פגשתי את גבריאל מוקד ב-2011. באתי לעזור לו לסדר ספרים בדירה. יצאתי עם ריאיון למוסף הארץ. אמרתי שאכתוב רק אם יסכים לענות על כל השאלות. מוקד הסכים. שבועיים-שלושה נפגשנו, סידרנו ספרים, שאלתי והוא ענה. על הגטו, על אבא שלו שמת בגטו, דן בן אמוץ הקמצן ויונה וולך הגאונה, דוד אבידן המבריק והמכות עם עמוס קינן, ההערצה לאריק איינשטיין והבינוניות שהשתלטה על הארץ

* צילום: תומר אפלבאום, מוסף הארץ

מוקד. הילד הרע של הספרות העברית. לוחם חסר פשרות בבינוניות התרבותית. אביר הדחויים. שחקן שחמט מוכשר. חובב מערבונים. ניצול שואה. הפליט הפולני שהפך למגלה הכישרונות הגדול של הספרות העברית החדשה. הציוני השמאלני. חברו של דוד אבידן. השורד. מוקד היה בן 77 כשנפגשנו בזמן מחאות רוטשילד ב-2011. שידרתי אז בקול ישראל. כתבתי למוסף הארץ. מוקד שירך רגליו ברחובות העיר תל אביב, כבר לא באותו מדרך תקיף ונמרץ כבעבר. אך כשישב והזמין לו סודה ובירה, ענה ישיר וביושר על שאלותיי. בוהק ומבריק, שולף וצולף אבחנות, ציטוטים וסיפורים. מוקד לא נרתע מכניסה חוזרת לזירות הישנות שבהן הלם בעבר ב"מנחם פרי בוסר ודן מרור" כפי שכינה שניים מהבולטים שבמבקרים ובעורכי הספרות בישראל.

מוקד טען תמיד להיררכיה. לחלוקה ברורה בין "טוב" ל"רע". עיסוקו המתמיד במיפוי ובחלוקה של הספרות העברית הקנה לו יריבים ומעריצים רבים. כמה מהשמות הגדולים ביותר של הסופרים והמשוררים הכותבים עברית חייבים לו את הדחיפה בתחילת דרכם. "כשאני התפעלתי מסיפורי אפלפלד הראשונים", הוא מתגאה, "שום הוצאת ספרים מרכזית לא רצתה להוציאם לאור, והקובץ 'עשן' יצא לאור בהוצאת הספרים עכשיו שבעריכתי. וכאשר קידמתי בכל כוחי את אבידן או את יונה וולך או את מאיה בז'רנו בראשית דרכם, רבים חשבו שאני טועה. כדאי גם להזכיר כי מבקרים מרכזיים יעצו לעמיחי וזך, למשל, לא להוציא בינתיים את ספריהם לאור, כי שירתם 'לא בשלה'. אני לא אומר שבלעדי הם לא היו מצליחים, אני לא יהיר עד כדי כך. אבל אני איתרתי את כישרונם והבאתי אותו לקוראים".

כתב העת שלו "עכשיו" הופיע מ-1959. בתקופת השיא של שנות ה-70 יצא כל שנה גיליון של כ-500 עמודים. "אני מקפיד תמיד על איכות", אמר מוקד. "לא היינו ממוסדים, לא היה מנגנון ארגוני, ומצד שני הייתי מטורף לקומפוזיציה, לאיכות מעולה. הייתי מוכן לחכות שלושה חודשים ש'בולי' (א.ב. יהושע) ייתן לי סיפור, להמתין חצי שנה לשיר של יהודה עמיחי, או לטקסט של יורם קניוק, שהיה אומר לי שהוא עובד על משהו".

מוקד התנהל בכבדות מדודה, בריאותו לקויה. גם העלומים נותרו מאחור. אך הרוח הפנימית שלו להטה כתמיד. "אני קיצוני", העיד על עצמו. "אני לא מתון, אני רק לא צעקן. דעותי לגבי תרבות ברורות וחריפות, אני רק לא צורח אותן". אמר שהוא ממקם את עצמו "במרכז שבמרכז מבחינת ביקורת הספרות וגם ההגות". פעם כינו אותו הילד הנורא של הספרות העברית. כתבו עליו שהוא שחצן. משוגע. "אני לא יהיר", אמר לי בחיוך סלחני, "אני מפוכח. אומר מה שאני באמת חושב. ביושר. בישירות. אבל אני לגמרי אאוטסיידר מול המרכז הבינוני".

מילת המפתח של מוקד היא "בינוניות". הוא חזר והסביר לי בסבלנות אין קץ, עד כמה השתלטה הבינוניות על התרבות הישראלית ואיך מנהלים אותה עסקנים קטנים וכיצד נע כל עולם הספרות העברית בין "עורכים זערוריים של אירועים במוסדות ציבור" לבין "משוררות בינוניות ותת-בינוניות ומחברות סיפורת בינוניות עוד יותר". מוקד תקף את המגדריות האופנתית, את "קהיליית התרבות המתנחמדת", את הפוסט-ציונים ואת "הגמדים הרוחניים" השולטים באוניברסיטאות. "לעתים זאת בינוניות תוקפנית ולעתים דווקא בינוניות מחויכת, אבל זו תמיד הבינוניות ששולטת בתרבות הישראלית".

כמתאגרף ותיק הספיק מוקד להלום בצעירים ובוותיקים, ספג חבטות לא מעטות ומצולק וחבוש היה תמיד מוכן למאבק הבא. "אני, כאיש שמאל, מצוי במחלוקת עם השמאל הישראלי החדש, אלה שמזוהים עם שלילת הציונות ומתנגדים למהות היהודית של המדינה", אמר. ישבנו בדיזנגוף לאכול טוסט ומוקד לפתע הסביר ש"אני פטריוטי באופן מסוים וזה לא מוצא חן בעיני חלקים מהשמאל החדש שמעמיד במרכז את בעיית הציונות והכיבוש. זאת לא גישתי. אני מאמין שאם ישראל לא תהיה חזקה באופן משמעותי מאויביה, לא תהיה ישראל. אבל בוא נעזוב את זה…."

הוא נתן לי כמה ספרים במתנה. את 'מרגוט' של דליה הרץ ואת כתבי סרן קירקגור ואת 'בגינה הציבורית' של יהודה עמיחי, עותק מהמהדורה הראשונה. "לדעתי, ספרות חזקה דנה בכל השכבות של הקיום ביקום. החרדה מול המוות. ארוס. תשוקה וסטייה. לא יעזור שום דבר: הציונות והבעיה הישראלית-פלסטינית הן לא מרכז הקיום. לא מעניין אותי המאבק בין ספרות ציונית לספרות פוסט-ציונית, מעניינת אותי איכות הספרות. העומק".

לא רק השמאל מעורר בו כעס, גם האקדמיה. "נתנו לכל מיני אפסים קרנות מחקר ולי, שאני מאוד מרכזי כחוקר, לא נתנו כלום. לא קיבלתי שקל אחד. יש עלי חרם מלא בחוגי הספרות. למשל, מעולם לא הוזמנתי להרצות במכון הקשרים. זו תעודת חרפה לכל מי שאחראי על זה ולכל מיני אנשים שאין שורה אחת חשובה שכתבו בחייהם".

חשובים וחשובים פחות

מוקד היה הראשון שפירסם סיפור הומוסקסואלי ארוטי, "נפלאת" של הסופר יואב הלוי. הראשון שפתח שער למשוררים מזרחים. "אלי בכר המרוקאי, פרץ בנאי הסורי ורוני סומק העיראקי – אני דחפתי אותם. גם יוצרים פלסטיניים. אני הראשון שפירסם שירים של אנטון שמאס, סמיח אל-קאסם וסיהאם דאוד. מבחינתי, יש טקסטים טובים או לא טובים. אני מקדם ספרות טובה, בלי שום קשר לשייכות כזאת או אחרת. שום נושא הוא לא טאבו אבל ספרות טובה אינה קיימת רק בזכות הנושא – מגדרי או אחר".

מוקד נמצא במצב לא פשוט. הוא יודע. "ניסיתי למפות את מצבי בארץ. מצד אחד, אני נתון במחלוקות קשות. אני לא איש ימין, אבל גם לא שמאלן אופנתי מיופייף וטיפש. יש עלי חרם של השמאלנים הבינוניים והאוויליים".

איך זה שהשירה, תחום לירי וענוג כביכול, מייצרת כל כך הרבה רחש, לחש, מתח ועימותים?

"זה לא תחום ענוג. הספרות רוויה כוחנות. זו ארץ קטנה וכל אחד כאן חושש מהתעצמות של השני. זה לא רק כלפי. יש כאן אווירה אלימה מילולית, רעיונית ולפעמים גם פיזית".

הרביצו לך פעם?

"פעם אחת עמוס קינן תקף אותי אחרי שכתבתי עליו שהוא מחזאי רע וסופר בינוני. מה לעשות שכוחו לא היה במחזאות או בפרוזה. הוא היה סטיריקן גדול, ובעיני סטיריקן גדול חשוב יותר מפרוזאיקן בינוני. קינן לא הבין את גישתי, כי אם היה מבין, לא היה כועס. הוא נתן לי אגרוף בקפה כסית, אני הורדתי עליו בקבוק וודקה. דן בן אמוץ החצץ בינינו. זה לא אופייני לי. בדרך כלל ידידי דוד אבידן היה מעורב באלימות פיזית, היה מכה ומעורב בקרבות. אבל אני לא".

אתה התנגדת לחרם על דן בן אמוץ.

"ברור. אני נגד חרמות תרבותיים ונגד השכחתו של דן בן אמוץ. יש לו טקסטים מעניינים. 'לזכור ולשכוח' הוא ספר טוב, אפילו חשוב במידה לא מעטה. הוא יצר חיבור בין הרבה אנשים צעירים לסוגיות ישראליות חשובות".

הייתם חברים?

"לא היינו מיודדים, אבל היו בינינו שיחות. בן אמוץ לא היה נדיב גדול, בלשון המעטה, ואם לדייק – היה קמצן גדול. אני האדם היחיד בעולם שהוא הזמין אותו לכוס תה. הוא לא היה מוכן לתת שקל לאף אחד ולא שילם על אף אחד מעולם, וחוץ מזה בן אמוץ השקיע כל כך הרבה אנרגיה בנשים, שזה תמיד שיעשע אותי. ואבידן, שהיה משורר גאון וכותב שהמריא שנות אור מעל דן, קינא בו. ניסה להיות פופולרי כמו בן אמוץ. התחרה בו.

"בן אמוץ לא אהב את הגישה ההיררכית שלי ושל אבידן. 'אתם מתנהגים כאילו יש באמת היררכיה בספרות', הוא אמר, 'ואני לא מאמין בזה'. זה הציק לו, הגישה שלנו. אבל מה לעשות שדירוג בין יצירות קיים וטולסטוי חשוב יותר מסומרסט מוהם ויונה וולך בעשר דרגות יותר טובה מכל משוררת שבאה אחריה. עם כל הכבוד. אפשר לאפיין יצירות חזקות לעומת יצירות פחות עקרוניות".

מוקד בא מעולם של חבורות ספרותיות תוססות, מתקופה שבה היתה סצנה ספרותית אמיתית, שמשוררים זכו להערצה בלכתם ברחוב כאילו היו כוכבי רוקנרול. "היתה חבורה ב'כסית' שהתקוממה נגד אלתרמן והיתה חבורה בוהמית של 'לול'. היה שיח בינינו. אבידן התעמת עם קינן, אני עם בן אמוץ. היה אקשן".

יש מישהו שאתה מעריץ?

"אריק איינשטיין. אני מעריץ גדול של אנשים צנועים שיש להם גם מידה רבה מאוד של כישרון. כשאריק עובר ברחוב אני מברך אותו לשלום בחום רב".

משחק הצללים

אחדים מהמבקרים לא ריחמו על מוקד והלמו בו בכוח העט והמקלדת. אחד מהם, אולי מהמוכשרים שבהם, היה דן עומר במדורו "נמר של נייר" בשבועון "העולם הזה". "דניאל מרני – זה היה שמו האמיתי – היה איש מוכשר מאוד, כותב תוקפני, אבל הוא לא היה איש רע", אמר מוקד. "היינו שונים בתפיסת העולם שלנו. הוא היה בשמאל הקיצוני, ואני לא. אבל הערכתי את רוח הקרב שלו, את ההתעניינות שלו. תמיד היה מעניין לקרוא את כתיבתו. הוא גם תירגם שירה ביטניקית והיה איש משכיל. היה מעורב מאוד בסצנה הספרותית הדינמית המרתקת. אין אנשים כאלה היום".

הוא נכנס בך, הוא כינה אותך גמ"מ (גבריאל מוקד מונבז, שם משפחתו המקורי). נעלבת?

"לא נעלבתי בכלל. זו היתה התקוטטות ספרותית".

מוקד אמר שהוא גאה בהוצאת ספרי השירה של יהודה עמיחי ודוד אבידן. גאווה גדולה במיוחד חש על ספרים ראשונים של יוצרים שהוציא לאור והפכו לחלק מהקנון של הספרות העברית. "את 'דברים' של יונה וולך אני הוצאתי, את 'שירים ללואיס' של יאיר הורביץ, 'חדר מורים' של אהרן שבתאי, 'פרק א, פרק ב' של מאיר ויזלטיר, 'שירי שריון' של אריה סיון, משורר טוב מאוד שאני פירסמתי אותו. 'בעד ההזיה' של יותם ראובני, 'זה מסתובב' של יוסף מונדי. 'בת יענה' של מאיה בז'רנו ו'מרגוט' של דליה הרץ ו'14 שירים' של ישראל פנקס".

מי מהכותבים העכשוויים אהוב עליך ואתה מעריך?

"רועי צ'יקי ארד, אריק א., יהודה ויזן ועודד כרמלי."

הוא חי את הספרות ומרגיש כמעט אשמה על כך שהוא קורא "רק שעתיים נטו ביום, כל יום, ולא חמש שעות כמו שהייתי רוצה". הוא חסיד גדול של סרטי מערבונים, ויודע לצטט שורות שלמות מהסרטים האלה. אהבה נוספת היא השחמט. "אני אוהב לשחק, ואני לא רע בזה". בתקופת המחאה של 2011 בא בקביעות למאהל בשדרות רוטשילד כדי להפגין הזדהות עם המפגינים ולמצוא פרטנרים למשחק.

המחאה בקיץ האחרון העירה את המהפכן הקומוניסטי שבך.

"כן. קרה משהו לא טוב לחברה הישראלית כולה ורבים וטובים חושבים כמוני. יסוד ההתקוממות של האנשים נגד הקפיטליזם הטורפני הוא לא כספי. זה לא רק שקשה לגמור את החודש. גם לי קשה לגמור את החודש. זו תפיסה שבמסגרת זו של בנקים וטייקונים יש מאבק על המציאות האמיתית. בעולם של הקפיטליזם הקיצוני המציאות היא רכישת מניות אחד מהשני ומשחקי הון. כל היתר הוא משחק צללים. אף אחד לא רוצה להיות צל ובישראל העכשווית צבירת ההון היא המציאות האמיתית. ישבתי אצל נשיא המדינה שמעון פרס ואמרתי לו שיש בארץ אנשים שיכולים לקנות בניין ומטוס פרטי בלי קושי לצד רבים שמתקשים לשלם חשבון חשמל וטלפון ואין להם כסף לאוטובוס. אמרתי לשמעון: אתה לא היית מעולם בצד הזה של המתרס, של אלה שאין להם, ואני כן. ולכן אני מבין התמרמרות של שכבות חלשות וקשיי קיום – ואתה לא תבין זאת לעולם".

מוקד עורך, מחבר טקסטים אוונגרדיים, מתרגם. מרצה ומלמד. התפרסותו על תחומים שונים ורבים מעוררת הערצה, אבל אולי גם גורמת לחוסר-מיקוד. המשורר והמתרגם משה דור אמר לו פעם: "גבריאל, אתה איש רנסנס, אבל אנחנו לא בתקופת הרנסנס". ולמרות שעשה הרבה, כל כך הרבה, עיקר גאוותו על ה"וריאציות". פרוזה ניסיונית. יצירה אקזיסטנציאליסטית (מבחר מהן יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-95'). "ש"י עגנון אמר לי ש'ייקח הרבה זמן, הרבה מאוד זמן, עד שיבינו מה זה הווריאציות שלך. כי אין בזה עלילה רגילה".

איך אתה מגדיר את עצמך?

"אקזיסטנציאליסט והומניסט, המצוי בתחושת התקוממות תמידית. כדי להבין מה זה נאציזם מספיק לשמוע חצי דקה מנאום של הפיהרר. כל הדיבורים על נאציזם לא אפקטיביים כמו לשמוע את היטלר מדבר. כדי להבין מהו הומניזם ליברלי מספיק לשמוע את צ'רצ'יל מדבר. העניין הוא שהומניזם הוא לא דבר טבעי ממש, אנחנו צריכים להיאבק עליו. אין לנו ערבות מהטבע. בעיני גם שאיפה לצדק חברתי היא חלק מההתקוממות האנושית. על כל פנים, כדי להבין אקזיסטנציאליזם מספיק לקרוא את קירקגור או קפקא".

500 גרפומנים

החיים בתל אביב של שנות ה-60 ובאוקספורד של שנות ה-70 (שם עשה דוקטורט) היו תוססים, בוהמיים. אבל מוקד תמיד נותר קצת מחוץ להילולה.

ניסית פעם סמים?

"אף פעם. אפילו לא עישנתי. אני בן מזל בתולה. חששתי שזה יפריע לצדדים באישיותי. דוד אבידן, ידידי, לקח אל.אס.די וזה לא השפיע עליו, כי היה לו אגו ענקי. יש אנשים שיכולים. רספוטין צרך רעלים בכמויות, וזה לא הרג אותו. יש אנשים שמסוגלים. אני לא".

אבל אלכוהול אתה שותה.

"טוב, תשמע, אני יודע לשתות, אלה הגנים הפולניים שלי. יש לי יכולת לשתות הרבה. עם אלכסנדר פן, ברחוב דיזנגוף 211, הייתי שותה, עוד כנער. הוא תמיד שיבח את יכולת השתייה שלי. אמרתי לו: אלכסנדר, אתה שותה קוניאק כפול, אני יכול כוסית אחת כל פעם. אתה גומר בקבוק וודקה בלי לאכול כלום, אני חייב איזה סנדוויץ' יחד עם זה. אבל שתינו. לא מעט שתינו יחד. אני הייתי בנוער הקומוניסטי ופן היה עורך בביטאון 'קול העם' שבו כתבתי והייתי סגן-עורך שלו בגיל 17. היתה תקופה מעניינת".

אתה נוסטלגי?

"אני נוסטלגי ומתגעגע נצחי. מאוד מתגעגע לידידי דוד אבידן. ליוסף מונדי. ליונה וולך. כן".

אולי היתה זו טעות של הגורל, אולי הבל נעורים, אבל מוקד יכול היה להיות מסודר כלכלית ומשובץ בתוך המנגנון הפוליטי הישראלי, כראוי למי שפולה בן גוריון (לבית מונבז) היתה דודה של אביו. "כשהייתי בן 13 הייתי מבאי ביתו של בן גוריון. אחת השטויות הגדולות שעשיתי – אמרתי לבן גוריון שהוא פונה יותר מדי ימינה. לאיש הזה, דוד, לא היה שום חוש הומור והוא מיד ראה בי אז, למרות שהייתי ילד קטן, יריב אידיאולוגי. מאוחר יותר שרפתי קשרים גם עם מרטין בובר. עגנון המליץ עלי. בובר היה אלוהים באירופה. כל המלצה שלו היתה פותחת דלתות. בטיפשות של צעיר אוויל אמרתי לבובר שהמודל של הסוציאליזם שלו לא יילך. בובר לא היה איש סובלני. הוא מחק אותי".

מוקד ניהל מערכות ציבוריות קשות ומלחמת ההישרדות שלו היתה כפולה ומשולשת: הישרדותו של איש תרבות במדינה שמזלזלת בתרבות ואמנות, איש עיקש ואידיאליסט מול ממסד תרבותי שלא תמיד פירגן לו על הישגיו ואדם שקורא מדורי כלכלה באדיקות, אך שורד בקושי במציאות כלכלית אכזרית. "אני כמעט הגעתי למצב של אבידן", הוא מגלה. "אין לי משרה משולמת היטב במוסד כלשהו. הפסדתי את כל רכושי. היה לי חוב לבנק לאומי, שתפח והתעצם. אני מוחרם על ידי הממסד התרבותי. אבל שום דבר לא יגרום לי להתכופף ולהתחנף. אני אומר אמיתות. לא מפחד מאף אחד. אז לא מזמינים אותי להרצאות, כל מיני גמדים רוחניים. זה מרגיז, אבל מה לעשות. זו המציאות".

לפני שלוש שנים הסתבך גם בפרשת היעלמות שלושה מיליון שקלים מאגודת הסופרים, שהוא עמד בראשה. "זה היה גירעון שירשתי מקודמיי וכן מאי-העברת כספים ממשרד התרבות", אמר מוקד. "על הסכום הקטן שנותר היו קבלות מקור של הוצאות לגיטימיות של אגודת הסופרים. בסוף הפרקליטות נשארה עם טענה בדבר 60 אלף שקל שלא נרשמו בזמן, שגם עליהם היו קבלות מקור, והפרקליטות נסוגה מרובה המוחלט של התביעה. מאז אני לא סומך על הפרקליטות. מה לא טענו נגדי? דברים איומים ונוראים, שלא היו ולא נבראו. אני לא איש קל, הסתכסכתי עם לא מעט אנשים, אבל מכאן ועד מה שניסו להדביק לי המרחק גדול מאוד".

מן הפרקליטות נמסר בתגובה: "בית משפט השלום בתל אביב הרשיע ב-24 בספטמבר 2008 את פרופ' גבריאל מוקד בהפרת אמונים בתאגיד, לאחר שהודה במסגרת עסקת טיעון כי קיבל החזרי הוצאות בסך 60 אלף שקל בניגוד לנהלים. אין לנו מה להוסיף על החלטת בית המשפט". פרקליטו של מוקד, עו"ד גד ויספלד, מסביר: "מוקד חתם על הסדר הטיעון כדי למנוע המשך עינוי דין. מדובר באדם מבוגר, ניצול שואה, שההליך הזה פגע בו פיזית ונפשית וגם פגע בכבודו".

מוקד עצמו טוען שנקלע לתסבוכת בגלל שילוב של גורמים: "נערי האוצר שנאו אותי כי תבעתי הגדלה משמעותית של תקציבים לתרבות והיתה אופוזיציה פנימית בתוך אגודת הסופרים, שהוא מקום שוקע".

עד כדי כך?

"זו היתה שטות גדולה להיכנס לאגודת הסופרים. יש שם 500 גרפומנים בערך. אף כותב חשוב לא נמצא באגודה הזו. לא נתן זך, לא עמוס עוז. עשיתי שגיאה. נכנסתי. האמנתי שאפשר להציל משהו. אבל אי אפשר להציל את המוסד הזה. האגודה מעבר לכל תקווה".

היום המאושר בחיי

מוקד יכול לדבר על הכל, באריכות ובפרטנות. אבל על דבר אחד מעולם לא דיבר, לא סיפר וכמעט לא כתב. על הילדות שנגדעה. על הילד שנמלט מגטו ורשה עם אמו, כשאביו, שנותר מאחור, נרצח עם כל שאר המשפחה בידי הנאצים. "אני אכתוב את זה פעם. פעם", הוא אומר בשפתיים חשוקות.

חשוב לי לדעת איך עיצבה התקופה בגטו ורשה את התודעה שלך, ויותר מזה, איך יכול להיות שכתבת כל כך הרבה, על כל דבר שהעסיק אותך, ודווקא על זה כמעט כלום, אף פעם.

"לא כתבתי על עלילותי בגטו ורשה ולא סיפרתי כמעט כלום. הסיבה למיעוט זיכרונותי הכתובים היא פעילותי האינטנסיבית והבולעת הכל בחוויה הישראלית. עם זאת, אני רוצה עכשיו לסכם בכתב את זיכרונותי. בכל מקרה, החוויה מימי השואה היא בוודאי מעצבת".

אז ספר לי.

"בין גיל שש לגיל אחת-עשרה הייתי עד למאורעות קשים ואיומים ללא תקדים, ודווקא בתקופת ילדות. סבלתי רעב, קור, בדידות, פחד, כאבים. אבי נספה במרד גטו ורשה ואיתו רוב משפחתי. מובן גם כי הוצאתי מהתקופה הזאת כמה לקחים אישיים. ראשית, זיקה ציונית. נמאס לי להיות מיעוט בין הגויים. שנית, צורך באוונגרד חברתי לוחם נגד כוחות הרוע".

ומה עוד?

"שמוטב שליהודים יהיה בידיהם נשק תגובה והשמדה. אחרת לא יהיו יהודים בעולם. אני חסיד גדול של כוח אטומי בידי ישראל, למשל. כניצול שואה ברור לי שכוח מרושע יכול להיות מובס רק בידי כוח גדול וצודק יותר. מבחינתי, הכוח הצודק הגדול יותר בשנות המלחמה היה בלי ספק ברית המועצות והצבא האדום שלה. אם לא הסובייטים, לא היה נותר מאיתנו איש בחיים וגם היישוב העברי בארץ לא היה קיים. מלחמת העולם ושואת העם היהודי נטעו בי חשדנות עמוקה לגבי הקפיטליזם המערבי".

למה?

"כי אין ספק שהמפלצת הנאצית לא יכלה לעלות לשלטון ולהתעצם ככה אלמלא חלק ניכר מההון הגדול של המערב ושל האמריקאים היה תומך בה".

מה אתה זוכר?

"הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני.

"אתה יודע מה היה היום המאושר בחיי?" הוא שואל פתאום ומביט רחוק, אל נקודה נעלמת מעבר לכתפי. "היום המאושר בחיי היה יום חורף, טמפרטורה של מינוס 25 מעלות בהרי הקרפטים בדרום פולין, כאשר הגרמנים נסו והמון הצבא האדום נכנס לעיירה זאקופאנה בקול שירה גדול. הם שרו שירים רוסיים. אני אזכור עד יום מותי שאני חב את חיי לסטלין, למרשל ז'וקוב ושאר מפקדים וחיילים של הצבא האדום ולגבורה של העם הרוסי. אם לא הם, היטלר היה משתלט על יבשת אירופה מהאוקיינוס האטלנטי עד האורל, ואפילו רוזוולט וצ'רצ'יל לא היו מצליחים להזיז אותו משם, ואיש מהיהודים באירופה לא היה נותר בחיים ומדינת ישראל לא הייתה קמה. גבורת הצבא האדום ועמידתו הנחושה של סטלין הצילו את העולם וגם אותי כילד, ובלעדיהם גם היישוב בארץ היה מושמד".

למה נשאר אביך בגטו כשאתם ברחתם?

"אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

איך הצלחתם לצאת משם?

"דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו. אחרי שנים רבות, כשבאתי לביקור בוורשה, אמרתי לידידי הסופרים הפולנים שזאת היתה דרך ההצלה שלי והלכנו יחד לאותו בניין שנותר קיים על עמדו, למרות שרוב בנייני ורשה נחרבו. אמרו לי: אין מעבר כזה, מרחוב לרחוב, כמו שאתה מספר. אבל אני התעקשתי. ואז יצאה לקראתנו אשה מנקה, עם דלי ומטליות רצפה. שאלתי אותה, תגידי, איך עוברים לרחוב השני? והיא אמרה, כן, יש מעבר כזה, רק שעכשיו יש פה דלת סגורה".

חזרת לפולין פעמים רבות אחרי המלחמה. לא נראה שיש בך זעם נגד הפולנים.

"אני לא נגד הפולנים באופן גורף. אני בעד פולנים קומוניסטים, סוציאליסטים וקתולים-ליברלים. אני נגד אנטישמים. היתה אנטישמיות חזקה מאוד בפולין, אבל זה היה שייך יותר לחלק מהשכבות העממיות. בערב הראשון אחרי שברחנו מהגטו, התארחנו אמי ואני בביתו של פולני נוצרי, פרופסור למוזיקולוגיה, שהיה קשור למחתרת".

גרוש בשלישית

הוא עלה לארץ בגיל 12, בשנת 46', והשתלב במהירות בתוך התרבות והשפה. "עברית למדתי תוך חודשיים", אומר מוקד. "אבל לא רציתי להיות צבר. לא התחברתי להווי ולספרות הטיפשית של הפלמ"ח, הצ'יזבטים, השירים הנלעגים, כל זה. הייתי ישראלי אירופי בעיני עצמי. הגעתי לארץ ישראל עוד לפני אמי ונקלטתי על ידי דודי ודודתי, חיים אליעזר וחנה ברנדס, שהיו יקירי העיר תל אביב, ועכשיו קצת נשכחו".

הם הכניסו אותו לדירתם שבשדרות קרן קיימת (עכשיו בן גוריון), שבה הוא מתגורר עד היום. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה שלוה, שם למדו הפרופסור שלמה אבינרי, הארכיטקט אריה אלדר והמשוררים דוד אבידן, ישראל פנקס ואריה סיון, ואחרי שירות סדיר בצה"ל כמקלען ושק"מיסט, סיים מוקד לימודי תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובתל אביב ולאחר מכן נסע לאוקספורד שבאנגליה לעשות דוקטורט.

איש לא יודע מה מצבך המשפחתי. תמיד הקפדת לא לדבר על זה. מדוע?

"אינני יודע מדוע. נזהרתי מלחשוף את האנשים הקרובים אלי".

חושבים שאתה ערירי, אבל זה לא נכון.

"זה ממש לא נכון. לא חסרו לי נשים בחיי. נישאתי שלוש פעמים והתגרשתי שלוש פעמים. המשוררת עפרה שונית והעיתונאית דניאלה שמי היו נשותי הראשונות. שני בני, אורן ויונתן, נולדו מנישואי האחרונים לטובה רוזן (חוקרת הספרות העברית של ימי הביניים, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון). אורן מוקד משלים את לימודי הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. יונתן הוא ספרן וחוקר קולנוע וגם עורך מדור הקולנוע בכתב העת 'עכשיו'. אני גאה בהם מאוד".

יש משהו שאתה מצטער עליו, בנוגע לחייך האישיים?

"כן. הייתי צריך להשתדל ולשמור על חיי הנישואים שלי, לפחות בפעם השלישית. לא היתה מזיקה לי יציבות".

למה לא הצלחת?

"אני לא יודע. נשים הן מקסימות, ואני לא יכול בלעדיהן, אבל יש בהן משהו מוזר. הן גם לא מפוענחות וגם לא צפויות".

מה מפחיד אותך?

"לא מפחידים אותי בני אדם. גם לא מחלוקות. החשש היחידי הממשי שלי הוא קיומי, כולל בתור אקזיסטנציאליסט. אנחנו על כדור מסתובב סביב כור מימני ענקי, שזה השמש, וכל זה בתוך איזו גלקסיה לא מוסברת".

אתה חושב על המוות?

"לא כל יום, אבל לפעמים כן. האימרה שלי ב'וריאציות': 'נגד איתני הטבע ולא איתם', מבטאת את גישתי. כל הדברים שאנחנו עושים – אלבר קאמי הבין זאת באופן גאוני – אין לנו שום ערבות שיישאר מזה משהו. במוות יש איזשהו כאב, מבחינת חוסר הצדק שבעניין, זה כן. זה מכאיב לי".

מה תשאיר אחרי מותך?

"אין ביטחון שמשהו יישאר מכולנו, אבל אנחנו חושבים שמן הצדק שיישאר. מן הצדק שיישאר משהו מכל מה שעשיתי אבל אף אחד לא מבטיח לי שכך אכן יהיה".

גבריאל מוקד על…

דוד אבידן – חבר טוב. גאון. חדשן. אני מתגעגע אליו.

מנחם בן – הוא טען שהכתר עבר משירה רצינית לפזמונאות, וזה שטויות בעיני. עם זאת, יש אצלו צד יפה. הוא אמיץ וכתב נפלא על שירה שהוא אוהב. הבעיה שהוא אוהב מעט מאוד דברים.

אורי צבי גרינברג – לאומני קיצוני, אבל גם משורר מטאפיזי גדול ביותר.

יונה וולך – חברה אישית שלי עד מותה. היינו אחים בנפש. היא היתה מתיישבת בטבעיות על ברכיי כשהיתה פוגשת אותי בקפה. וולך היא מלכת השירה העברית משנות ה-60 ואילך. המדונה ההיפית האולטימטיבית. כשפירסמתי את שיריה הראשונים במדור "פנים חדשות" ב"עכשיו", חוברת 10. אמרו שזאת פורנוגרפיה. יש לה מחקים, אך אין לה מתחרים ואין לה ממשיכים.

נתן זך – מהמשוררים העבריים הגדולים ביותר איש קשה ביותר. היו לנו המון ויכוחים קשים ומחלוקות רבות, אבל אני שמח שאנחנו מכירים כבר 60 שנה.

יוסף מונדי – לטעמי, לצד חנוך לוין ויהושע סובול הוא המחזאי העיקרי של דור המדינה. לפעמים אני מדבר איתו בלב ומדמיין שהוא שומע ועונה.

ש"י עגנון – גדול הכותבים בשפה העברית מאז שנכתב התנ"ך. לא פחות. המחמאה ממנו היתה הדבר הנדיר והיקר ביותר שקיבלתי.

מנחם פרי – איש בעל זכויות. עורך חשוב. התקוטטנו, השלמנו. פרי שר לי המנון השלמה ופיוס בקול הטנור היפה שלו.

יונתן רטוש – חיה משונה. יוצר חריג. זוחל קדמון כנעני נפלא. השפיע על רבים בתקופתי. גם אותי הוא הצליח להפוך קצת לכנעני. "על חטא", "לו באת", "כמעט", "אבשלום" הם שירים דגולים.

אהרן שבתאי – פירסמתי אותו בראשית דרכו. שיריו הראשונים היו מעניינים וראויים. הוא רב איתי בשנות ה-90, כי אני ממש מתעב את שירי "זיוה" הרדודים שלו ואת שיריו הפוליטיים הקלושים.

פנחס שדה – הוא היה אירופי, נוצרי, חסידי, איש תרבות, אדם חכם, נטול כל אירוניה עצמית ובלי טיפה של הומור. אבל הערכתי אותו מאוד. אי אפשר לתאר את הספרות העברית בלי "החיים כמשל" ובאופן אישי גם מאוד אהבתי את "נסיעה" שלו.

הנעורים התערבלו להם בעיירה הקטנה, זלגו מיום ליום, משכונה לשכונה, בדשאים, בשדות, בין הבתים והפרדסים, בין אלבומי הבכורה של של שלמה יידוב, נורית גלרון ודיוויד ברוזה לבין האחרון של לד זפלין, הרכבת האיטית המגיעה של דילן והג'אז החלומי של קית ג'ארט.

ויום אחד החליטו לפתוח קונסרבטוריון גם אצלנו, כדי שיהיה גם לנו ולא רק בעיר השכנה. לא היה כסף, לא היה מבנה וכמעט ולא היו מורים, אז מיקמו את בית הספר למוסיקה במשרדי המועצה המקומית. פינו כמה חדרים, הביאו שלושה פסנתרים ואורגן ומעיר אחרת באה אלישבע גולדנברג, המורה לפסנתר, וראש המועצה אמר בחגיגיות: את, אלישבע, את תהיי המנהלת של הקונסרבטוריון של היישוב!

המורה אלישבע הייתה בהירת שער, בת 40 בערך, וזרועותיה דקות וצחורות מאוד, שדיה קטנים, זקופים ובולטים ועיניה כחולות וצלולות. משקפיה היו שחורים ובעלי מסגרת רחבה. לרוב שמוטים על אפה והיא רצינית ויסודית.

אלישבע גולדנברג הייתה מורתי השנייה לפסנתר, אחרי השנים בחולון אצל הגברת המבוגרת ויולט שטיר האוסטרית הגיעה אלישבע הפולניה, שגם לימדה פסנתר וגם ניהלה את הקונסרבטוריון. שלושת ילדיה למדו מוזיקה גם הם, האחת קלרינט והשנייה חליל והבן ניגן בקונטרבס. בעלה מנחם זהבי, איש משרד הביטחון, היה מפקד גדול וחמור סבר בצבא הגנה לישראל. יוצא השכם בבוקר במדיו המגוהצים, מדיף ניחוחות אראמיס, מדליק לו ברודוויי 80, נכנס למכונית הכרמל דוכס הצבאית הלבנה וחוזר לעת ערב אל הדירה החדשה ברחוב המעגל.

* * *

מדי פעם ישי שרעבי ואני היינו הולכים לאכול בפיצה רימון או בפלאפל במרכז המסחרי, כי לא היו יותר מדי אפשרויות. היו קצת סרטים בקולנוע "רחל". סרטי מפלצות גודזילה, נקמת העכביש, קראטה עם ברוס לי וגם "התהום". כולם רצו לעוף אחרי שיצאנו מהסרט "סופרמן" ולגלוש על הגלים בגלל "יום רביעי הגדול" ולהיות אלופי סקייטבורד ולחפש הרפתקאות בשדות. הקולנוע היה ההשפעה וההשראה וגם מילוט לשעתיים לעולם אחר וזוהר.

וגם היה כדורגל במגרש בית הספר אחר הצהריים. הספרייה הציבורית, ריח פיטנגו ואשכוליות, דוכן חטיפים צמוד לקולנוע (והריח המיוחד שנישא באולם, ריח קטיפה אדומה ישנה, אפטרשייב אקווה וולוה ופופקורן קלוי. ישבנו ולעסנו, וישי בהה במרחק.

"אני גם רוצה ללמוד לנגן", ישי הפתיע.

על פסנתר?

"לא. אני רוצה גיטרה. אני אלמד גיטרה ואתה פסנתר ועוד שנה נקים להקה".

המנהלת אלישבע גולדנברג בחנה אותו. "יש לו חוש קצב וגם נראה שיש כישרון לנגינה", אמרה להוריו צדוק ומרים שרעבי. "הוא ילמד גיטרה אצל המורה יוסף ואני אלמד אותו תיאוריה".

הוריו היו אסירי תודה והוא החל ללמוד.

למדתי פסנתר פעמיים בשבוע, פעם נוספת הגעתי לשיעורי הרמוניה ותיאוריה והתאמנתי הרבה על באך ועל שופן. הבטתי במורה אלישבע בכבוד וביראה, תמיד לבושה בשמלה מגוהצת, שערה אסוף לאחור, עיפרון בין אצבעותיה והיא בוחנת את התוים מבעד לעדשות המשקפיים.

והחבר שלי ישי שרעבי למד גם הוא את יסודות התיאוריה המוזיקלית – תווים, מפתח סולמות, מרווחים, אקורדים, הרמוניה. הוא התקדם יפה בלימודים, השנה התקדמה אל סופה ואל קונצרט סיום השנה שציפינו לו מאוד.

אירועים התקיימו אז בחניית הכורכר של מרכז קיראון, חנות הספרים באנגלית עם ארתור מילר all my sons חנות האלקטרוניקה של טוביה, חנות הצעצועים של יענק'לה, גברים מוצקים הסתפרו אצל מספרת ארמונד ובסופרמרקט הישן חצי לחם שחור ובמבה וביסלי גריל ומיץ ענבים. ליד בנין העיריה פתחו חוג ג'ודו ואיגרוף. כדורסל שיחקנו אחר הצהריים בביה"ס היסודי שרת. בקוים של דן נסענו לרמת גן. או לפעמים אפילו לתל אביב. הליכה רצופה ברגל, בגשם, חולף על פני צריפי המועצה, בית התלמיד, גני הילדים השונים, הבית עם עץ הגויאבות של כרמלה (שפתחה חנות ירקות בהמשך), הבית עם כל הצעצועים בחוץ מול בית הספר היסודי, הרבה תקליטים נפלאים שצבעו את התקופה. "שירי חג ומועד ונופל" של מאיר אריאל ו"ארוחת בוקר באמריקה" של סופרטרמפ נמהלו בריח הזמן.

ויום אחד לקחתי את חוברת התוים ואת הספר "21 נוקטורנים לפסנתר סולו" והלכתי לשיעור אצל המורה אלישבע, אבל נקשתי בדלת והיא לא פתחה, נקשתי שוב ולא היה מענה, וחזרתי הביתה.

אמא אמרה במבוכה ניכרת ש"קרה משהו, אני לא יודעת מה בדיוק, אבל שמעתי שמדברים על המורה אלישבע". אבא חזר בערב והלך לישיבת ועד הבית, וכשחזר הם ישבו לשולחן והסתודדו. שאלתי מה? מה?, והם אמרו

– לא חשוב, לא עכשיו.

* * *

ישי שרעבי, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, שחום עור בן 17, רחב כתפיים ויפה תואר, עם חיוך כובש, שיניים צחורות וגוף חזק, ישב על המגלשה ואמר:

"אני לא יודע איך בדיוק להתחיל לספר לך את זה, אבל…", והמשיך בתיאור מפורט של ידיה הצחורות של המורה אלישבע, המנהלת הרצינית, ותיאר את שפתיה חמות המנשקות בתשוקה עורגת את שפתיו, את אצבעות הפסנתרנית היפות עם טבעת הנישואין שמלטפות את גופו בחמדה, וכיצד הגישה את שדיה הקטנים אל פיו כדי שיינק מפטמותיה, איך תלשה ממנו את חולצת התלבושת האחידה של אורט סינגלובסקי וטיפסה עליו תאוותנית, לוהטת ונואשת.

ישבתי בפה פעור, נדהם. וישי המשיך וסיפר איך זה קרה שוב ושוב ושוב לכל אורך השנה, והוא שתק ונצר ודבר לא אמר עד שנגמר, אבל יום אחד התגלה הדבר בדרך עגומה, כשהמפקד מנחם הגיע במפתיע מוקדם יותר מהעבודה, ראה ונדהם ולקח מיד מזוודה ועזב את הדירה בו מיד, משאיר מאחור אותה ואת הילדים וגם עיירה שלמה וקרתנית, שאנשיה הביטו בה במבטים מצומצמים וחמוצים לכל מקום אליו הלכה.

אחרי ארבעה ימים או אולי שבועיים-שלושה התייאשה המורה אלישבע, ארזה את מה שנותר, לקחה את הילדות והן נסעו רחוק, לקרית חיים, כשהיא משאירה מאחוריה את התלמידים התוהים ואת הקונסרבטוריון הריק.

• *

קונצרט הסיום לא יתקיים השנה, אמרו. אבל קיויתי שאולי כן, בכל זאת, משהו יקרה, איכשהו, וזמן קצר אחרי המקרה ראיתי מהמגרש מכונית קטנה נעצרת, פולקסווגן חיפושית צהובה, וראיתי מרחוק את המורה אלישבע שיצאה ונבלעה בבנין ברחוב המעגל, ואני רצתי הביתה, לקחתי את מחברת התווים ואת הספר של שופן ורצתי בחזרה לבנין מספר 7 ועליתי לקומה השנייה אל הדירה שלה ודפקתי בביישנות. היא אכן פתחה והביטה בי, ושתקה, ואני לא ידעתי מה לומר, ואז היא אמרה:

"אוי, חמודי, אני מצטערת אבל אני לא גרה כאן יותר"…

והסתכלתי אל פינת האוכל שם היו הבנות ג'ודי ואלונה אוכלות ומכינות שיעורים, וראיתי שבפינה של הפסנתר כבר לא היה פסנתר, ובכלל הדירה הייתה די ריקה. "אבל אני אדבר עם אמא, שימצאו לך מורה חדשה", היא המשיכה ואמרה במבוכה ניכרת, וכוססה את קצה הציפורן, "אני חייבת להמשיך לארוז", היא אמרה. "אז שלום".

והדלת נסגרה וחזרתי שוב הביתה, חום הקיץ ליווה אותי בדרך, הממטרות הסתובבו והישקו, היה ריח של דשא רטוב ועליתי הביתה, אמא אמרה בעצב ש"המורה אלישבע כנראה כבר לא תחזור אף פעם", ואני רק פתחתי את המכסה של הפסנתר וניגנתי את הנוקטורנו של שופן.

הייתה לי אישה שכבר לא רצתה אותי. היא עוד לא ידעה את זה, אבל גופה ידע. בראשית אוגוסט החלה להתלבש ולהתפשט רק באמבטיה. ללכת לישון רק אחרי שנרדמתי. נסענו ללונדון והעיר הגדולה היתה טובה אלינו אבל גרועה ליחסינו. היא נמנעה ממני. הלכה והתרחקה אל תוך שגרה נינוחה. יום רדף יום. שבתות וחגים היו זמן מועקה. ימי שני בבוקר, חזרה לעבודה, ללימודים, למטלות שיש לבצע, לדברים שיש לעשות, היו הקלה. אבל הגוף היה רעב והלב עוד יותר. כל שרציתי היה מקרה שיקרה.

שמעתי הרבה את אלבום הסולו הראשון של דיוויד גילמור, מתמכר לטריק שהפך את גילמור לאגדה. היכולת לנגן קטעי סולו מאוד איטיים, בניגוד  מוחלט לכל קוסמי האצבעות שהוציאו אש מהמיתרים. גילמור השתמש בגיטרה כמו שפבלו קזלס נגע בצ'לו. הוא סוחט ממנו רגשות, פיוט, ליריקה. זה היה פסקול הנפש אז.

וגם שמעתי בלדות-פיות קסומות של ג'ון קייל ופריז 1919 שלו, והקשבתי לפילד מייס, שעל הסולן שלהם נכתב ש"הוא שר כאילו הוא רק הרגע התעורר". רוברט ראטן, משורר מחונן ועגמומי, גיטריסט וזמר מלנכולי. ואת פסקול הסרט "בית מטבחיים חמש" שמעתי גם. הפסנתר של גלן גולד הסעיר וטילטל אותי.

ואז, בגן הקטן שליד הולבורן זקופת קומה צועדת במטפחת צבעונית קשורה לה היא לכדה את תשומת לבי. מטיילת לבדה, כל יום אחר הצהריים, בדיוק כשחזרתי מהמוזיאון לכיוון הבית. תמיד הייתה לבדה. בלי כלב. בלי גבר לצדה. רציתי להכיר אותה.

התחלתי לחכות להליכה הזאת הביתה, מתחנת יוסטון לאורך סאותהמפטון רואו, חוצה את ראסל סקוור אל הדירה מאחורי השדרה הסיציליאנית.  זה היה קל מכפי שחשבתי. היא ישבה על הספסל, עם ספר של צ'כוב על הברכיים. ישבתי לידה. שאלתי אם אני מפריע. היא ענתה שלא. שאלתי אם היא נהנית מהקלאסיקה. היא אמרה שכן, למרות שצ'כוב עושה לה עצוב.

את עצובה?

גם עצובה וגם שמחה.

מה אני יכול לעשות בשבילך?

למה אתה צריך לעשות בשבילי?

אני לא צריך, אבל אני רוצה.

לא יודעת….אנשים נורא פוחדים מעצב.

את לא?

לא. זה לא ממש עצב, זה יותר…מין ענן כזה, מלנכולי, שמרכך את הכל.

אני מכיר את זה. הכל נראה אחרת. מוזיקה נשמעת אחרת.

כן, היא לחשה כמעט לעצמה. נכון. תגיד, אתה אוהב את ניק קייב?

=====

ביום שאחרי כבר שאלתי אותה אם היא יודעת שהיא יפה כל כך.

זו שאלה מוזרה.

מה מוזר בה?

תמיד אמרו לי, כשהייתי צעירה…כן…אבל אני חושבת שהייתי מפונקת מדי. אני לא מספיק מעריכה את זה.

את מאוד יפה.

היא נשמה. הסמיקה.

מה אתה רוצה שאגיד?

לא תמיד מוכרחים להגיד. תגידי רק מה שאת רוצה לומר.

תודה. ולא אמרת לי איזה ניק קייב אתה הכי אוהב.

שבוע חלף מאז ההכרות. היה חג. מחנק בחדרים. תעוקה בנשמה. רציתי שיחלוף הזמן.

לראות אותה שוב. סתם יום של חול. הייתי צמא. חסר מנוחה. סוף השבוע הזדחל אל סופו, ביום ראשון בלילה קדרו השמיים. ביום שני בבוקר קמתי אחוז אותו להט מלא ערגה. חלף היום. נגמרה העבודה. יצאתי לגינה. היא לא היתה שם. לבי דפק. גם למחרת היא נעדרה. ביום שאחרי, ראיתי את גבה המתרחק. רצתי אחריה.

מה אתה רוצה, היא שאלה.

לראות אותך. לדבר איתך.

אתה נשוי.

נכון. וגם את.

גם זה נכון, אמרה בעוגמה.

אז?

שאגיד לך?

כן. אז מה אתה רוצה ממני?

שתתמסרי לי. עד הסוף.

במפתיע, היא לא נרתעה. שתקה.

טוב, היא אמרה. אני מסכימה.

אחרי יומיים כתבתי לה פתק. היה חושך. בחוץ דממה השתרעה עד לאופק העלום.

בואי אלי.

יש לך יכולת שיכנוע, היא אמרה.

השפתיים שלך. הן נפלאות.

אני מסמיקה.

בואי אלי.

אני מבטיחה להביא איתי את השפתיים שלי, כשאבוא לבקר.

קומה ראשונה. יש בכניסה לבית עץ. אחכה לך ליד העץ, מתחת לירח, בשמונה בדיוק.

לא ידעתי אם תבוא. אבל היא באה.  צעדים מהססים. הרמתי ראש. צעדה לקראתי, בקעה מתוך האפלה, חצתה בנעלי עקב כסופות המרחק המתקצר. הוילה הנוגה, האנגלית, השתרעה מאחורי. עצים הטילו צללים ארוכים. בעיתונים כתבו שסוויד היא הדבר הבא, הלהקה הכי גדולה, והיא הלכה אלי והיא באה, האהבה. האהובה. פרשתי זרועות. היא נאספה אלי. השמיים נפתחו. אור חסד. עתה ידעתי. שום דבר מעכשיו כבר לא יהיה אותו דבר.