גבה. על חזה. על פניה. גועש ורוגש.

איש לא ידע במסדרונות האפורים של חדרי מחלקת תאונות מטוסים מה אנחנו מעוללים זה לזו בחדרי חדרים, אחרי שנופלת על המשרד שתיקת המכונות והמסמכים. לא היה זה תיאבון לרגש. היה זה רעב עצום ומפואר לגוף ולריגוש, רעב בלתי נדלה ובלתי נלאה לעוד ועוד עונג מסחרר. גלישת גלים נהדרים. בכל בוקר צררתי את הסדין והציפית וכיסוי השמיכות והכרית והשלכתי לחדר הכביסה, מותח מצעים חדשים לקראת הלילה שמיד יבוא.

לפעמים נשארה בבית הוריה ואז הלכתי על הכביש הראשי והתיישבתי על אחד הספסלים והאזנתי לאוושת עליהם של עצי הסיסם ההודי והאיקליפטוסים שתחמו את תחילת המדבר, זו הייתה המיית המוזיקה של הטבע, והיו לילות שבהם קמתי וטיילתי לאורך הרחוב מאזין לצלילים הבאים מן הבתים, בחורף היו גם גשמים ומטריות, אבל הייתי לגמרי מאושר עד שנגמר. עד שעבר, והיא הלכה ממני למישהו אחר, גידי גוב שר על הרוח העוברת בין הים והבתים והשמש יורדת ושום אור אינו עולה ואיך החדר באופל מתמלא, ואני צללתי ונפלתי אל תוך חור שחור באהבה.